 |
/images/archive/gallery/110/632.jpg יוני רועה
עטיפת הספר  |
|
|
|
|
| עידו הררי נחרד לראות כיצד השירון המזרחי שערך יוני רועה הותיר בחוץ את כל המסכנים שלא התאימו לחזון השרית חדדי שלו |
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  | |
עידו הררי
18/5/2004 12:29 |
|
|
|
|
|
|
|
'בשנים האחרונות שבו וניסו אוהדי המוזיקה הפופולרית המזרחית להימלט ממלכודת ה'מזרחיות', המשדרת לכאורה פילוג חברתי. בדרך לקונצנזוס הם שינו תג: אותה מוזיקה עצמה נהפכה ל'ים תיכונית' ואף ל'זמר ישראלי ים תיכוני'. התווית 'זמר' היא רוויית משמעות בהקשר הישראלי, והיא מסמלת 'אותנטיות ישראלית'. התוספת 'ישראלי' ל'זמר' מעידה כי אין לפנינו 'מהפכה חברתית' אלא מאבק על אופיו של הקונצנזוס התרבותי הישראלי (פרופ' אדווין סרוסי, 1998).
''הדרך שעשתה המוזיקה הים-תיכונית מאז שנות החמישים ועד היום אל לב הקונצנזוס של תעשיית המוזיקה בארץ ראויה להערצה'' (יוני רועה, 2004).
ב-1969, קצת אחרי מלחמת ששת הימים, פרסם מוטה גור את ספרו ''עזית הכלבה הצנחנית''. הימים היו ימי האופוריה שאחרי הניצחון. באוויר עמד ריח מלכות ישראל השלישית. נראה היה שסוף סוף טוב להיות ישראלי. מבחינה מוסיקלית, הישראליות של אותם ימים באה לידי ביטוי בלהקות הצבאיות, שיחד עם כל צה''ל זכו למעמד משודרג, ואולי יותר מכך בתקליט ''ירושלים של זהב'' שיצא זמן קצר אחרי המלחמה, רוכב על גל הכיבוש והחידוש של נעמי שמר לשירה-היא.
כמו בכל תחום
אחר, ישראל של אותן שנים דחקה הצידה גם את המוזיקה המזרחית. כשהיא כבר נתנה לה מקום, זה היה כמעט תמיד עם ניחוחות לא-ערביים: ספרדיים במקרה של ג'ו עמר, יווניים במקרה של אריס סאן. למוזיקאים ערבים שהגיעו ממרוקו ומעיראק מראש לא היה סיכוי. אבל המוזיקה הזאת המשיכה להתפתח, לצד הזרם המרכזי ועם פזילה מתמדת לכיוונו.
בשלב מסוים, כשצברו איזושהי מסה קריטית, החלו להישמע מצד יוצריה קולות שטענו לקיפוח: קובעי הטעם, אלה ששולטים ברדיו, בעיתונים ובחברות התקליטים הגדולות, לא נותנים למוזיקה המזרחית את המקום היחסי המגיע לה. כדי לתבוע את מקומם בקונצנזוס, הקימו אמנים ומפיקים מזרחים את עזי''ת: עמותת זמר ישראלי ים-תיכוני. הכלבה הצנחנית מששת הימים גויסה כדי לעזור למוזיקה המזרחית להלחם על מקום ברשימות השידור.
עכשיו, באיחור אופנתי, מתפרסם אלבום הניצחון של המוזיקה המזרחית: ''סלסול ישראלי – 50 שנות זמר ישראלי ים-תיכוני''. ערך אותו יוני רועה, האיש שאחראי בין היתר לשירים כמו ''איזו מדינה'' וללחן של ''כותל המזרח''. רועה הוא איש קונצנזוס מובהק. הספר שערך הוא שילוב בין שני ז'אנרים ישראלים ותיקים.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
"סלסול ישראלי". עטיפת הספר
|
|
|
 |
|
 |
|
לאן נעלם חיים אוליאל?
|
|
|
 |
|
|
|
נוסף להיותו אלבום ניצחון, שכולל כרוניקת אירועים, תמונות של אלופים (דמויות בולטות בזמר המזרחי) וברכת הרמטכ''ל (רועה בעצמו), הוא גם למיטב ידיעתי השירון המזרחי הראשון. יש בו יותר ממאה שירים, כולל תווים, החל משירי התימנים של אלתרמן בשנות החמישים וכלה בנעימות הפתיחה של ''אהבה מעבר לפינה'' ו''עד סוף העולם''. והיא שאמר רועה: אם פעם היו צריכים אשכנזים בשביל לכתוב לעם שירים מזרחיים, היום מזרחים כותבים את נעימות הפתיחה לאופרות הסבון שכל העם רואה.
