אחרי הקול: אהובה עוזרי לא ויתרה לרגע
"אין לי חשק עכשיו למות. זה לא הזמן. הסרטן לקח מאהובה עוזרי את מיתרי הקול, אבל לא את המוזיקה"
מעורבים 2013. ישראלים מעוררי השראה:
> צעיר לנצח: מאיר טפירו עדיין רעב להישגים
> ציפי לבני: נשים בעמדות מפתח הן דבר טבעי
> מים מהשמים: האיש שיהפוך את ישראל למעצמת מים
היא בשיאה, מדלגת מאלבום להופעה, משיתוף פעולה למשנהו. על "מעליי דממה", שיצא בשנה שעברה, עבדה חמש שנים: כתבה ל-17 מוזיקאים, חילקה את "הילדים שלה, ככה נקראים השירים. כולם קיבלו ילד למשמרת: ברי סחרוף, אהוד בנאי, קורין אלאל, חווה אלברשטיין, רונה קינן, מאור כהן, קובי אפללו ועוד. ועכשיו, בלי רגע הפוגה, עובדת על אלבום חדש. המוזיקה לעוזרי היא מזור.
תחבושת קרה על התמודדות עיקשת. "אני מבסוטה", היא אומרת, שוב ושוב. "אני עובדת, המוזיקה מרפאה אותי. נותנת לי את הכוח. השמחה של הבנאדם בלב היא התרופה הכי טובה שיש. בדרך כלל בכל מחלה אתה מפיל את עצמך יותר. אני לא. אני, כשאמרו לי יש לך סרטן, אמרתי, לא נכון, יש לי שפעת. ואני חיה עם זה שיש לי שפעת".
האמנת שעוד תוציאי אלבומים אחרי המחלה?
"חשבתי על זה המון. זו מתנה מאלוהים. כי לאבד את הקול, ועוד אחרי הפסקה של שנים ואחרי האלבום "צלצולי פעמונים" שלא הספקתי להופיע איתו ולא כלום, זה קשה. אבל אני מאמינה בקהל. תמיד השתדלתי בשבילו. מה שמביא את הפרנסה הם הקהל, ההופעות. לא התקליטים. אני גרה לבד, אני רוצה לחיות בכבוד, חס וחלילה לא לבקש. ואני מאמינה שהקהל זוכר מה שעשיתי בשבילו. הוא זוכר".
אין רגעי שבר. אין כעס, תסכול, התבוססות. יש מטרה ממוקדת וכולה יצירה. רק על הסיגריות היא כועסת. שלוש קופסאות ביום. "אני כועסת על זה שעישנתי. זה סרטן של סיגריות ואם לא הייתי מעשנת הוא לא היה בא. אבל אני מאושרת שאני חיה. לא נתנו לי הרבה לחיות. נתנו לי חמישה אחוז. אם חזרתי לפעילות שלי, אז מה אני צריכה לכעוס אני צריכה לראות את החיים בעיניים. אם אני חיה - קדימה, קדימה, קדימה. אין אחורה. אחורה זה מת. זה לא החיים שלי. רק קדימה. מה שהיה לא מעניין אותי בכלל. כשאהיה זקנה אני אכתוב ספר".
שעת בוקר, נווה צדק. שמש סתווית מלטפת, אהובה יושבת בסלון מול כוס נס קפה ענקית. הפה גדול, הלב עוד יותר. והיא בכלל נולדה בכרם התימנים. 65 שנה. כגיל המדינה. לא ילדה, אבל הזקנה הארורה עוד לא קפצה. השיער, קצוץ תמידית, עדיין שחור עמוק. הבית אותו בית. זה שקנתה בכספי ההצלחה של "היכן החייל" - תקליט הבכורה מ-75 שנחטף 200 אלף פעם. יציעו כמה שיציעו - את הבית לא תמכור. "אתה יודע כמה כסף הציעו לי, אמרתי תגידו לי, עשיתי לכם משהו רע למה אתם רוצים לקחת את האושר שלי?"
