 |
/images/archive/gallery/113/078.jpg חמשת הסרבנים: חגי מטר, מתן קמינר, שמרי צמרת, אדם מאור ונועם בהט
(צילום: יוסי אלוני)  |
|
|
| הישמעו לקול המצפון, איכלו פחות בשר טחון |
|
| רואי וולמן חושב ש"עד כאן!" הוא מפגן נוכחות אמיץ של תופעת הסרבנות הישראלית לדורותיה |
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  | |
רואי וולמן
25/5/2004 11:10 |
|
|
|
|
|
|
|
"אני מסית למרי. אם אלף צעירים יגידו שהם מסרבים לשרת בצבא, שפסק להיות צבא הגנה לישראל והפך להיות צבא כיבוש ישראל - זה יכול להצליח. מה יעשה השלטון עם אלף צעירים המסרבים לשרת? את הסרבן האחד יכולים לשים בכלא... אבל מה יעשו עם אלף כמותו?" את הציטוט הזה, מינואר 82', חילצתי בעזרת האינטרנט. לי עצמי, מבין הציטוטים שהוריש לדורות שאחריו ישעיהו לייבוביץ, דוברם של המילים המובאות פה, זכור במיוחד מעין פיתוח של הנושא, המנבא כי הרגע שבו תצטבר רשימה של חמש מאות קצינים שיסרבו ליטול חלק בפעולות צה"ל בשטחים, הוא הרגע שבו יירד המסך על עידן הכיבוש. אלף חיילים, חמש מאות קצינים – זה כל מה שדורשת המהפכה הצבאית של לייבוביץ.
נזכרתי בדבריו של לייבוביץ השבוע כשעיינתי בספר "עד כאן! עדויות של סרבנים", שראה אור לאחרונה מתוך שיתוף פעולה של הוצאת חרגול וספרי עליית הגג. בפתח הדבר כותב עורך הספר פרץ קידרון, פעיל תנועת "יש גבול", כי חסרונו של תיעוד מסודר,
החל מראשית שנות השבעים ועד היום, מקשה על מדידה מדויקת של היקף תנועת הסרבנות הישראלית לדורותיה, ועם זאת, "להערכתנו הזהירה מספרם הכולל של הסרבנים בפועל – בין אלה שנכלאו ובין אלה שנפטרו מעונש – מגיע לכארבעת אלפים." במצב עניינים ערפילי כזה, קשה לקבוע אם לייבוביץ, מי שדווקא ידע לחזות את החורבן שייכפה הכיבוש על המזרח-התיכון מוקדם יותר מכל מדינאי מקומי, טעה בהערכתו, או שמא מדובר שוב בנטיה המצחיקה-עצובה של השמאל הישראלי (המתבטאת בעיקר בהפגנות מיתולוגיות) לנפח את מספר המאכלסים אותו.
אך כל זה, כמובן, במאמר מוסגר בלבד. כי בלב העניין מצוי פרויקט מו"לי אידיאולוגי אמיץ, אפשר אפילו לומר נדיר, שבמציאות הפוליטית המקרתיסטית הנוכחית, המרבה להשתיק ולרדוף קולות אנטי-ממלכתיים בקריאות "בוגדים", עצם הפריצה שלו אל המרחב היא העיקר, ועליה צריך לברך כל מי שהרחבת הליברליזם הישראלי היא מרכיב בארוחת הבוקר שלו, לא רק "השמאל הסהרורי".
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
"עד כאן- עדויות של סרבנים". (עטיפת הספר)
|
|
|
 |
|
 |
|
התנערות מהמחויבות הרייטינגאית
|
|
|
 |
|
|
|
הספר מחזיק חמישה שערים וכ-70 טקסטים, חלקם הושאלו מארכיון העיתונות, חלקם מקוריים, החתומים בידי דוברים בני דורות שונים ומרכיבים יחדיו ציר זמן ארוך שמתחיל בגדי אלגזי ויצחק לאור ומסתיים במכתב השמיניסטים האחרון. מרבית ממשתתפי האנתולוגיה מבקשים בכתיבתם לחשוף משהו (רקע, לבטים, נימוקים ולעיתים קתרזיס) מאותו רגע דרמטי מושהה שבו התעצבה אצלם ההחלטה להגיד לצו הצה"לי "עד כאן". על מסכת וידויים אלה נוספו גם מספר היבטים (משפטיים, ציבוריים, מוסריים) ודוגמאות נוספים מתוך ההווי של תופעת הסרבנות הסלקטיבית, שהיא כמעט פרי פיתוח ישראלי.
מטבע הדברים, גודש הטקסטים אינו אחיד ברמתו. ההיגיון העריכתי שמאחורי האסופה הזו אומר – ובצדק- כמות, לא איכות. מדובר בבדק בית, בסיכום ביניים, במפגן נוכחות. ודווקא ככזו, בהימנעות שלה מאקסלוסיביות ברנז'אית, בפתח שהיא נותנת למקסימום קולות, יש לאנתולוגיה הזו חשיבות גדולה: היא מחזירה את החלטת הסירוב אל האישי, הפנימי והמצפוני, וגם אל התנועה העממית, לאחר שבשנתיים האחרונות התארגנויות הסירוב השונות הפכו אותה למטבע עובר לסוחר, למוצר צריכה, למשהו שאתה צריך בשבילו יחצן בסדר גדול של רני רהב, סטייליסט ואת השארם של חיל האוויר או סיירת צנחנים בשביל לקבל שער ב-"7 ימים".
הסרבנות היא תופעה מתפתחת שדורשת דיון רציני בחברה הישראלית, אך פעולת התיווך שלה בתקשורת הישראלית, מן הסתם באשמת היותה תקשורת המונים אך גם באשמת יצר הפרסום הלא כבוש של יזמי הסירוב, מרוקנת אותה, מבליטה את הסנסציוניות על פני המהות, רק בכדי שבהמשך ניתן יהיה להכות את מי שעכשיו, בשם הרייטינג, כדאי לחבק. אופן הצגתה המתלהם של הסרבנות ומערכת הטיעונים שלה פועל כחרב פיפיות, מזיק במקום להועיל באנטגוניזם האוטומטי שהוא מפעיל. לחור השחור הזה בשיח הציבורי נכנס עתה "עד כאן!" ומבקש לשם שינוי, ובאופן חכם יותר, למלא אותו בתוכן משמעותי. | | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
