פניו לשלום: שמעון פרס פופולרי מאי פעם
בטחוניסט חסר פשרות וחולם חסר גבולות, קיבוצניק וסוחר נשק, ר"מ ונשיא. פרס גם טעה בחלק מהצמתים, אך בגיל 89 הוא אחד המשפיעים בעולם
רק לעיתים רחוקות מנהיגים יורדים מהבמה לקול תשואות. ישנם מנהיגים שמנצלים לרעה את מעמדם ומכתימים את שמם שלהם; אחרים חיים די זמן כדי לראות איך תדמיתם משתפרת בדיעבד – או להיפך, נסדקת.
מנהיגים מרחבי העולם צפויים לבוא לירושלים כדי לחגוג את יום הולדתו התשעים בכנס הנשיא החמישי – כינוס שנתי שפרס הגה ושעליו ינצח בעליצות. מי שספג שבמהלך חייו יותר מפלות פוליטיות מאשר נצחונות נראה כיום רגוע באורח משרה בטחון, ונהנה ממעמד מכובד של "אלדר סטייסמן".
איך הוא עשה זאת? מהרגע שבו החל בפעילות ציבורית כקיבוצניק, עוד בטרם מלאו לו 20 שנה, שמעון פרס, אז פרסקי, היה דוגמה לרוחו של מה שראוי לכנות "הדור הגדול ביותר" של ישראל. המלחמה באירופה הפכה את המאבק היהודי לעצמאות לדחוף עוד יותר, והיישוב היהודי בפלסטינה, שנלחם לצד הבריטים, היה לכוח חשוב באותה מלחמה (העיתונאי ההולנדי פייר ואן פאסן כינה אותו "בעל הברית שנשכח").
פרס, שטופח כמנהיג על ידי בן גוריון, כיהן בתפקידים שונים במשרד הבטחון ומילא אותם בהצלחה. הוא סגר עיסקאות נשק חשובות, שסיפקו ל”הגנה” את האמצעים שנדרשו לה כדי להגן על המדינה שבדרך. לאחר קום המדינה המשיך בן גוריון לקדמו במשרד הביטחון, ופרס, בעזרת החוצפה וכשרון ההמצאה שבהם נודע דורו הצעיר, הרחיב עוד הרבה את רשת ספקי הנשק לישראל ועודד גם את ייצורו של נשק עבור צה”ל בישראל עצמה.
המבצעים והעיסקאות שרקם עם יצרני נשק בצרפת, גרמניה, אנגליה וארצות הברית עשויים מהחומרים שמהם נרקחת הן היסטוריה דיפלומטית גדולה, והן ספרות בלשית עסיסית.
החוקר הנודע גרשם שלום נשאל פעם איך זה שישראל מוציאה מתוכה יותר אנשי צבא מאשר אנשי תרבות. הוא השיב שהיהודים הם עם מוכשר, ושהכישרון היהודי הולך להיכן שיש בו צורך. ההסבר הזה תפור למידותיו של שמעון פרס, שהיו לו את הנטיות התרבותיות של איש רוח, אך הוא ניצל את האינטלקט שלו כדי לסייע בחיזוק ביטחונה של ישראל.
לפרס נותנים את הקרדיט על תפקיד המפתח שמילא בהקמת הכור הגרעיני בדימונה, שהוא לבדו העניק לישראל כוח הרתעה – לפחות מול אויבים שיש שמץ של רציונליות בהתנהגותם. הוא אישר את "מבצע אנטבה" ופיקח עליו, וזיהה באנשי “גוש אמונים” לא רק את הקריקטורות של פנאטים דתיים, כפי שצויירו על ידי השמאל, אלא גם את הרוח החלוצית שהייתה לו בצעירותו.
פרס תרם תרומה חשובה מאוד לביטחון ישראל בתקופה מכרעת, אך היה גם צד אחר לאיש ולהשפעתו. בצעירותו (הוא עלה ארצה מפולין ב־ 1935 בגיל 12) הוא רצה להיות חלוץ לדוגמה ואימץ את האתוס הקולקטיבי ואת האידיאל החקלאי. אולם מעולם לא נפטר מהמבטא הפולני, מהסימנים לחינוך הדתי שקיבל, מאהבתו לתרבות האירופית – ולכן נותר שונה כל כך מהצבר הטיפוסי.