פנים הבית, כאז כן עתה, צנוע. כמעט עירום. שתי כורסאות, שולחן, כיסא. מחשב ופינת עבודה מאופקת. בפינת החדר, הבולבול-טראנג: כלי יפני, מיתוג הודי. עוזרי בין היחידים שיודעים להמתיק מכלי הנגינה המסובך צלילים של אושר, בכי, התרפקות.
סדר היום שלה קבוע. בכל בוקר תקום בחמש ותתפלל. "אני אוהבת להתפלל, לקרוא תהילים", היא מגלה. "לא דתייה אבל אוהבת את זה. התהילים והתפילה של הבוקר הם בשבילי פסיכולוג. אתה לא יודע מה זה עושה לנשמה. כשאני קוראת תהילים וקריאת שמע זה עושה לי טוב בנשמה, מרגיע לי את הלב, את העצבים בגוף. טוב לי כל היום". אחרי התפילה תיגש למחשב. תעבוד על המוזיקה, תכתוב, תלחין. "אין שעות", היא חוסכת שאלה.
וב"מחלקת מתים" היא פורצת בצחוק. נווה צדק, יותר משכונת ילדותה, מיטלטלת בין עבר להווה. בין שימור לפיתוח. בין בני השכונה למהגרים תפוחי כיס. שארי בשרה של השכונה נדמים לאהובה כמחלקת מתים. "כל אחד חי את החיים שלו", היא מפטירה. "בכרם התימנים זה היה אהלן, אהלן, בוא כוס קפה. פה לא. אין אהלן ואין סהלן".
ואצלה בבית? צלצולים. הסלולרי לא מניח לרגע. עם אחד קפה, עם אחר הופעה. פה אחיינית, שם שי צברי, האיש והקול האדיר ששר את שיר הנושא באלבום האחרון.
את השיר לא תוכלו לשמוע מסתלסל מחלונות הבית של עוזרי. בבית, בלי יוצא מהכלל, אין דיסקים. "תחפש בכל הבית, לא תמצא", היא מבטיחה. "אני אגיד לך למה. אני כותבת הרבה. המון. אם אשמע זמר, בתת-ההכרה אכתוב כמוהו. שומעת רק רדיו. רשת ג, רשת ב." את האלבומים שלך, את שומעת? "לא. למה אני צריכה לשמוע אותם די, הם נעשו. גמרנו. תקליט שעשיתי יצא והוא כבר לא מעניין אותי. אמר לי פעם מישהו: אני רוצה כמו "היכן החייל". אמרתי לו: שכח מזה. אין. שיר אחד, זהו. אני כמו בוטיק".
ושוב , צוחקת.
את הבוטיק הזה פתחה לרווחה באלבום האחרון. אחד-אחד הזמינה אליה את המוזיקאים לבוא ולקבל שיר, לקראת "מעליי דממה". " תמיד אומרים לי, אהובה, זמר לקח את השיר שלך. אני אומרת, אני שמחה. למה? כשהוא ישיר את השיר שלי, הקהל לא יחשוב עליו, אלא עליי. הוא משרת אותי. אותו הדבר פה. ישי לוי, למשל, לקח את קול קורא לי במדבר. מרוב שהוא שר את זה, אנשים אומרים לי שירי את השיר של ישי לוי". לא פוגע בך? "לא, מה פתאום ההפך הוא הקים את השיר מחדש. אני מבסוטה. זה גם משרת את הקהל, עושה להם טוב. בשביל מה אני מוציאה שירים, כדי שיהיו בחלון ראווה?"
ההזמנות לשירים מצד מוזיקאים לא פוסקות, אבל "לא לכל אחד אני נותנת, כי יש אנשים שלא יכולים לבצע. כשאני נותנת שיר זה בדם, יזע ודמעות. זה קשה לי. אמרתי לך, בגלל זה כשאני נותנת שיר למישהו - נגמר. הילד עבר דירה. אני גם לא מתערבת בהקלטות. אם אבוא לאולפן ואשמע מה שעושים זה לא ימצא חן בעיניי, וזה לא פייר. לא קוראים להם אהובה עוזרי. אז אני אומרת קחו, תעשו. הם מביאים לי את זה לפני המיקס ואז אני מעירה או מתקנת. אבל להתערב? לא. אם הם מצליחים - הם מצליחים בזכות עצמם, לא בזכותי. זה מה שחשוב".
