בלומברג הצליח להביט בעיניים של תושבי נ"י
ראש עיריית נ"י ישב במשרד פתוח לצד עובדיו, והסתכל מעבר למיליארדים בחשבונו. בדרך הפך גירעון עצום לרווח, נאבק בעוני ושיפר את החינוך
שלוש הקדנציות שהשלים בלומברג נחשבות למוצלחות במיוחד, על אף התחלה רעועה: דמוקרט שהפך לרפובליקני רק על מנת להיבחר, ונבחר כאשר עיר מרוסקת ואבלה הולכת לקלפיות על חורבות אסון ה-11 בספטמבר . ראש העיר הקודם, רודי ג'וליאני, נישא על גלי תהילה, וברקע היה בלומברג: היהודי העשיר, לא מוכר אישית לתושבי העיר, שהאמינו שרק ההון, המעמד והכוח הביאו אותו לתפקיד.
אך בלומברג ידע, מיומו הראשון בתפקיד, כי החטא הגדול ביותר של פוליטיקאי עשיר עשוי להיות חטא הגאווה והראווה. מרגע כניסתו, בינואר 2002, לקח בלומברג על עצמו משימה אישית ברורה: הצנע לכת. בשנים הראשונות צילמו צהובוני ניו יורק את ראש העיר שלהם דוהר לעבודה בבניין העירייה באמצעות הרכבת התחתית של ניו יורק. ראש העיר שלהם משתמש בתחבורה הציבורית, יחד עם הציבור, כדי לדעת ולהכיר את הבעיות מלמטה. מתחת לאדמה.
מלעיזים לחשו, מה הביג דיל, הרי היהודי המיליארדר ממשיך להתגורר בביתו המפואר באפר איסט סייד. לבטח יש לו שם נהגים, משרתים וכל מה שאדם במעמדו צריך כדי לא לשכור נהג ורכב על חשבון העירייה. מטוסו הפרטי ממשיך להוביל אותו ברחבי העולם, והציבור האמריקאי נחשף למאות מיליוני דולרים בתרומות אישיות שהוא מעניק. אך זה היה הקו האדום. בלומברג לא התיר לתקשורת להציץ לתוך ביתו היפה ועצר כל מידע הנוגע לתנועות מטוסו הפרטי.
ובכל זאת, במה שנוגע לבלומברג הציבורי, הוא הלך צעד קדימה. בלשכת העירייה הוא ביטל את לשכת ראש העיר ומיקם את עצמו בתא משרדי פתוח, קיוביקל, כלומר ב-"open space". בלי קירות, בלי פרטיות, מוקף בעובדיו, בליבה של קומת עבודה פתוחה, ישב ראש העיר ושם עבד.
עיתונאי מגזין "אסקווייר" שכתב פרופיל על בלומברג חשב שסיפורי הנסיעה בסאבוויי היו מוגזמים, וקבע עמו פגישה שם בעירייה, על שולחן מזנון פשוט, לצידן של מכונות השתייה הקלה באולם הפתוח ממנו עובד ראש העיר. "באמצע הקומה, ממוקם התא הפתוח של בלומברג", הוא כתב, "בגודל זהה בדיוק לעמדות העבודה המקבילות וממש ממש כך, אין לו טיפה של פרטיות. אם הוא מתגלגל עם הכסא אחורה, הוא נתקע באדם שיושב מאחוריו. עם כל העושר של האיש הזה, שמאפשר לו חופש מוחלט, חופש מן הסוג שאין לשכניו לקומה המשרדית, הוא עובד ממש מן הקיוביקל הזה".
מובן וברור שלא רק החיבור של בלומברג לתושבי העיר ולעובדיו אפיין את שנות שלטונו. בלומברג הצליח להפוך גירעון של שישה מיליארד דולרים, בעת כניסתו לתפקיד ליתרת תקציב של שלושה מיליארד, הישג שלא נעלם מעיני הניו יורקרים. הדרך לשם היתה באמצעות מיסוי המקרקעין של עשירי העיר ועסקים, קיצוץ משמעותי בהוצאות העירייה ובמקביל מאבק בעוני, מקומות עבודה ושיפור החינוך.
דווקא עם ועדי העובדים היה לו מאבק מר. כאשר איגוד עובדי התחבורה הציבורית איים בשביתה כוללת, בלומברג לקח אופניים, נסע ברחבי העיר והציע לציבור שלא להתכופף בפני השובתים ופשוט לשנות את אופן התניידותם בעיר. הוויכוחים בינו לבין האיגודים נמשכו זמן רב עד שהגיעו לכדי שביתת ענק בדצמבר 2005, שעצרה חלקים גדולים של התחבורה העירונית למשך שלושה ימים.