במיוחד נמתחה עליו ביקורת על כך שלא נלחם ולא סיכן את חייו במלחמת השחרור – עובדה שנוצלה מאוחר יותר על ידי יריביו הפוליטיים. מכיוון שהמשיך לשאת באחריות בתחום הביטחוני משך עוד יותר תשומת לב לכך שהוא לא נלחם (והוא מצטער על כך), זאת למרות תרומתו למאמץ הצבאי הישראלי, שלבטח הייתה גדולה יותר מכפי שהיה יכול לתרום במדים.
למרות שפרס היה בקי יותר בנבכי הפוליטיקה הפנימית מאשר אבא אבן בעל המבטא הבריטי, גם הוא, כמו אבן, נחשד ב"זרות" בשל נימוסיו הטובים, תכונה שהובילה להצלחתם הגדולה של השניים דווקא ביחסי החוץ. אבן היה דובר גאה של ישראל; פרס יצר קשרים אישיים, לעתים חשאיים, עם מנהיגים שרבים מהם לא רצו שתיחשף העובדה שהם נפגשים עימו. המיומנות שלו במשא ומתן להשגת
הסכמים בינלאומיים בוודאי גרמה לו להרגיש שהוא יכול לפעול במנותק מהממשלה שבה הוא משרת.
יש צדדים בתעצומות הנפש והמחשבה של פרס שחברו, הסופר עמוס עוז, ייחס לתאוותו, לאהבה שאינה יודעת שובע. פרס עצמו ייחס אותם לאמונתו העיקשת שיהיה כאן עתיד טוב יותר. נאמר עליו שמכיוון שהיה כל כך משוכנע ביושרו־שלו ובטוהר כוונותיו, פעמים רבות נהג להוציא לפועל את תוכניותיו מבלי להתייעץ כראוי ובלי חשיבה מקדימה הכוללת גם הכנת תוכנית חלופית למקרה שלכשלון.
בעוד ישנם מנהיגים ישראלים שנמתחה עליהם ביקורת בגלל שהיו זהירים מדי, פרס הצליח להדאיג אפילו את תומכיו באשר למעשיות החזון שלו. כמי שלא הייתה לו נטיה לעסוק בעניינים יומיומיים כמו קליטת עליה, חינוך, תקשורת או פיננסים, הוא בחר לרקום פתרון של שלום למלחמה של הערבים נגד
ישראל, תוך התעלמות משורשיה הנוגעים לעצם שאלת הקיום של מדינה יהודית.
כל עוד הוא היה חבר במפלגת שלטון – מפא"י ואחר כך המערך – התוכניות של פרס (שהיו לעתים מי שהתייחסו אליהן כפזיזות) היו נתונות לפיקוח של מנהיגים, יריבים ויועצים בתוך הקואליציה. אולם, המצב הזה השתנה דרמטית עם המהפך ב-1977 כאשר ניצחון הליכוד העלה לשלטון את האופוזיציה
הימנית לתנועת העבודה ושם קץ להגמוניה של עשרות שנים.
במקום לראות את ההתפתחות הדמוקרטית הזו כמהלך טבעי של חילופי שלטון בלתי נמנעים במדינה דמוקרטית, או להבין שהבוחר הישראלי מעדיף מדיניות חוץ תקיפה יותר (וכלכלה חופשית יותר), פרס
היה משוכנע שהוא חייב להציל את ישראל מידי הליכוד. כמו רבים בשמאל הוא פינטז שהגדה המערבית שנכבשה על ידי ישראל בעקבות מתקפה ערבית היא הסיבה לסכסוך עם הערבים, ולכן אפשר להשיג שלום באמצעות ויתור על שטחים.
הוא החל לנהל מדיניות חוץ משל עצמו בניגוד לעמדתה, וכמובן ללא אישורה, של הממשלה.
היו לכך חסרונות. אפילו בקרב מי שאינם ידועים בתבונה מדינית, פרס היה הוגה מדיני עלוב. הדבר ניכר בכל ספר שהוא הוציא לאור. בספרו The Imaginary Voyage ־ 1998 הוא משתמש במוטיב של "אלטנוילנד" של חוזה המדינה ולוקח את הרצל לסיור במדינה שהוא פעם דמיין. בסוף הסיור הרצל אומר: "אם תרצו אין זו אגדה", ומאשר בכך שהחזון שלו מ־ 1902 הפך למציאות.
אולם לכך משיב המחבר פרס: "כיום, לחלום שלו יש שם אחר, היפה ביותר בשפה העברית – שלום". המשמעות – כאילו חזונו של פרס ממשיך את חזונו של הרצל – לא יכולה להיות מוטעית יותר. למעשה, חזונותיהם של השניים נשענים על יסודות הפוכים. הרצל ביסס את חזונו על מה שחשב שהיהודים יכולים להשיג בעזרת המאמצים והתחכום שלהם, ואילו פרס מבסס את חזונו על תקוות שווא ביחס למה שהערבים יעשו.
