 |
|
|
|
|
ספר הג`ונגל |
|
|
|
|
|
רז יובן מוצאת כי למרות ש``לילי לה טיגריס`` הוא רגע השיא בקריירה של אלונה קמחי, הניסיון לייצר מיתולוגיה נשית טובע בים של אורגזמות קרקסיות
13/4/2004 |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
''לילי לה טיגריס'' (כתר), החדש של אלונה קמחי, מסמן לא רק את שיא הקריירה הספרותית שלה, אלא גם את רגע ההשקה בין המוצר לפרסונת היוצר עליה שוקדת קמחי מאז נחשפה לשוק הספרים עם ''אני אנסטסיה''. קמחי , שעברה הסבה מנערת זוהר ליוצרת מיוסרת בלי לאבד את הגלאם, הצליחה לבסס עם השנים זן מקומי נדיר של נשיות שמעריך את הלמדנות כחוויה אירוטית ומתענג על האינטלקט כאביזר סקסי, אך לא משתמש בו כשוט. עם זאת, ההתמסרות שלה למודל המפואר שטיפחה לעצמה גובלת לא אחת בגלישות לא אלגנטיות, לעבר השוויץ. שוויץ המתבטא גם בניימדרופינג עצבני, או בביטחון כי הרומן הנוכחי יכניס אותה לקאנון (מוסף ''הארץ'', 25.3). '' לילי לה טיגריס'', הוא מפגן ראווה של כל אלה, לטוב ולרע.
כבר בפתיחה, קמחי ממהרת לשלוף את כל ארסנל המילים הלועזיות, הגבוהות, התרבותיות וההכרחיות שנדרשות כדי להכניס את הקורא בכוח להוויה החושנית-מתוחכמת שמלפפת את הסיפור לכל אורכו. לילי, שיננית שמנה על סף ה-30, רובצת באמבט רווי שמנים, לוגמת פרנו, מקשיבה לשוברט ומאוננת. ההילולה המילולית שמתארת את פעילויותיה, החל ממסיכת השמן וכלה באורגזמה, מעוררת בקורא חשק לטאטא טוב טוב את הטקסט מכל החוכמולוגיה הלשונית העודפת.
בתום הטקס המייגע פונה לילי הבודדה לקרקס, לאחר שחברתה נינוש נעצרה על ידי בן זוגה האובסס הקנאי, ליאון, לחקירה פלוס פליקים. כשמשמניה הצחים עטופים בשמלת קטיפה ארגמנית, לילי עולה על מונית הנהוגה בידי מיכאלה, ערסית מהסוג האמהי שנדבקת אליה מכאן ועד תום הסיפור. היתקלות במבתק בתוליה ואלוף נעוריה, מאלף טיגריסים יפני, מותירה אותה עם גור נמרים זערורי, שנוכחותו בחייה תשנה אותה עצמה מהיסוד באורח פלאי על טבעי.
במקביל לעלילת הטיגריס, נפרש נרטיב חייה של נינוש, יפהפייה מחבר העמים שמתהדרת במערכת שיניים רקובות למשעי ובנכונות סתומה למצוץ לכל דורש. נינוש זאת, שמתוארת שוב ושוב כחצי מפגרת, מתדרדרת באדישות מזכר מתעלל אחד לאחר, באמצעות מנגנון הדחקה מפותח, אך מוצאת נחמה וחסות בנות רגע דווקא בזרועותיה של אותה נהגת מונית מחוספסת.
ל כאורה, באמצעות הקשר הסימביוטי שנרקם בין שלוש הנשים, קמחי מבקשת לייצר מיתולוגיה נשית כתחליף לנרטיב הגברי. רק שבפועל, על פי הטקסט, אופציה כזאת כלל אינה רלוונטית במסגרת המציאות הממשית: משמניה של לילי, שמסמנים נשיות אבסולטית כובשת, נחווים בטקסט כהאדרה של מצוקה נשית קולקטיבית. מפלי בשרה הלבן נבלסים על ידי גברים זרים כאילו היתה נתח פילה 700 גרם המוטל דומם על צלחתם. רעבונה לאהבה ייענה רק אם תסכים לתפקד כקורבן, כפי שנראה בסצנה בה אהובה הקצין האימפוטנט מצליח לזיין אותה רק לאחר שהיא מלמלת דברי כניעה בערבית משל היתה נער פלשתיני כבוש. אי לכך, האופציה היחידה שלה לחמוק מגורל של טרף היא להפוך לטורף בעצמה, אך מצב כזה אינו אפשרי אלא בפורמט של פנטזיה גדולה מהחיים - לילי הופכת לטיגריס.
נינוש האנורקסית, שניחנה ביופי שמימי נרפה, היא ייצוג של סטריאוטיפ הדיווה,המפורק על ידי קמחי ומוצג כפנטזיה שוביניסטית הרסנית לפיה לנינוש אין צ'אנס לשרוד בעולם גברי, שקורא אותה כסחורה עוברת לסוחר. ומיכאלה, שמוצאת פיצוי בן רגע בזרועותיה של נינוש לחסך שלה באהבה גברית ואמהית, מובילה לא לאופוריה נשית אלא דווקא להשמדה של בתה-אהובתה על ידי גבר שמסרב לוותר על הדומיננטיות שלו בחייה של נינוש.
הפיתוי לקרוא את קמחי כסוג של אמזונה, על רקע אמירות כמו ''כן, אני שונאת גברים'' במסגרת אותו ראיון, הופך בוטה ביצירה עצמה. העולם הגברי הוא עולם של נוגשים אלימים אטומים לצרכים נשיים. היחיד שמצליח לחלץ מעצמו הקשבה אמיתית, גיבור נעוריה של לילי, נחשף במערומיו הבוגרים כמוטציה כירורגית שמתהדרת בכוס מעוטר בשיער ערווה צבוע טורקיז זרחני.
למרות האפשרות להעמיס פרשנויות, ההבניה של לילי, מיכאלה ונינוש כייצוגים של טרגדיה נשית קיומית נעצרת ברמת הפלקט. קמחי נמנעת מפסיכולוגיסטיקה וירידה לפרטים, וכותבת על פי קווי מתאר גרנדיוזיים שמציעים המולה ססגונית פרוורטית כמעט נעדרת רגש. כך שלבסוף, התחושה היא שיותר משקמחי משתמשת בשפה כדי לייצר משמעות אמיתית, היא נהנית לחגוג על הכוח שלה לברוא את הבלתי אפשרי.
| |  | |  | |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
 |  |  | | סגנית עורך ערוץ התרבות של nrg מעריב, כתבת ספרות | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
