"נתניהו קופא ומוביל את ישראל לשומקום"
ישראל היא אחד מיסודות הזהות היהודית בכל מקום שבו חיים יהודים. אין זה אומר שנתניהו הוא רה"מ של כל היהודים. ואנו עדיין עם אחד
לפי התפיסה הציונית, הפיצול והפיזור היו אסון, נפילה, שאותה אפשר לתקן רק באמצעות שחזור הריבונות של העם היהודי בארץ ישראל. אך מסתבר שזאת לא הייתה רק נפילה, ושהקמתה של ישראל לא לגמרי תיקנה את הדרוש תיקון.
נכון שהפיזור של העם היהודי היה תוצאתו של הרס אימפריאלי: הפלורליזם, בתחילה, בעצם נכפה עלינו. אבל במשך מאות השנים שבהן נוצרה התרבות היהודית - וחשוב לזכור שהתרבות שלנו נוצרה בתנאים של גלות מתקופת התלמוד ואילך - גילינו את היתרונות הרוחניים והתרבותיים של ריבוי, של מגוון.
למרות שקהילות יהודיות עזרו לעיתים אחת לשנייה, ושהאמונה בסולידריות האוניברסלית שבין כל היהודים הייתה אחד מהיסודות של החיים היהודיים, לקהילות שונות היו את המנהיגים שלהן ואת המינהגים שלהן, ועושרה של התרבות היהודית לאורך הדורות נובע בחלקו הגדול מאותו פיזור הרסני.
נכון שאידאולוגית ורגשית אנחנו אחד, אבל במה שנוגע למציאות התרבותית והפוליטית שלנו אנחנו גם הרבה. כבר אין לנו נביא וגם אין לנו מלך. והערכים המודרניים של אוטונומיה ודמוקרטיה רק מחזקים את תחושת המציאות שלנו, ואת הבנתנו את הברכה שבפיזור. כמאמרם העתיק של רבותינו: "נהרא נהרא ופשטיה" - כל נהר זורם במסלולו.
הציונות הייתה מהפכה, מהפכה נפלאה. אבל כמו כול המהפכות היא נבנתה על הגזמות. חלק מאותן הגזמות תוקנו על ידי ההיסטוריה, וחלקן על ידי היסטוריונים. הבולטת שבהן הייתה הרעיון של "שלילת הגולה".
למעשה, היתה זו הקמת המדינה עצמה שבישרה את התיקון הזה: אם הגולה נראתה כאנומליה בהיעדר מולדת, לנוכח קיומה של מולדת, הגולה דווקא נראית כמשהו די נורמלי (והכרחי למולדת עצמה: נוכחות של קהילה יהודית בארה"ב היא עמוד תווך של ביטחון לישראל).
מדינת ישראל היא אחד מיסודות הזהות היהודית בכל מקום שבו חיים יהודים, אבל אין זה אומר שממשלת ישראל היא הממשלה של כל היהודים. האהבה שלנו לישראל אינה האהבה שלנו לממשלתה. וטוב שכך, מכיוון שכמו רבים מאחינו ואחיותינו בתוך ישראל, יהודים רבים מחוץ לישראל הרגישו ניכור כלפי ממשלות רבות בישראל, והרגישו שהם לא מיוצגים על ידן.
ממשלות ישראל לא הסכימו כולן בינן לבין עצמן, וגם אנחנו לא תמיד יכולים להסכים איתן. זאת ועוד, שלא כמו לאחינו ואחיותינו בתוך ישראל, לנו, היהודים מחוץ לישראל, אין שום השפעה על הרכב הממשלה בישראל. אנחנו לא משתתפים בבחירות - וכך ראוי, מאחר ואיננו אזרחי המדינה, אלא רק באופן רגשי וסמלי.
ראש הממשלה שלכם הוא לא ראש הממשלה שלנו, הנשיא שלנו הוא לא הנשיא שלכם, ועדיין אנחנו עם אחד. האחדות שלנו הייתה הכי ברורה והכי יעילה בשעות משבר; ויש זרמים של פוליטיקה ופילוסופיה יהודית הרוצים שנאמין שזו תמיד שעת משבר. אבל אין זה נבון להחזיק עם שלם במצב תמידי של ערנות אפוקליפטית (כמו שחלק מאויבי ישראל מנסים לעשות עם האוכלוסיות שלהם), ובכל מקרה זה לא יעבוד. אהבת ישראל היא לא מילה נרדפת להיסטריה.
לא יכול להיות ספק ביחס להשפעה העצומה שיש לראש ממשלת ישראל על יהודים מחוץ לישראל. לפעמים ההשפעה הזאת היא לטובה, לפעמים לרעה. לפעמים ראש הממשלה משתמש בהשפעתו לטובת מטרות גדולות ונכבדות, לפעמים לטובת מטרות קטנות יותר.
לפעמים הוא פועל ממניעים היסטוריים גדולים, לפעמים ממניעים פוליטים קטנים. אם ראש ממשלת ישראל פחות פופולרי בקרב יהדות הגולה מכפי שמגיע לו לדעתו, יש שתי דרכים לנתח את זה, ובאופן כללי יותר גם את התופעה של הסתייגות יהודית מהמדיניות של ממשלת ישראל.