בלומברג בן ה-70 לא גדל בבית עשיר. נכד למהגרים מרוסיה ובריטניה לבוסטון, שלמד באוניברסיטאות הטובות (ג'ונס הופקינס והרווארד) ובשנות ה-70 פתח בקריירת וול סטריט רגילה, כבנקאי השקעות בסלמון בראדרס. הוא התפרנס יפה, אך פוטר בראשית שנות ה-80 והחליט להשקיע את כספי הפיצויים השמנים בהקמת חברה שתספק מידע טכני על מניות, בקצב מהיר, באמצעים טכנולוגיים יעילים. בלומברג בע"מ, חברת אספקת המידע הפיננסי והחדשות, צמחה במהרה והפכה לתאגיד תקשורת ענק, ש-85 אחוז ממנו נמצאים בידי מספר בעלי המניות שייסדו את החברה, וביניהם בלומברג עצמו.
עם מאות אלפי מנויים פיננסיים ברחבי העולם, שווייה הנוכחי של בלומברג בע"מ מוערך בכ-20 מיליארד דולרים. תאגיד התקשורת בלומברג שולט כיום בכשליש משוק סחר המידע הפיננסי הגלובלי (המוערך בכ-16 מיליארד דולרים סחר בשנה). לפי ההערכות, לחברת בלומברג רווח שנתי של 7.6 מיליארד דולרים. נתח משמעותי מן ההכנסות מגיע מעשרות אלפי מנויים שנתיים לשירות המידע הפיננסי שהחברה מספקת, ומשימוש בכלי ניתוח המידע ותוכנות אנליסטיות. עד כניסתו למירוץ על ראשות ניו יורק כיהן מייקל בלומברג כמנכ"ל החברה.
באחת מכתבות הפרופיל רחבות היריעה שנכתבו על בלומברג, לא מוזכרת יהדותו כלל. כיצד הפך איש העסקים היהודי לפוליטיקאי ולמנהיג שלאמונתו האישית אין חלק בכך? עיתונאי בניו יורק, כך פרסם המגזין היהודי טבלט, שאל פעם את בלומברג האם הוא מתכנן להתמודד על נשיאות ארה"ב. התשובה הקבועה של בלומברג, כך כתב, היא ש'יהודי מיליארדר גרוש לעולם לא יצליח לנצח בחירות בארה"ב'. התשובה הקבועה הזו של בלומברג, ציינו במגזין, היא פחות או יותר המקרה היחיד במהלך השיח הציבורי עימו, בו הוא מזכיר ומשתמש ביהדותו כתירוץ.
את בלומברג, המשתייך לזרם הרפורמי ומשמש כחבר קבוע בבית הכנסת "טמפל עמנואל" הסמוך לביתו בשכונת אפר איסט סייד, ניתן היה לראות בשנים האחרונות מסתובב יותר בכנסיות מאשר בבתי כנסת. לא עבור תפילה, אלא באירועים פוליטיים ובשיחות עם מצביעים וקהילות. הוא צמח בבית יהודי בו שמרו על כשרות ושלחו אותו לבית ספר יהודי, אך לא מעבר לכך. ההשפעה המרכזית של יהדותו על דעותיו, היתה בתובנה העמוקה שיש לכבד את אמונתם הפרטית של האנשים, ובהתאם למסורת האמריקאית של הפרדת דת ומדינה, לא להתערב בתפילותיהם ובבחירותיהם הדתיות.
כמו יהודים רבים אחרים, בלומברג מקפיד להגיע לבית הכנסת בראש השנה וביום כיפור, וכמובן משתתף בסדר המשפחתי השנתי עם אחותו מרג'ורי. כנער צעיר הוא חגג בר מצווה, אך לא המשיך את המסורת עם בנותיו ולא חגג להן בת מצווה. אשתו הראשונה, סוזאן בלומברג, הגיעה מרקע יהודי אך לא שמרה על המסורת, ובת זוגו הנוכחית, דיאנה טיילור, אינה יהודיה.
על אף שיעורי תמיכה פחותים בקדנציה השלישית נראה שבלומברג יחתום את הפרק הפוליטי הציבורי שלו בהצלחה מרובה. עיניים רבות ברחבי העולם, כולל בירושלים ובתל-אביב, יינשאו לעבר ניו יורק כדי ללמוד איך מנהלים עיר מורכבת כזו, הופכים גירעון לעודף, שומרים על חיבור לעם, וצולחים קריירה פוליטית מרשימה ללא שום שערוריות אישיות. או כמו שאומרים אצלנו: "לשנה הבאה בירושלים".
נא להמתין לטעינת התגובות