"בטח. אגיד לך את האמת, אני שרה ואנשים משתוללים. אני בהלם. אני אומרת לעצמי, הם באמת אוהבים את הקול שלי, או שהם מרחמים עליי בגלל המחלה כשהקהל משתולל אני לא מבינה את זה. אני מתרגשת. תראה, אין לי מיתרים ואני כל כך רוצה לעשות טוב".
שיתפת פעולה עם הדג נחש, הופעת כבר מול קהל אחר?
"האמת, תמיד הנגנים הצעירים רדפו אחריי. אני אוהבת אותם. אני אומרת לצעירים, היום אנחנו בני 60--50. אנחנו צריכים דור שיהיה כמונו, עם אהבה למוזיקה. אם ננגן איתם, ונהיה איתם ונסביר להם - אין מעלה גדולה מזה. כשמתקשרים אליי הצעירים, לכולם אני הולכת. הם לומדים ממני, ואני לא אהיה כל החיים. אז אם תהיה המשכיות יפה, ברמה, אין טוב מזה. כשאני מופיעה עם הדג נחש אני כל הזמן צוחקת. משתגעת מהנוער. אני רק מנגנת והם צועקים, אני מתעלפת מזה. אני אומרת אני אלביס פרסלי עכשיו".
"האמא של המוזיקה המזרחית", נקראה לא פעם. האמא נולדה לאמא ממוצא אתיופי ולאב ממוצא תימני. צעירה מבין שישה אחים ואחיות. בתחילה הצטרפה לאמה, שהייתה מקוננת. בת 12 התחילה לשיר במסיבות. קיבלה כמה פרוטות והביאה הביתה. עד ש"היכן החייל" טרף את הקלפים (וגם נאסר להשמעה בצל טראומת 73) והרים אותה לפסגה. אחר כך, בעקבות רצף טרגדיות משפחתיות, תפרוש ותחזור ושוב תפרוש. השירים תמיד שפעו מלנכוליה, אבל המעטפת, לא פעם, ריככה, הנגישה. לא הכל שחור. בטקסטים לא התפשרה, אף ש"אין דבר כזה לרדת לעם. לא קיים, ההפך. אתה איתו ביחד. למה, מאיפה אני באתי, מהשמיים?" משפחה לא הקימה, אף שסיפרה תמיד על קשר אחד, ארוך, שזהותו לא באמת נודעה.
בין לבין טיפחה עוזרי אחד, זוהר עורקבי, עד שצמח וביכר את קרבת הסם. והנה, דור הולך, פופ ים-תיכוני בא ואהובה לעולם עומדת. מביטה על הנעשה, לא תמיד מסופקת. "המוזיקה המזרחית היום היא לא כמו אז", היא אומרת. "הלחנים מגיעים מטורקיה
או אני לא יודעת מאיפה. פעם הייתה בושה לקחת שיר ממישהו אחר. כשאני הייתי מופיעה ורציתי לשיר את השיר של ג'קי מקייטן, חצי שעה רק התפללתי שחס וחלילה הקהל לא יחשוב שאני מחקה אותו. עד כדי כך. לכל זמר היה הכבוד שלו. פעם היה כבוד".
את אוהבת את מה שאת שומעת?
"לא. זה לא מדבר אליי. אני לא יודעת מאיפה השיר בא בכלל. בסוף מתברר, אנא עארף, מההודים. אני לא כועסת על משהו, אני רק אומרת: לנו יש תרבות. המוזיקה היפה באה רק מהתרבות שלנו. למה האשכנזים לא משתנים? למה הם תמיד אותו הדבר? כי זאת התרבות שלהם. אני מכבדת את זה מאוד".
הרוקרים לוקחים מהרוק האמריקני והבריטי?
"אבל הם לוקחים את זה ושרים את זה כמו שהם רוצים. אצלנו עושים יווניתיוונית. למה? יש לנו תרבות יפה כל כך, אנחנו יכולים לכתוב מיליון שירים יפים. תאמין לי, הקהל יעריך את זה יותר. אתה יודע אילו כותבים נהדרים יש במוזיקה המזרחית? יש לנו המון אני לא יודעת למה הם לא עושים את זה. זה ישנה את המוזיקה מאוד ויהיו יותר השמעות ברדיו. הלוואי שיגידו: שיר שהוא לא מקורי-לא משמיעים. הכל ישתנה. יהיו שעות מיוחדות לחיקויים".
