 |
Ich sterbe. מה זה? אלו הן מילים גרמניות. פירושן אני מת. אך מהיכן, ומדוע בפתאומיות שכזו? מיד תראו, התאזרו בסבלנות. הן באות מרחוק, הן חוזרות (כפי שאומרים 'זה חוזר אליי') מראשית המאה, מעיירת מעיינות מרפא גרמנית. אבל למעשה הן מגיעות ממרחקים גדולים מאוד... אך אל לנו להיחפז, ניגש תחילה אל מה שקרוב אלינו יותר, כלומר אל תחילת המאה הזו, וליתר דיוק ל-1904, כאשר בחדר בית מלון בעיירת מעיינות מרפא גרמנית הזדקף על מיטתו אדם גוסס. הוא היה רוסי. אתם מכירים את שמו: צ'כוב, אנטון צ'כוב. הוא היה סופר בעל שם, אולם במקרה דנן יש לכך חשיבות מועטה, היו סמוכים ובטוחים שהוא לא חשב להותיר לנו במותו אמרת כנף. לא, לא הוא, ודאי שלא. זה לא היה סגנונו כלל. לפרסומו אין כאן כל חשיבות פרט לעובדה שאִפשר למילים הללו שלא להיעלם, כפי שהיו נעלמות אילו ביטא אותן אדם אחר, כל אדם גוסס אחר. אלא שבכך מסתכמת חשיבותו. דבר מה אחר חשוב אף הוא. צ'כוב, כפי שאתם יודעים, היה רופא. הוא היה שחפן ובא לשם, לאותה עיירת מעיינות מרפא, כדי להחלים, אולם למעשה – כפי שגילה לידידיו באותו לגלוג שנקט ביחס לעצמו, באותה צניעות אכזרית, בענווה המוכרת שלו – כדי 'להתפגר'. אני הולך להתפגר שם, אמר להם. הוא היה אפוא רופא, וברגע האחרון, כשאשתו למראשותיו מצד אחד ומן הצד האחר רופא גרמני, הוא הזדקף, התיישב ואמר, לא ברוסית, לא בשפתו שלו, כי אם בשפתו של האחר, בשפה הגרמנית, הוא אמר בקול רם ובהיגוי נאות 'Ich sterbe'. ואז צנח, מת.
והנה המילים הללו שנהגו במיטה זו, בחדר בית המלון הזה, כבר לפני שלושת רבעי המאה, מגיעות... נהדפות באיזו רוח... לנוח כאן, גחל קטן המשחיר, שורף את הדף הלבן... Ich sterbe.
מתון. עניו. מיושב. כתמיד תובע כה מעט. מסתפק במה שניתן לו...
והוא חסר כול, משולל מילים... אין לו... אין זה דומה לכלום, אין זה מזכיר דבר אשר סופר אי-פעם על ידי מישהו, אשר דומיין אי-פעם... על כך ודאי נהוג לומר כי אין מילים לתאר זאת... כי אין עוד מילים כאן... אך הנה בקרבת מקום, בטווח השגתו, נכונה לשרת... עם תיק הכלים הזה, המכשירים האלה... הנה מילה מתוצרת גרמנית טובה, מילה אחת שבה הרופא הגרמני עושה שימוש שוטף על מנת לקבוע מוות, על מנת להודיע עליו לקרובים, פועל יציב וחזק sterben... תודה, אני נוטל אותו, גם אני אדע להטותו נכונה, אדע להשתמש בו כנדרש וליישמו בתבונה על עצמי Ich strebe.
אני, אני עצמי, עומד לנתח. האם אין גם אני רופא?... חיתוכן של המילים... ניתוח העומד להכניס סדר באי-סדר חסר גבולות שכזה. הדבר שאינו יכול להיאמר ייאמר. הדבר שאינו יכול לעלות במחשבה יעלה בה. מה שאינו הגיוני יוחזר אל ההיגיון. Ich sterbe.
הדבר הנמצא בתוכי צף... מתנועע... מתנודד... רועד... מרטיט... מזדעזע... נבקע... מתפורר... מתפרק... לא, אין זה כך... דבר לא מכל זה... במה מדובר? או הנה, זה כאן, מצטנף פה, בתוך המילים הברורות הללו, האטומות. מקבל צורתן. קווי מתאר מותווים כהלכה. ללא תנועה. קופא. נרגע. שוכך. Ich sterbe .
נגרר, נישא, מנסה להיאחז, נתלה, נצמד לבליטה כאן, על הסף, אותה תפיחה... אבן, צמח, שורש, רגב אדמה... פיסת אדמה זרה... אדמה יציבה Ich sterbe.
איש מבין אלה אשר הגיעו עד למקום שבו אני נמצא לא יכול היה... אבל אני, אוזר את שנותר בי מכוחותיי, יורה את הירייה הזאת, שולח את האות הזה, סימן שהמתבונן בי ממול מזהה מיד... Ich sterbe... אתה שומע אותי? הגעתי אל הסף... אני ממש על הקצה... כאן, במקום שבו אני נמצא, זו הנקודה האחרונה... כאן נמצא המקום.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
"השימוש במילים". עטיפת הספר
|
|
|
 |
|
 |
|
"לא במילותנו, אלא במילותיהן של נסיבות צוננות ורשמיות"
|
|
|
 |
|
|
|
. אות. לא קריאה לעזרה. כאן, במקום שבו אני נמצא, כל עזרה אינה אפשרית. אין עוד כל עזרה. אתה יודע כמוני במה מדובר. איש אינו מיטיב ממך לדעת על מה אני מדבר. לכן אני אומר זאת דווקא לך: Ich sterbe.