תחת סיסמת "התקווה", פרס התבלבל בין האמונה שלהיהודים ביכולותיהם שלהם לבין תקווה שהגשמתה תלויה במה שיעשו האויבים שרוצים לחסל את מדינת ישראל. תרגיל נוסף של פרס בדמיון, מוקדם יותר, אפשר למצוא בספרו ־ 1993 , "המזרח התיכון החדש", שאחד ממבקריו הגדיר ככישלון של הדמיון. כישלון – כלומר חוסר יכולת לדמיין את הערבים כפי שהם באמת.
ואכן, כל כתביו של פרס, המופיעים תחת כותרות כמו "שחר חדש", "עולם משתנה" ו"הקרב על השלום", מתבססים על אותן הנחות שאינן משתנות, בלי קשר לשאלה כמה פעמים כבר הוכיחה המציאות שהן שגויות. בשלב זה, מה שהיה יכול להישאר בגדר תרגיל אינטלקטואלי אוורירי, הפך למסוכן משום שהמחבר, כאמור, החל לנהל מדיניות חוץ משלו המבוססת על אותן הנחות הזויות.
על פי עדויות שלו ושל אנשים שגייס למשימה, פרס השתמש באותן שיטות חשאיות שבהן השתמש בעבר כדי להרתיע את האויב על מנת לקדם את "תהליך השלום". והוא עשה זאת תוך התעלמות משלושת הלאווים של יצחק רבין, שהראשון שבהם היה "לא למשא ומתן עם אש"ף".
השיחות שפרס וצוותו קיימו עם אש”ף הפכו לאחת ההונאות הגדולות של ההיסטוריה הפוליטית – כאשר קורבנה של ההונאה היא מדינת ישראל. מכיוון שהם האמינו שארגון שמטרתו העיקרית היא לחסל את ישראל יכול להפוך לשותף שלה ולהתקיים לצידה, פרס וצוותו הסכימו ללחוץ את ידו של יאסר ערפאת, כאילו היה לא יותר מאשר סוחר יהלומים מאנטוורפן.
ישראל נענשה על הטיפשות הפוליטית הזו. לא משנה איזה קרדיט מנהיגיה קיבלו, כולל פרסי נובל, על קירוב השלום באמצעות תהליך אוסלו – נזקפת כעת לחובתם העובדה שהם הקימו מקלט לטרוריסטים לצידה של ישראל. בשנת 2000 נדמה היה שהכנסת מציגה את פסק דינה הסופי על הקריירה הפוליטית של פרס, כאשר 63 ח"כים בחרו במשה קצב לנשיא המדינה מול 57 שהצביעו בעד פרס.
אולם הרעב לשלום, או האשליה שאפשר להגיע לשלום, לעולם איננה שוככת בדמוקרטיות. נפילתו של קצב ב-2007 תחת עננת הסקנדל סובבה שוב את גלגל המזל, ופרס נבחר לכהונה של שבע שנים כנשיא. זהו סיום מוצלח של קריירה פוליטית מאוד לא מאוזנת. פרס, ה"אלדר סטייטסמן" טוב הלב, נמצא במקום הנכון ובזמן הנכון, מקבל אורחים מחו"ל ואומר להם את מה שהם רעבים לשמוע.
נוכחותו העניינית, העניין הרב שהוא מגלה במדעים ובמדעי הרוח, והאמונה שלו במדינה שסייע להקים – כל אלה סייעו להחזיר לבית הנשיא תחושה של שלמות בריאה. השפעתו של פרס נובעת מהבנה אינסטנקטיבית שלו את מה שאיש הסקרים האמריקני פרנק לונץ מייעץ ללקוחותיו: "הדובר שנתפס על ידי הציבור כמעוניין יותר בשלום, ינצח בוויכוח". פרס כבר הוכיח שהוא ראוי לתדמית הזאת, ולכן הוא מושך אליו תורמים אמריקניים אסירי תודה, דיפלומטים מרחבי העולם ואת מי שנחושים להאמין שהאביב הערבי פורח.
ובאשר לאזרחי מדינתו שלו: אלה, בבגרותם, כבר הוכיחו שהם נכונים לסבול פנטזיות נבואיות כשמדובר במנהיגים היצוגיים ובמנהיגים הדתיים שלהם – כל עוד לא מדובר בפוליטיקאים שמנהלים בפועל את המדינה.
נא להמתין לטעינת התגובות
