"יזם תרבות": תכירו את אסף שלמה

שלוש שנות לימוד בבית ספר למשחק לא תמיד מספיקות כדי להכשיר את הבוגרים להשתלב בתעשייה. את זה יכול לעשות "פרוייקט שנה ד'" של אסף שלמה - יוצר, בימאי, מחזאי, כותב וסופר ובמילה אחת: יזם תרבות

יח"צ

בכניסה לאולפני דיסני שבהוליווד יש שלט שעליו כתוב “מי שמסוגל לחלום מסוגל גם לבצע”. כמה השראה במשפט אחד. אסף שלמה לקח את המשפט הזה צעד קדימה - החלום שלו זה להגשים חלומות של אחרים!  והוא קורם עוד וגידים בכל יום בחייו מאז שהיה בן שבע.

אז אסף עוד לא ידע שזה הולך להיות המקצוע שלו. אם כי מקצוע זו לא הגדרה מדוייקת למה שהוא עושה. זה יותר נראה כמו תפקיד, או יעוד ואפילו שליחות. כי איך עוד אפשר לקרוא לרגע הזה שבו מפגש עם אסף חושף את השביל עליו יש לצעוד כדי להגשים את החלום הפרטי. הרי זה כאילו שפגשתם פייה שתלחש לכם: “המשיכו בשביל הזה, בעץ השלישי תפנו ימינה ואז תקישו על הדלת הירוקה. שם תפגשו את החלום שלכם”.

אם בכל זאת נדייק בהגדרה אז אסף שלמה (28) הוא “פיית משאלות הבמה”. מה מניע את התשוקה שלכם לעלות על במה - לרקוד? לשיר? לדבר? מופע יחיד? הפקת ענק? מי יהיה הקהל - ילדים? חיילים? כל המשפחה? אתם תספרו לו ואסף יראה לכם את הדרך.

אסף הוא בוגר בית הספר למחזאות של ציפי פינס מתיאטרון בית לסין ושל סדנאות הבמה של אבישי מילשטיין. הוא היה בימאי בתיאטרון צה”ל והיה המחזאי הראשון בסדיר. הוא מרצה בבית הספר למשחק MOOV של קרן ידובסקי והוא מנכ”ל תיאטרון “מפגשים”. כשהוא מתבקש להגדיר את עצמו הוא אומר: “אני קודם כל יוצר. אני גם בימאי, מחזאי, כותב וסופר. למעשה, אני יזם תרבות. אנשים קוראים לי מנטור, אם כי אני לא אוהב את המילה הזו”.

אסף כתב וביים עשרות רבות של מחזות. רבים מהם לתיאטרון צה”ל, לו הוא כותב ומביים עד היום. הוא כתב וביים (עם משה אשכנזי וניר שטראוס) את “כיוונים”, הצגת הפרינג’ שרצה הכי הרבה זמן בצוותא (שלוש שנים). כתב וביים את מותג הילדים " גריניטיני", הצגה עם שחקנית אחת מוקפת בדמויות אנימציה, הראשונה שתורגמה לשפת הסימנים. “אחרי הבכורה ניגשה אלי מישהי”, מספר אסף, “היא חיבקה אותי ואמרה בדמעות: ‘תודה, הגשמת לי חלום, היום הילד שלי ראה לאשונה תיאטרון’. אלה הרגעים שבשבילם אני חי”. בנוסף ביים עשרות הצגות חינוכיות לילדים. הוא כתב וביים שלוש הצגות יחיד “סמים לזה סוף”, עם אלברט אילוז, ואת “נצנת, שעשתה למעלה מ-500 הצגות. בימים אלה יוצא ספר הביכורים שלו “הביזבזים”, שיעלה גם כמחזמר בבימויו.

מה אתה עושה עם אלה שבאים אליך וחולמים לעלות על במה?

“בתי הספר למשחק מלאים בחולמים. בדמיונם הם יודעים בדיוק איך הם ייראו על הבמה. הם רק לא יודעים איך להגיע לשם ולשבור את מעגל הקסמים של אודישנים ומלצרות. כמעט באף בית ספר לא מלמדים איך להפוך רעיון להצגה ולהתקדם משלב החלום לביצוע. את זה לא מלמדים בשלוש שנות בית ספר למשחק. אני יודע איך עושים את זה. התיאטרון שלי, “מפגשים", הוא עמותה למעורבות חברתית וחינוכית ובאמצעות העמותה אני מקים את “פרוייקט שנה ד'” לבוגרי בתי ספר למשחק. איתי מתחילים החיים האמיתיים”.

ומה לומדים בפרוייקט שנה ד’?