"המוזיקה מידרדרת. מה שהם שרים זו התרבות שלהם? בבית הם שרים את השירים האלה? הקהל, מה הוא אוהב? את מה שאנחנו עשינו. בחתונות שרים את השירים שלנו. אז תעשו מחדש עוד שירים יפים". היא מתגעגעת לחאפלות, לערבים הארוכים, לקול שהלך. "היינו שרים מהלב, מהנשמה", היא נזכרת. "לא עניין אותנו הכסף. הכסף גרם לכל המוזיקה לרדת. ברוך השם, אני שמחה שאני לא אוהבת כסף עד היום. אם הוא לא עזר לי בסרטן, הוא לא יעזור לי בכלום. כשבאתי לדוקטור היא אמרה לי, "אהובה, מורידים לך את מיתרי הקול. אין ברירה". אמרתי לה, אני אחזור לשיר?. צחקו עליי. זה כמו שמורידים לך יד ואתה כותב. אמרתי לה, "יש לי כסף. כמה לשלם"? היא אמרה, את יכולה לקחת את הכסף שלך, לשים במעטפה ולשלוח לים. חוץ מלהקדים לך את התור, הכסף לא שווה שום דבר".
"אני מסתפקת במועט. לא צריכה הרבה. אספר לך משהו. יום אחד הופעתי בפני מיליונר אחד באמריקה. הוא אמר "תקראו לה, אני אוהב אותה". הייתה לו טירה. עשרות חדרים. אלפי דונם. אני אוהבת לדבר חופשי. לא מעניין אותי מיליונר, לא מיליונר. מה אכפת לי, אני. אמרתי לו, "תגיד לי, מה אתה עושה עם כל זה?" אמר לי, "זה, כל מה שאת רואה, כדי להוציא את העיניים לאנשים"".
באקטואליה היא משתדלת לא לגעת. "אם תלך נגד, תבוא להופעה ויריבו איתך. מה אני צריכה את זה? לא מתאים לי". רק בפייסבוק היא מרשה לעצמה. הנה, עכשיו כתבה לח"כ מרב מיכאלי. "מאוד אוהבת אותה. היא אישה חזקה", היא אומרת. "כתבתי לה, אני רוצה שתעזרי לקהל שלנו, לזקנים. אני מרגישה שאנחנו כמו דג בים ובאה להקת דגים ובכל פעם נוגסת בנו עוד. לוקחים מאיתנו עד שגומרים אותנו. אמרתי לה, אני בכל יום עוברת ברחוב ורואה זקנים וחושבת איך הם יגמרו את החודש. תני להם את הכבוד, שיסיימו כמו בני אדם. אם תוכלי להעלות להם את הקצבה, אין דבר גדול מזה".
את עוזרי לא תשמעו קוראת לרדת, לברוח, לעזוב הכל, להתייאש. "אתה יודע, כשיצאתי מהניתוח התפללתי לאלוהים, "תן לי רק עוד חמש שנים", כי ידעתי שהמצב שלי לא טוב. נתן לי חמש שנים. אחרי חמש שנים אמרתי לו, "אני אהיה חוצפנית. אלוהים, תן לי עוד חמש שנים". נתן לי. ביקשתי עוד חמש. שלוש כבר יש, נשארו שתיים. למה חמש בכל פעם? "אני לא רוצה להגזים".
עוד משפיעים בתרבות:
דוד גרוסמן, סופר
אביב גדג', מוזיקאי
אביתר בנאי, זמר
אסף בן דוד ומתן נויפלד, מקימי אינדינגב
עידן רייכל, מוזיקאי וזמר
ארי פולמן, במאי ותסריטאי קולנוע וטלוויזיה
אייל פרידמן ונדב רביד, מקימי תחנת הרדיו האינטרנטית הקצה
מאיה בלויצמן, מוזיקאית וזמרת
סייד קשוע, סופר ערבי ישראלי, תסריטאי ובעל טור בעיתון הארץ
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
