מספר הסיפורים היהודי הטוב בדורנו - ספילברג
העולמות שסטיבן ספילברג דמיין בראו גם את ילדותו הענייה של מי שהפך לימים ליוצר רשף לוי. הפחדים, החלומות וההתגנבות לאי.טי
בכל פעם שהיה מגיע סרט לכפר סבא הייתי הולך לקולנוע עמל ומקיף אותו. מבפנים עלו קולות חדים של חלליות, וצלילים אחרים של הרפתקה שיש לראות. סטיבן ספילברג כבר קנה לעצמו שם בינינו הילדים, וכולנו ידענו שהוא מספר הסיפורים הכי טוב של דורנו. את סרטו ’מלתעות‘ לא ראינו, אבל אחינו הגדולים היו מספרים לנו בלילות, על הכריש הגדול והמפחיד שספילברג ברא בסרטו. לא היה אחד מאתנו שלא הלך עם דפיקות לב מואצות וחרדה איומה במים של חוף הרצליה, עד שכל שקית טועה במים הייתה הופכת לצרחה. כולם ידעו, בזכות ספילברג, שכרישים מצליחים לפרוץ גם לתוך סירות מעץ ולא הייתה שום דרך להתגונן מולם.
את 'מפגשים מהסוג השלישי' ראיתי בתור ילד קטן מאד. אבא שלי עדיין עבד אז בהסתדרות והרוויח טוב. כך שהלכנו ביחד, כל המשפחה, לראות את הסיפור על איש שחייזרים גורמים לו להשתגע ולבנות מבוץ במרכז הסלון, הר רחוק שאליו הוא צריך להגיע. כשחזרנו הביתה אמא שלי אמרה לנו בחדות, "אם מישהו מכם יעיז להכניס חול הביתה אני שוברת לו את העצמות". בלילה שיניתי תכניות, ופשוט דמיינתי את הר הבוץ בעיניים עצומות, ואת החלליות שבאות לקחת אותי לעולמות רחוקים - עולמות שרק ספילברג יכול היה לדמיין לנו.
אבל כשאי.טי. הגיע, הכסף אזל. אבא כבר התחיל להיות חולה ובאופן פלאי אסף בוץ בעצמו בגג הבית ושתל בפחיות של מלפפונים חמוצים, קקטוסים של בוץ. אחי ואני הלכנו יום יום לקולנוע, כלומר אל מחוץ לקולנוע, וביחד עם דורון פריקי ניסינו לדמיין מה קורה בפנים. דורון סיפר לנו את הסיפור של הסרט. הוא שמע מאח של חבר על ילד שמוצא חייזר ומגדל אותו, לוקחים ממנו את החייזר, שניהם מתים, ואז הם שוב חיים. אמרתי לדורון שהוא שקרן ולא יכול להיות שזה הסיפור. כמעט הלכנו מכות, אבל אז אח שלי גרר אותי הצידה ואמר: 'זוכר את החלון האחורי שיש בשירותים של עמל? זוכר שמנש ניסה להתפלח משם? למה שלא תיכנס בעצמך?', לא אהבתי את הרעיון.
המחשבה על גניבה הטרידה אותי, הפחד להיתפס היה חזק, והזיכרון של מנש עם ראש תקוע בין התריסים, לא יכול לבלוע לא יכול להקיא את עצמו החוצה, היה עדיין מאד מוחשי. 'הראש שלו לא עבר', אמרתי. 'נכון', הסכים אחי הגדול, 'אבל לך יש ראש יותר צר. ואם הראש עובר הגוף אחריו'.
דורון פריקי ואח שלי עשו לי סולם גנבים. הריח של התריסים היה מלא אבק וחלודה, וגם, כך נדמה היה לי, דם שנשאר מהמאוזן של מנש. דחפתי את הראש פנימה. הרגשתי לחץ איום ונורא אבל המשכתי לדחוף. 'הטעות של מנש הייתה שהוא עצר. בשום פנים ואופן אל תעצור', אמר לי אחי לפני הטיפוס. בלחצים איומים, כמו בתוך תעלת לידה, החלקתי אל תוך תא השירותים של קולנוע עמל.
וראיתי. ראיתי את החצי השני של אי.טי. זה היה רגע מכריע בחיי.
להפתעתי דורון פריקי צדק והעלילה לא הייתה רחוקה ממה שתיאר, אבל אצל סטיבן ספילברג זה היה כמו חלום שאתה לא רוצה להתעורר ממנו. כמו אגדה נפלאה שגורמת לך לרצות לעוף עם אופניים אל מול ירח. יצאתי החוצה ובמשך שבועות הייתי מספר את סיפור הסרט לכל מי שביקש. כשבגרתי, ספילברג לקח אותי לחלומות אחרים. ואחר כך לשואה עם 'רשימת שינדלר', ול'טוראי ראין', ו'לדו"ח מיוחד', ולעוד עשרות סרטים של גדול מספרי הסיפורים בימינו.
רק כשבתי הייתה בת חמש נזכרתי שבעצם מעולם לא ראיתי את החצי הראשון של אי.טי. הבאתי את הסרט הביתה, וישבתי לראות אותו יחד איתה. שנינו רצינו לעוף ביחד לירח על אופניים.
נא להמתין לטעינת התגובות
