אפשר גם אחרת: הצצה לבית הכלא לנוער

על אף המקרים הקשים שהביאו את הנערים בסדרה הדוקומנטרית "ילדים פושעים" לאגפים השמורים לעבריינים אלימים ולעברייני מין של בית הכלא האמריקאי, התיעוד נמנע מלזלוג לפורנוגרפיה של אלימות שלא משרתת את העלילה

סרטים או סדרות שזירת ההתרחשות שלהם היא בית כלא, כמו “חומות של תקווה” או “כתום זה השחור החדש”, יצרו עבורנו דימוי שלילי וקשה לגבי המנהלים ובעלי התפקידים הבכירים שבהם. לרוב אלו יהיו טיפוסים נאלחים, מרושעים וחמדנים, שעבורם המטרה (כסף או כוח) תמיד מקדשת את האמצעים (פגיעה חמורה באסירים).

אפיון הדמויות שלהם, כמו גם שיטות הענישה הקשות בהן הם נוקטים יהיו מנוגדים לאפיון דמותו של האסיר, אשר לעתים הוא חף מפשע ולעתים הפשע שביצע לא מצדיק כלל את חומרת העונש שקיבל. ועל כן, הצפייה בסדרה הדוקומנטרית “ילדים פושעים”, שעלתה השבוע בערוץ 8, מצליחה לספק מבט אל תוך עולם בתי הכלא שמצד אחד עושה תיקון מסוים לאותן דמויות מתועבות (בהנחה שאכן מגיע להן תיקון שכזה), ומצד שני אינו מקל בחומרת מעשיהם של העבריינים.

 

”לדים פושעים” צילום: באדיבות ערוץ 8

בסדרה בת שני הפרקים הצופים מקבלים הצצה אל תוך בית הכלא לנוער “פנדלטון” שבאינדיאנה, ארצות הברית, ובו אגף שמור לעבריינים אלימים ואגף שמור לעברייני מין. מה שמיוחד ב”פנדלטון”, זוהי הפילוסופיה החדשה שהוא מוביל, ששמה דגש על טיפול ולא על ענישה, במטרה למנוע חזרה לפשיעה של העבריינים הצעירים לאחר השחרור. הסדרה מציגה את האופן בו מיושמת ב”פנדלטון” התכנית הטיפולית החדשה, אשר מורכבת מכמה שלבים ומערבת מגע קרוב ותדיר עם הורי העבריינים. במהלך הפרקים אנו נחשפים לסיפוריהם של העבריינים הצעירים ולמשפחתם, אשר מספרים בגילוי לב על הסיבות שהובילו אותם לפשוע ועל התמודדותם עם התכנית הטיפולית החדשה.

שתי נקודות מרכזיות שראויות לציון עולות מהצפייה בפרקים. האחת, היא האנושיות שבה מוצג הצוות הניהולי והטיפולי. המנהלים מוצגים כאנשי חינוך, שרואים בעבודתם שליחות ופועלים אך ורק לטובת השיקום של האסירים, שאף מכונים “תלמידים” ולא “אסירים” על מנת ליצור בקרבם מוטיבציה חיובית; וכך גם הצוות הטיפולי, אשר מורכב מיועצים מומחים, מוצג כאנושי, מקבל ומכיל. הם כמובן אינם מקלים ראש לגבי העבירות שבוצעו, אך העבודה שלהם אינה מתמקדת בעבר של אותם הנערים אלא בעתיד שלהם וביכולתם להיות אזרחים חיוניים החיים בקהילה מבלי להוות בה סיכון. יש משהו מרענן בשבירת הדמות המוכרת לנו של מנהלי בתי כלא מאותם סרטים וסדרות, ובהצגתם כאנשים ערכיים ואכפתיים.

 

לא אסירים, תלמידים. ”ילדים פושעים” צילום: באדיבות ערוץ 8

נקודה נוספת שמושכת את תשומת הלב היא ההימנעות המוחלטת מזליגה לפורנוגרפיה של אונס, אלימות או מוות. הפשעים שביצעו הנערים והנערות אינם מתוארים, אם בכלל, באופן שמזעזע את הצופה ואין ירידה מיותרת לפרטים שאינם משרתים את העלילה. לא מוקרנים אימג’ים שיעזרו לנו לדמיין איך ומה נעשה בזירת הפשע ולא נעשה ניסיון למכור לנו סיוטים במסווה של דוקו איכותי. מהבחינה הזו התיווך של הסיפורים הקשים המוצגים בסדרה אל הצופה נעשה גם הוא בצורה אנושית ורכה ובימים אלו, בהם סרטוני עריפת ראשים של דאעש מופצים כאילו היו גיפים משעשעים בטוויטר, זהו אינו דבר מובן מאליו.