 |
|
|
|
|
אין ערבים, אין פיגועים |
|
|
|
|
|
אריאל שנבל סבור שהירידה במכירות דגלי ישראל מעידה דווקא על כך שהעתיד מעולם לא היה ורוד יותר
28/4/2004 |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
 |
 |
יצרני הדגלים מאוכזבים מאוד השנה. מכירות דגלי הכחול-לבן לסוגיהם לקראת יום העצמאות ממש לא משהו וגם בלהיט הדגלי הגדול ביותר של השנים האחרונות, הלוא הוא הדגל לרכב, חלה ירידה דרסטית של 40 אחוז בביקוש.
במחשבה ראשונה, מדובר באוקסימורון: איך קורה שדווקא השנה, כשהעם היושב בציון מגיע ליום חג עצמאותו במצב רוח לאומי שבכל הפרמטרים נראה טוב מאשר בשנה שעברה, כשכל האינדיקטורים הכלכליים מורים על היחלצות מהמיתון, כשההפוגות בין הפיגועים הולכות ונעשות גדולות יותר, איך קורה שדווקא השנה חל פיחות במעמד דגלנו האהוב? הרי לכאורה היה אמור לקרות בדיוק ההפך: אחרי שלוש שנים קשות שנראה כי באו אל סופן הטוב, היינו מצפים לאיזו הפגנת ניצחון סמלית ומורל לאומי גבוה שיתבטאו בדיגלול אינסופי על ומתחת כל עץ ורכב רענן.
אז מה קרה?
כנראה ששלוש שנות אינתיפאדה טרור ופיגועים, הפכו את אקט הנפת הדגל לאירוע שיותר משהוא מסמל שמחה ששון וגאווה לאומית, הוא מסמל הפגנת לאומיות, סולידריות כלל ישראלית ושפתיים חשוקות מכאב. אולי אנחנו כבר לא צריכים את זה.
בשיא האינתיפאדה, בין פיגוע תופת אחד למשנהו, עשתה קבוצת קניוני עזריאלי מבצע בשם ''זה בידיים שלנו'', במסגרתו נתלו דגלי ישראל בכל קניוני הקבוצה, והציבור הרחב נקרא להיתלות באילנות גדולים ולתלות דגלים משלו בבית וברכב. המבצע הזה הוא רק דוגמא לשינוי שעבר טקס הנפת הדגל ממדינת ישראל בה שורר רוגע ושקט יחסי, למדינת ישראל של דם אש ותימרות עשן. הראשון בא לציין שמחה וריבונות, השני בא בעיקר כדי להגיד: ''נא! ניסיתם להרוג אותי ולא הצלחתם!''.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
זה לא דגל ישראל, לצערנו
|
|
|
 |
|
 |
פגר של דגל
|
|
 |
|
|
בשלוש השנים האחרונות היינו צריכים את הנפת הדגל הזו, הדווקאית והמתריסה משהו, כדי להוכיח לכולם – לעולם, לפלסטינים וגם לעצמנו, שעם ישראל חי. אין פלא שמכירות הדגלים בתקופה הזו נסקו לגבהים חדשים, ובעצם, בפראפראזה אקטואלית ניתן לומר כי כעומק האבל, כך עומק הדגל. היום, כשההווה וגם (עם הרבה הסתייגויות אמנם) העתיד, צבועים בצבעים קצת יותר ורודים, אנחנו כנראה צריכים את הכחול-ולבן-זה-הצבע-שלי הזה בכל מילימטר הרבה פחות. וטוב שכך.
מובן שיש עוד סיבות אפשריות לירידה בביקוש לדגלי ישראל דווקא השנה: החל בשחיתות ההולכת ומעמיקה בצמרת הפוליטית, שמקרינה מיאוס על כל מה שמדיף ממנו ממלכתיות, ועד לביזוי המתמשך של עוד סמל ממלכתיות ישראלי, נשיא המדינה, בתכנית הטלוויזיה ''ארץ נהדרת'', כשדגל המדינה תמיד מאחוריו, שותף אילם למעמד המביש.
אבל אם תשאלו אותי, אני דווקא שמח על הירידה בביקוש לדגלי הרכב. בימים שאחרי יום העצמאות נראים בצדי הכבישים ברחבי הארץ המוני פגרי דגלים כאלה, מבוישים, קרועים ומטונפים. שיקום הישראלי שלא מצא את עצמו צועק על הילד שפתח לפתע בדרך למנגל את החלון האחורי ושכח שיש שם דגל שאבא קיבל בסופר אחרי שקנה קילו נקניקיות שבמבצע? מובן שהצעקה כבר לא תעזור לדגלנו המסכן, שכבר מזמן נדרס על ידי עשר מכוניות שדוהרות מאחור, אבל היא מסמלת עוד דגל כחול-לבן שהוקרב על מזבח המנהג הישראלי המגונה הזה. וזה קורה לכולנו. הרי בואו ונודה על האמת: מישהו מכיר דגל רכב כזה שזכה לשרוד שני ימי עצמאות רצופים?
| | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| | | | בן 29, עיתונאי ותסריטאי, בוגר החוג למדעי המדינה ותקשורת באוניברסיטת בר-אילן. כותב במדור הדעות של "מעריב", מעורכי עיתון האינטרנט הסאטירי "במחתרת" כותב סאטירה ב-nrg מעריב ומנהל את אתר האינטרנט של "רדיו ללא הפסקה" | | | | |
|
|
|
|
|
 |
|
|
 |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