כל זה טוב ויפה. השאלה היא מה קרה למוזיקה בדרך. מעבר לפועלו המוזיקלי, לרועה יש את הזכות המפוקפקת להיות האחראי להפיכתה של ''בטברנה'' השמחה והנעימה ל''שירה בשידור'' הפטריוטית והמביכה. ''בטברנה'' לא היתה מעולם תוכנית חדשנית או פורצת גבולות. בסופו של דבר היא היתה די משעממת. אבל היא היתה תוכנית שאהבה מוזיקה ועשתה לה כבוד. האיש שהמציא את הפורמט, שמעון פרנס, עשה הרבה לקידום הים-תיכוניות של המוזיקה המזרחית.
התואר הזה, הפסטורלי-משהו, תמיד נשמע יותר טוב מאשר ''מזרחי'', או, חס וחלילה, ''מזרח-תיכוני'', ועובדה היא שעזי''ת עשתה בו שימוש ועכשיו גם רועה. אבל על אף כל זאת, התחושה בתוכנית היתה שיש כאן משהו אמיתי, שלא מנסה להידחף לתוך הקונצנזוס אלא מזמין את הקונצנזוס לבוא אליו. רועה שינה את זה. רוח התקופה אמרה ציונות, רוח התקופה אמרה שירה בציבור, ורועה ויתר על כל כוונה להציע משהו אחר מתוכנית שמיושרת בול על הזקפה הלאומית. אחרי איגי וקסמן ומיקה קרני, הדבר היחידי שחסר סביב שולחן השבת שלו היתה הכלבה הצנחנית, שתמחא כפיים בפזמון.
את הגישה הזאת, כך נראה, הביא רועה גם לפרוייקט הנוכחי שלו. בחירת השירים באלבום משכפלת למעשה את הקאנון של המוזיקה המזרחית בארץ: משירי אלתרמן וחפר, דרך עמר ואריס סאן, עבור בניסים סרוסי, אביהו מדינה, שימי תבורי וזהר ארגוב, וכלה בקליסקי/נחמה ובקובי אוז. גם מקומו של רועה עצמו לא נפקד, ובצדק יש לומר. המדד של רועה, כך נראה, הוא כפול: קודם כל הצלחה מסחרית, כלומר – להיטים. שנית, שום דבר שמערער על יכולתם של השירים להיות נחלת הכלל, קרי, נחלת הקונצנזוס.
הפופ המזרחי של אתניקס וטיפקס, נוסחאתי שגרתי ושבלוני, זכה למקום נרחב הרבה יותר מאשר המוזיקה המשובחת של עמיר בניון (שיר אחד). חיים אוליאל, בן מצליח פחות של שדרות, כמעט ולא נוכח. דקלה, מהזמרות המשובחות שפועלות פה, לא קיימת בכלל. מצד שני, גם זמרים שהצליחו מאוד מסחרית, כמו למשל אבי ביטר, נשארו מחוץ לספר.
קשה לבוא בטענות לרועה. הכוונה שלו מראש לא היתה לייצר רטרוספקטיבה מקיפה אלא אלבום ניצחון. אם השירים שבאלבום מייצגים בעיניו את עולם המוזיקה המזרחית, אז אין ספק שהטענות לניצחון מוצדקות. השאלה היא מה יקרה, נאמר, בעוד 30 שנה, כשמישהו ירצה ללמוד קצת על תור הזהב של המוזיקה המזרחית בישראל. מה יחשוב כשיפתח את הספר של רועה על שנות התשעים או האלפיים, ויגלה שם את ''מיליון או דולר'', ''מסובבת אותי'' או ''יאללה לך הביתה מוטי'', כולל תווים? למזלו, הוא יוכל לחזור קצת אחורה, לתקופת הקיפוח של שנות השבעים-שמונים. יכול להיות שהוא יגיע למסקנה שככל שהדברים נוגעים למוזיקה, עדיף לפעמים להישאר מקופחים.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