“כיוצר אני יודע איך לגשת לרעיון, כמחזאי אני יודע לכתוב אותו וכבימאי איך הכי טוב שזה ייראה. אני יודע בפני מי להציג את הרעיון, איך לשווק אותו, איך משיגים תקציב ואיך מחלקים אותו שיספיק להפקה ולמשתתפים. אני גם לא גובה תשלום עבור זה. זו השליחות שלי. כשהעסק יתחיל לעבוד ושנינו נגשים את החלום, אז נהנה מהרווחים. אין בית ספר למשחק שאני לא מכיר ומאות שחקנים כבר עברו דרכי. עד היום הם מתקשרים לשאלות ולהתייעצויות”.

אז מה הסוד שלך שאחרים עוד לא גילו?

“מרבית החלומות מתפוגגים בשלב שבין הרעיון לביצוע ולא מגיעים לשלב השיווק ומכירת הכרטיסים. הטריק הוא להפוך את הסדר. יש לכם רעיון? קודם נמצא לו קהל יעד ואז משקיע. כמו שלכל סיר יש מכסה, לכל רעיון יש משקיע. צריך רק למצוא אותו. אני גם מנוסה בכל כך הרבה תחומים. עבדתי עם שש נשים, שאף אחת מהן לא שחקנית, על מופע העצמה נשי “קומי תהיי”, התחלנו לפני כחודשיים והתגובות היסטריות. היום אני חתום על רחלה וייס, שהגשימה את החלום להיות סטנדאפיסטית ואני מעורב ב’משברי גיל’ של ערוץ 8 עם רוני קובן. ביימתי את "רחוב סומסום" של “הופ”. ביימתי את כל הז’אנרים – ממופע סטנדאפ ועד מערכונים, מחזות זמר, הצגות יחיד, תיאטרון מסחרי ופרינג’, לכל הגילאים, הרצאות, טלוויזיה, בימוי טלוויזיה. היום אני יכול לביים כל ז’אנר לכל מדיה”.

אז מה היה בגיל שבע?

“נולדתי בר”ג וגדלתי עם המשפט ‘כסף לא גדל על העצים’. אמא עבדה ואבא היה בחובות הם עשו הכל בשביל שיהיה מה לאכול במקום ולפעמים גם לא היה אוכל. יום אחד נכנסו מעקלים ולקחו את הטלוויזיה. שיא ההשפלה. כשהם יצאו לא התאפקתי ואמרתי: ‘ החברה מההוצאה לפועל לא כאלו רעים הם השאירו את הממיר, ערוצים נוכל להחליף ‘. ולמרות המציאות העגומה ההורים צחקו כי אני שחקן עוד מהגן. הייתי אז בן שבע והתחלתי להרים טלפונים לכל המפיקים בארץ להציע את עצמי כשחקן. בגיל 8 עברתי אודישן בקאמרי “דבורה בארון” זה שם ההצג ששיחקתי בה ואז שרפי שחר (זה שגילה את דודו טופז) שמע הוא לקח אותי אליו ושיחקתי ב’טרזן’. אחריה באו עוד הרבה הצגות. כמעט שלא ביקרתי בבית הספר. אבא לא היה מרוצה אבל שתק ואמא תמכה כי גם הבאתי הרבה כסף. התגייסתי לתיאטרון צה”ל, שהיה בית הספר הכי טוב - מהפקות יחיד ועד הפקות ענק בצמח. המפקד היה רן שפירא, שלאט לאט נתן לי לביים. יום אחד הוא הפנה אלי חיילת שנחשבה בעייתית ואמר ‘תעשה איתה משהו’. ביימתי וכתבתי לה את ‘נצנת’. הצגת על החיים שלה, שרצה 150 פעם בחצי שנה ואבא שלי עשה את התפאורה. היום אני בקשר עם שפירא בתפקידו האזרחי כראש סל תרבות”.

ואיך הגעת לנהל תיאטרון?

“כשהשתחררתי עברתי בין התיאטראות והצעתי הצגות שלי. בהרבה מקומות אהבו את היצירות שלי ואני הסכמתי בתנאי אחד - כשיהיה לי תיאטרון משלי, ההצגות האלה יהיו הקניין הרוחני שלי ואוכל להעלות אותם. הייתי כזה צעיר, שכולם הסכימו. מי חשב שיהיה לי תיאטרון. כשהצטברו מספיק הצגות הקמנו את תיאטרון ‘מפגשים’.- התיאטרון קיים למלה מ20 שנה, אני ראיתי הצגות שלו בתור ילד, פשוט שהתיישבתי בכיסא בתיאטרון הבאתי את כל ההצגות שלי לכאן

 אני פונה לכל מי שחולם לעלות על במה: אפשר להגשים את החלום. כל מה שצריך זה כיוון ומיקוד וזה קורה. חלומות נועדו להגשמה. אל תוותרו עליהם”.

יח"צ