גוף הדברים
כיצד מייצגים זהויות באמצעות בגדים? סיפורה של תערוכת אופנה מרתקת במוזיאון תל אביב לאמנות
זואי ריאן, אוצרת המחלקה לעיצוב ואדריכלות במכון לאמנות של שיקגו, הגתה תערוכה יוצאת דופן, העונה לשם המסקרן "גוף הדברים, שלוש סביבות אופנה: בְּלֶס, בודיקה, סנדרה בקלונד". התערוכה, המוצגת בימים אלו במוזיאון תל אביב לאמנות, מעלה לדיון אופני עשייה וייצוג של זהויות באמצעות בגדים.
מדובר למעשה בביקורת על המחזוריות של "שיטת האופנה" ומנגנוני הייצוג וההפצה שלה, לצד מגמות חתרניות בתעשיית האופנה, שהואצו בשלהי שנות ה-90 של המאה העשרים על בסיס חלחולים מיפן ומבלגיה.
במוזיאון מסבירים כי "בגדים הם צורת האמנות האינטימית ביותר. הם מחממים אותנו ומגנים עלינו. הם גם עוזרים לנו לבטא זהות ואישיות ייחודית. כפי שאמר ג'רמנו צ'לנט, 'מאז 1950, אופנה הפכה לפרויקט גלובלי של דמוקרטיזציה, אסתטיזציה של ההופעה וייצוג עצמי. היא היתה לאחד האמצעים של הבְניית הזהות'. הגוף כרוך מטבע הדברים בהגדרת הבגד, ומהווה לפיכך נקודת מוצא לחקירות שעורכים מעצבי אופנה. הלבוש, כמתווך בין מה שאנחנו לבין צורות של הצגה עצמית, מגדיר מחדש את יחסנו לסביבה ולפיכך עשוי לשמש צוהר לחקר של מגוון נושאים הקשורים לחיים בני-זמננו. עם זאת, בעוד כישורי האמנות היפה בהתמודדות עם רעיונות פילוסופיים זכו כבר מזמן להכרה, וגם הפוטנציאל ההגותי של האדריכלות והעיצוב מוערך יותר ויותר – כישורי האופנה בהתמודדות עיונית מעין זו נחשפו ברבים רק באחרונה. עיצוב בגדים הוא כיום במה לגיטימית למחקר רציני".
עוד מציינים כאן כי בלס, בודיקה וסנדרה בקלונד הם מן המעצבים החזוניים החשובים הפועלים כיום, המגייסים גישה מושגית ואינטלקטואלית לשירות עיצוב האופנה. "למרות שהפרקטיקות שלהם נטועות עמוק בתעשיית האופנה, עבודתם אינה מונעת אך ורק על-ידי כוחות השוק. הם שואלים ממסורת האוונגרד בכינונם של מעצבים פורצי דרך, שביקשו לשנות את נוף האופנה בהחדרת מוטיבים חזותיים שמקורם בחיי היומיום – מוטיבים כמו עידן המכונה, למשל במערכות לבוש בו-זמניות, בהשראה קוביסטית, של סוניה דלוניי משנות ה-30; או המסע לחלל, בנוסח עיצובי עידן החלל של פייר קרדן משנות ה-60. כמו תקדימים אלה, בלס, בודיקה וסנדרה בקלונד רואים באופנה פורום ביקורתי לדיאלוג והחלפת דעות, וכן אמצעי להבנת מקומנו בעולם. בה-בעת הם חורגים מעבר לאופני הפעולה של קודמיהם, כאשר הם ניזונים מקשת מקיפה עוד יותר של רעיונות בהשראת תחומים מגוונים כאמנות יפה, עיצוב תעשייתי ואדריכלות - ליצירת עבודה שמגיבה לסביבה החברתית, הפוליטית והתרבותית ובה-בעת גם חוקרת את התהליך היצירתי כשלעצמו".
בלס נוסדה ב-1997 על-ידי המעצבת הגרמנייה אינס קאג והמעצבת האוסטרית דזירה הייס. אוצרת התערוכה, מאירה יגיד-חיימוביץ, אומרת כי מאז החלו לשתף פעולה ב-1997, פיתחו קאג והייס אסטרטגיה מושגית של עיצוב והפצה, שתכליתה לעורר לחשיבה מחודשת על החפצים המשמשים אותנו בחיי היומיום. עבודתן עוסקת ב"שיבוש" ובדקונסטרוקציה – בחיבור ובפירוק של בגדים ומוצרים חדשים ומשומשים, בהוצאת חפצים מהקשרם המקורי, בהחייאה של טכניקות "עשה זאת בעצמך", ביחסי אובייקט-משתמש – וככלל היא קשובה לסדר-היום החברתי-פוליטי ומגיבה עליו. הקולקציות מגובשות על פי נושאים, למשל בגדים המגנים על לובשיהם, אביזרים התומכים בפעולות של יומיום ועוד. לעומת זאת, הסביבה של בודיקה היא מרחב של סרטוני וידיאו, מסות מצולמות או מונטאז'ים של נרטיבים ודימויים מרובדים, רצפי חלום-מציאות השואבים מריבוי של דיסציפלינות וביטויים של ההוויה האנושית. במרחב זה הגוף האנושי הופך לתיאטרון של דימויי גוף היברידיים, אנימציה ממוחשבת וטקסטים פואטיים, לרקע פסקול שבין הקלאסי לאלקטרוני-פסיכדלי.
הסביבה של סנדרה בקלונד אופפת את הצופה בכוריאוגרפיה של סריגים טקטיליים, מחזורים-מחזורים של סדרים וקשרים הרוויים באסוציאציות מגדריות ומשדרים תחכום ומורכבות. בקלונד מציגה סריגים יצריים עם DNA קונסטרוקטיביסטי – סריגים אדריכליים הבנויים מנדבכים-לולאות, המוצגים באורח תיאטרלי על חצובות לרקע תצלומי העבודות.
התערוכה, המוצגת באגף אניאס ובני שטינמץ לאדריכלות ועיצוב, בבניין על-שם שמואל והרטה עמיר, תינעל ב-21 באפריל.
נא להמתין לטעינת התגובות