לך. בלשונך. לא לה, הנמצאת כאן אף היא, קרובה אליי, לא בלשוננו אנו. לא במילותינו הרכות מדי, מילים שהתגמשו, שנחלשו מכוח שימושן אותנו, שהתגלגלו בקילוחי צחוקנו המתפרץ כשהנחנו לעצמנו לצנוח בלי כוחות... הו, הפסק, הו, אני מת... מילים קלות אשר הנחנו להן, בלב הולם מגוֹדש החיים, להחליק אל תוך מלמולנו, להתנדף אל תוך אנחותינו... אני מת.
מה אתה אומר, יקירי, הרי אינך יודע מה אתה אומר, אין 'אני מת' בינינו, אין אלא 'אנחנו מתים'... אך אין זה יכול לקרות לנו, לא לנו, לא לי... אתה יודע היטב עד כמה אתה טועה כשאתה רואה הכול שחור ברגעי הייאוש שלך... ואתה יודע, אנחנו יודעים, תמיד ידענו, אתה ואני, כיצד הכול מסתדר אחר כך... בסדר, בסדר, כן, אני שומעת אותך... רק אל תתעייף, אל תתרגש ככה, אל תתיישב... זה לא טוב בשבילך... הנה, הנה, כן, אני מבינה, כן, כואב לך... כן, זה קשה... אבל זה יעבור, עוד תראה, כמו כל ההתקפים האלה בפעמים האחרות... רק חזור לשכב, אל תזוז, היֵה רגוע...
לא, לא במילותינו שלנו, קלות מדי, רכות מדי, הן לעולם לא תוכלנה לחצות את אשר נפער בינינו כעת, מתרחב... שסע ענק... אלא במילים דחוסות וכבדות שמעולם לא חלפו בהן כל גלי עליצות, עונג, שמעולם לא הפעימה אותן כל הלמות דופק, לא הרעידן אף נשימה... מילים חלקות לגמרי וקשות ככדורים באסקיים שאני משליך אליו בכל כוחותיי, אליו, שחקן מאומן כהלכה הניצב במקום הנכון ומקבלם מבלי למעוד – בדיוק במקום שבו היו צריכים לנחות – בתוככי כפפת הצ'יסטרה שלו הקלועה בחוזקה.
לא במילותנו, אלא במילותיהן של נסיבות צוננות ורשמיות, מילים מתות של שפה מתה.
מזה שנים, חודשים, ימים, מאז ומתמיד, זה היה שם, מאחור, הצל הבלתי נפרד שלי... והנה באחת, בשתי המילים הללו לבדן, אני מתהפך כל כולי בקריעה נוראה... את רואה אותה: את צלליתי שהפכה לדמותי. אני מה שנועדתי להיות. הסדר שב סוף סוף על כנו: Ich sterbe.
בעזרת אותן מילים מושחזות היטב, בעזרת אותו להב מתוצרת משובחת, שמעולם לא שימשני, שדבר לא הקהה אותו, אני מטרים את הרגע וחותך: Ich sterbe.
מוכן לשתף פעולה, כה כנוע ומלא רצון טוב – בטרם תעשה זאת אתה – אני מעמיד עצמי במקומך, תוך ריחוק מעצמי, ובאותו האופן שבו היית עושה זאת אתה, באותם מונחים כשלך, אני קובע את העובדה.
אני אוסף את כל כוחותיי, אני מתרומם, אני מזדקף, אני מושך אליי, אני מוריד עליי את המרצפת, את אבן המצבה הכבדה... וכדי שהיא תוצב בדיוק הראוי, אני נשכב תחתיה מלוא קומתי...
אבל אולי... כשהרים את המרצפת, כשהחזיקה מעליו בזרוע מושטת ועמד להורידה על עצמו... ממש בטרם ישוב ויצנח תחתיה... אולי היה שם כעין רטט קל, רעד כמעט בלתי מורגש, קורטוב זעיר של ציפייה חיה... Ich sterbe... ולו מי שהתבונן בו, ואשר רק הוא לבדו יכול היה לדעת, היה מתערב, לופת אותו בכוח, מעכב בעדו... אך לא, אין עוד איש, שום קול... זהו כבר הריק, השקט.
אין אלו – עיניכם הרואות – אלא כמה תסיסות קלות שמילים אלה מחוללות, כמה תנועות חטופות שנקלטו בין כל אלו, רבות לאין-ספור. אם אחדים מביניכם סבורים שהמשחק הזה משעשע, אפשר – צריך לשם כך סבלנות וזמן – להשתעשע בגִילוּין של אחרות. בכל מקרה, ניתן להיות בטוחים שלא תיפול טעות, כל אשר רואים אכן נמצא שם, בכל אחד ואחד מאתנו; מעגלים ההולכים ומתרחבים כאשר ממרחק כה רב ובעוצמה שכזאת נזרקות לתוכנו ומערערות אותנו מן היסוד המילים הללו: Ich sterbe.
"השימוש במילים", נטלי סארוט, הוצאת רסלינג
| | | | | |
|