לפי ההסבר הראשון, האופוזיציה טועה ומתנהגת בצורה עבריינית בכל הנוגע לאחריות הלאומית שלה (בעידן נתניהו, זאת לרוב דעתו של הימין היהודי). ההסבר השני גורס שראש הממשלה הוא הטועה ומתנהג בצורה עבריינית בכל הנוגע לאחריות הלאומית שלו (בעידן נתניהו זאת בדרך כלל, אבל לא תמיד, הדעה של השמאל).
כך או כך, הימים של קונצנזוס יהודי ביחס לישראל חלפו מזמן, אם היו אי פעם. ראש ממשלת ישראל חייב להצדיק את פעולותיו בפני בית הדין של דעת הקהל היהודית. זה לא אומר שהוא צריך לסרסר בדעותיו בפני הקהילות בגולה, או באופן כללי להתאים את פעולותיו לאמונותיהם של אחרים - כלל וכלל לא.
אם הוא מאמין שהוא צודק, צריך שיהיה לו האומץ לעשות צעדים לא פופולרים. סקרים הורסים מנהיגות. הם הופכים מנהיגים לחסידים, לאוהדים. ישנם זמנים שבהם מנהיג חייב לנטוש את הפוליטיקה לטובת ההיסטוריה, ובאמצעים של שכנוע ואמצעים אחרים של ממשל דמוקרטי, לשנות את דרכה של ארצו. כשעל הכף מונחים נושאי כבדי משקל כמו מלחמה ושלום, פוליטיקאים שאין להם אומץ צריכים לזוז מהדרך, מדרך ההיסטוריה.
למרבה הצער הם אף פעם לא זזים. בין אם בנימין נתניהו הוא היהודי המשפיע ביותר בעולם ובין אם לאו, אני חייב לומר שאיני מוצא את השפעתו מאוד מועילה. הוא מלמד יהודים להיות שאננים ביחס למצב פוליטי ודמוגרפי עם הפלסטינים, שפשוט אינו בר קיום;
הוא מלמד אותם לחשוב אך ורק מחשבות אפלות לגבי הפלסטינים ולנצל את סירובם לחזור לשולחן המשא ומתן כתירוץ להמשך מדיניות בשטחים שתקשה עוד יותר על השגת הסכם שלום; הוא מלמד אותם להסיט את מחשבתם מן השלום. הוא אומר להם, שכאשר סערות פופוליסטיות סוחפות את העולם הערבי, אין זה הזמן לעשות שלום - אבל לא עושה דבר למען השלום גם בזמן שהעולם הערבי היה שרוי בשלווה דיקטטורית.
אתם מבינים: זה אף פעם לא הזמן הנכון. הוא מסית אותם לפניקה, אפילו לקדחתנות מלחמתית מול הגרעין האיראני, כאשר כלל לא ברור מה הוא יכול לעשות כדי למנוע אותו. הוא מסכן את יחסיה של ישראל עם ארה"ב בהתערבות גסה בבחירות לנשיאות, ובניסיון חסר אחריות להסית את היהודים האמריקאים נגד הנשיא האמריקאי.
הוא מתייצב מול המפלגות הדתיות, מול הדעות הקדומות וההתנהגות הפטרונית שלהן, רק כאשר הדבר בטוח מספיק מבחינה פוליטית. כל דבר שנתניהו עושה, הוא עושה בשביל האינטרס הפוליטי שלו.
נראה שאינו מסוגל לעבור את סוג ההתפתחות הפנימית - מעין שינוי של הנשמה, גם אם האישים הללו נראו חסרי נשמה להפליא - אשר הפכו את בגין, רבין ושרון לדמויות היסטוריות באמת. הם הגיעו לתובנות חדשות, יצאו נגד עברם שלהם ונטלו סיכונים עצומים; הם לא נרתעו מפעולה בקנה מידה היסטורי.
אבל נתניהו פסיבי, קטנוני, מתחסד, נוטה לצפות מהצד, עטוף ברחמים עצמיים, בבעיות ובאיומים המחמירים, נוטה להתייחס לעצמו ולבני ארצו כאל קורבנות שלא מסוגלים ליותר מאשר לבנות חומות סביב למדינתם ולחסל טרוריסטים (אין לי שום התנגדות ללוחמה בטרור, אבל זאת לא אסטרטגיית על).
נתניהו מוביל את ישראל לשומקום. הוא קופא על מקומו, נמנע ממדינאות נועזת ומלאת דמיון. ההישג המשמעותי היחיד שלו היה להיבחר בשנית ובשלישית. אבל זה ממש לא "ביבי מלך ישראל". תוצאות הבחירות האחרונות מלמדות בבירור שאם לאופוזיציה היה מנהיג מרשים - ולצערי אני לא רואה אחד כזה - נתניהו היה עשוי להפסיד.
נתניהו הוא לבטח היהודי המפורסם בעולם אבל אנחנו חיים בעידן שבו הטכנולוגיה מקלקלת את התהילה: אזכורים בגוגל, אפילו במיליונים, לא מאצילים סמכות. הם רק מקנים מעמד של סלבריטי, שזה לא - סליחה על מחשבת הכפירה - כמו סמכות. חשוב גם לזכור כי היהודים, כמו בני אדם אחרים, לא חיים רק, או בעיקר, בספירה הפוליטית. ובאמת, האובר-פוליטיזציה של הזהות היהודית היא אחת ההתפתחויות המצערות במיוחד בעולם היהודי בעשורים האחרונים. לרוב זה טפשי להעריץ פוליטיקאים. לעיתים רחוקות בלבד הם גיבורים.
נא להמתין לטעינת התגובות
