 |
/images/archive/gallery/111/586.jpg ''היום שאחרי מחר''
(צילום: ארכיון)  |
|
|
|
|
| "היום שאחרי מחר" שכנע סופית את טלי שמיר שאין ז`אנר יותר מטומטם מסרטי אסונות
|
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  | |
טלי שמיר
27/5/2004 9:00 |
|
|
|
|
|
|
|
סרטי אסונות ראוותניים קיימים בעולם משני טעמים עיקריים: האחד, כדי להרשים את בולסי הפופקורן באפקטים משוכללים ומעוררי אימה ואילו השני, כדי להדגים עד כמה האמריקאים הם באמת מטומטמים. בכל הנוגע לשני העקרונות הבסיסיים הללו, "היום שאחרי מחר" מספק את הסחורה ברמה סבירה. יש בסרט הזה מספיק הדמיות מחשב של אסונות טבע ושיטות מיתה בכדי לטעון את מצבורי החרדה המזוכיסטית של הצופה הממוצע לשבוע שלם, ויש בו די והותר דיאלוגים גבינתיים, דמויות קרטון מלודרמטיות ומסרים פוריטניים בכדי לסייע לכל אורגניזם דו- תאי ומעלה להגיע למסקנה שאין ביקום יצורים טיפשיים וילדותיים ממנהיגי ארצות- הברית, נתיניהם ותעשיית הקולנוע שלהם.
מעבר לכך, "היום שאחרי מחר" הוא אולי הטקסט הקולנועי-דתי המדויק ביותר שמשחזר את טראומת ה-11 בספטמבר. בדומה לאסון התאומים, גם כאן מדובר במגה- אסון
שמאיים להשמיד את העולם האנושי כולו, זאת אומרת – את ארצות הברית כולה, זאת אומרת – אמממ – את ניו יורק. הפעם מדובר בעידן קרח חדש שנגרם כתוצאה מהתחממות כדור הארץ וכמויות הזבל שמשחררת החברה המודרנית אל האטמוספרה. את עידן הקרח הזה חוזה חוקר מזג האוויר, ג'ק הול (דניס קוויד). הוא מזהיר את הממשל מפני העומד להתרחש, אבל אף אחד לא ממהר להקשיב (ממש כפי שהממשל האמריקאי לא הקשיב להתרעות נגד בין לאדן). כמובן שהאסון מקדים את התחזיות ומופיע בדמות כמעט שעתיים מצולמות של היחרבות מנהטן, שמוצפת על ידי הים, מתמוטטת ואחר כך קופאת לחלוטין. חוץ מזה יש בסרט גם כמה שניות של ברד ביצי ענק בטוקיו, מבט רגעי על אירופה וכמה סופות בלוס-אנג'לס, הכל כדי לשכנע אותנו שלמרות שהכי כיף לראות את הדמיות המחשב מתעללות בניו-יורק דווקא, מדובר פה בעצם באסון כלל עולמי.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
מנהטן מוצפת, תעביר את הפופקורן
|
|
|
 |
|
 |
|
הכל מאלוהים
|
|
|
 |
|
|
|
ולמרות שב"היום אחרי מחר" לא אויב חיצוני אחראי לזוועה, עדיין אפשר לזהות בו את אותו רגש דתי, מוסלמי או נוצרי, שרואה באסון התאומים סוג של עונש מאלוהים, חזון אפוקליפטי, התמוטטות מגדל בבל של חברת השפע הנהנתנית והמושחתת. שוב ושוב אנחנו רואים בסרט את הפשוטים והעניים שניצלים , ולעומתם את העשירים ששום פלאפון, מזומנים או נהג פרטי לא יצליחו לחלצם ממסע הנקמה של הטבע האלוהי. וגם כאן הפיתרון הבלתי רציונלי, שעולה בגסות מבין השורות, הוא חזרה לערכים הישנים והטובים של פשטות, אחווה, אמונה, מעשים טובים ונאמנות למשפחה. בניגוד לגיבורי סרטים סופניים אחרים, הדבר היחיד שהמדען ג'ק הול מצליח לעשות למען העולם זה להמליץ לאנשים ללכת דרומה ולהתפלל. ושוב להתפלל. הוא עצמו יוצא למסע פרטי לניו יורק כדי לקחת משם את בנו. לא כי הוא יכול לעזור לו באיזושהי צורה, אלא מפני שהוא הבטיח לו, ובמצבים כאלה אנחנו למדים שהבטחות יש לקיים. כמובן שעוזריו הנאמנים של ג'ק מסכנים את חייהם כדי לסייע לו וכמובן שבשלב מסוים הוא יתקשר לגרושתו ויאמר לה: "אני הוא אוהב אותך".
בכלל, התסריט של האסון הזה הוא כל כך מגוחך, טיפשי ומופרך, עד שהוא גובל בפארודיה. קשה להניח שהבימאי והתסריטאי הגרמני רולנד אמריך ("היום השלישי" ,"גודזילה") לא היה מודע לזה. יכול להיות שג'ורג' בוש בכבודו ובעצמו עזר לו לכתוב את זה, יכול להיות שסתם איזה ילד בגן, אני לא יודעת. מה שסביר להניח הוא שאמריך פשוט רצה להשוויץ בכישורי האפקטים שלו, לזיין הרבה ולהרוויח טונות של כסף. מושחת שכמותו. טוב, אין מה לקנא, אלוהים עוד ידאג להעניש אותו על זה. | | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
