 |
|
|
|
|
פארטצ'יה |
|
|
 |
|
השתלחותו הפרועה של אפרים קישון באמנות המודרנית בספר ''נקמתו המתוקה של פיקאסו'', היא מפגן שמרני של זלזול וחילטור, המוציא את הסאטיריקן הדגול כמערכון עגום |
|
|
|
|
|
|
|
 |
הפיתוי להתעלם מספרו הוולגרי של אפרים קישון גדול עד מאוד. אם לנהוג בו באופן סימטרי לערכו הסגולי, הרי שראוי להניח לו להעלות אבק במרתפי חנויות הספרים והוצאת ''ידיעות אחרונות''. אבל ''נקמתו המתוקה של פיקאסו'' הוא טקסט אגרסיבי וכוחני עד כדי כך, שנדמה כי חובה להתריע מפניו ולא לפטור אותו כקוריוז, ולו בשל העובדה שהצליח להשתרבב לרשימת ספרי העיון הנמכרים ביותר בארץ. נכון שקל מדי ללעוג לספר הילדותי הזה, אבל מצד שני קל אפילו יותר ללעוג לאמנות המודרנית כפי שעושה קישון בספרו, כך שמבחינת יחסי כוחות אנחנו די מסודרים.
את המניפסט של קישון ניתן לכווץ לחצי עמוד: האמנות המודרנית ( '' קשקושים מבחילים'',''זבל'',''גרוטאות'',''טמטום'','' אשפה'' ) מכוערת ; האמנים המודרניים ( '' אמני הבלוף'', '' הנוכלים'', '' ראשי המאפיה'', '' עלובי החיים'', '' הקומיקאים'' ) הם חבורה של שרלטנים חסרי כישרון שעובדים על הציבור בעיניים; מבקרי האמנות ( '' חולי רוח'', '' לקויים בשכלם'', '' דגנראטים'' ) משתפים איתם פעולה ומסייעים להם להונות את הקהל האומלל באמצעות מלל חסר פשר.
קישון, השב ומציג עצמו בספר כ''חוקר אמנות ופסל מדופלם'' בעל איי-קיו של 160, הוא בעיני עצמו לוחם צדק אמיץ היוצא לחשוף בפני הציבור את האמת המרה, וכראיה מגיש לקורא ציטוטים אינסופיים ממכתבי תמיכה שנשלחו אליו על ידי פיגורות חשובות כמו ''צדיק אחד מדיסלדורף'', '' גברת משכילה מציריך'' או ''אקדמאי אחד מאוסטריה''.
אלא שבניגוד לאירופים המפוכחים הללו, סירבו עד כה הישראלים כפויי הטובה להכיר בחשיפה התקדימית של קישון, ולכן מתפרסם רק עתה הנוסח העברי של הספר הזה, שכבר ראה אור בגרמנית ו''הספיק לכבוש קהל רב ברחבי תבל''. ובדומה ליעקב אגם בשעתו,דורש כעת קישון בפתח ספרו מן המבקרים בארץ ''להשיב על הטענות הענייניות של הספר'', מתוך שכנוע עמוק כי התעלמות פירושה חוסר יכולת להתמודד עם האמת, במה שנראה כמו שיגעון גדלות מהול בעלבון צורב של מי שלא זכה כאן להערכה מקצועית כאמן.
לכנות את קישון ריאקציונר יהיה הרבה יותר מאנדרסטייטמנט. הספר הזה שמרני להחריד, אנכרוניסטי, בלתי סובלני בעליל ומבוהל מפני כל מה שקשה לקרוא לו בשם. קישון מסוגל להעריך אך ורק אמנות פיגורטיבית, עם עדיפות למאה ה-19, והוא משולל כל יכולת הפשטה ( '' מזרן הוא מזרן, בקבוק הוא בקבוק, גרוטאות הן גרוטאות ואמנות היא אמנות'' ). אבל בכך אין עדיין כל בעיה. עניין של מנטליות וטעם אישי. למעשה, סביר להניח שמרבית בני השמונים יתקשו להתפעל מאמנות מושגית או אבסטרקטית. גם צעירים ממנו, מן הסוג הנהוג לכנות ''האיש מהרחוב'', ישמחו לבעוט עם קישון בחדווה בקופסאות השימורים של אנדי וורהול וב''פטפוטי הביצים'' של ג'וזף בויס.
אלא שבדיוק מסיבה זו האיש מהרחוב אינו כותב ספרים, לא כל שכן ספרי ביקורת על אמנות. בשביל טיעונים בסדר גודל של ''כל ילד בגן יכול לצייר ככה'' אין לנו צורך בהוצאות ספרים. בדיוק לזה נועדו התגובות באינטרנט. כשחושבים על זה, ספרו של קישון באמת נראה כמו תגובה אינטרנטית אלימה שנמתחה על פני 150 עמודים מודפסים.
שיהיה ברור, הבעיה אינה בניסיון לתקוף את האמנות העכשווית או את הכתיבה על אמנות. להפך - דווקא משום שנחוצים כל כך טקסטים ביקורתיים שיפרקו לתחום את הצורה, עצוב להסתפק בלקט הגידופים החלול הזה של קישון, שרשלנותו הטכנית המקוממת (עשרות טעויות הגהה, מעברים שרירותיים בין עברית ללועזית, תרגומים שגויים, כריכה כעורה ומחסור בפרטים על ההוצאה הגרמנית של הספר) היא רק ביטוי לזלזול ולחוסר רצינות עמוק הרבה יותר שעומדים בבסיסו. יעיד על כך גם השימוש הגס של הכותב במונחים מתחום רפואת הנפש - ''חצר בית משוגעים'', '' מוסדות לחולי רוח'', '' מוח אנוש חולני'', '' הצלת שפיות הדעת'' ועוד כהנה - המונע כל אופציה לדיון ענייני.
לו לפחות יכולנו להכריז כי מדובר במערכון הטוב ביותר שכתב קישון - דיינו. אלא שגם כהומורסקה נכשל הטקסט הזה כישלון חרוץ: הפאנץ' צפוי, הבדיחות חוזרות על עצמן והשפה דלה מאוד. כך שבסופו של דבר מלווה את הקריאה בספר בעיקר תחושה כבדה של מבוכה. אולי מכיוון שקישון משוכנע כי הוא-הוא הילד המכריז שהמלך הוא עירום, אך בסופו של דבר נותר בעצמו עם המכנסיים למטה. לא נעים להסתכל - בכל זאת, בנאדם מבוגר.
| |  | |  | |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
