 |
/images/archive/gallery/117/531.jpg מתנשקות במצעד הגאווה בירושלים.
צילום: עמית צינמן  |
|
|
| געוואלד, א גרויסע פייגאלע לפניך |
|
| אמירה נירנפלד ביקרה במצעד הגאווה בירושלים ואחרי שניגבה את המוחטות של החרדים הבינה שעדיין קשה להיות הומו מחוץ לתל אביב |
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  | |
אמירה נירנפלד
6/6/2004 9:29 |
|
|
|
|
|
|
|
ביום חמישי האחרון התקיים בירושלים מצעד הגאווה השלישי. למצעד השנה נודעה חשיבות פוליטית גדולה אצל הקהילה נוכח ההתנגדות הגדולה של החרדים לקיום המצעד, הפשקווילים שמשווים הומואים לאנסי ילדים והתחמקותה המגוחכת של העירייה מלתלות דגלי גאווה בעיר. בניגוד לימים כתקנם בהם אני מגינה בחירוף נפש על עמדותיי ביושבי בפיז'מה מול הטלוויזיה, הרגשתי כי הפעם ראוי להפגין נוכחות סימבולית בעיר הקודש, גם אם הדבר מצריך נסיעה עד ירושלים, לכל הרוחות.
בניגוד למצעד הגאווה התל אביבי, שנערך באווירה המונית וסוערת שקשה לפספס גם אם אתה מאוד מנסה, הרי שבמצעד הירושלמי קרה לי משהו די לא ייאמן – איבדתי אותו.
הגענו למקום שבו הוא היה אמור להתחיל והוא פשוט לא היה שם. לא היתה מוסיקה שסימנה את מקום הימצאו ושום שאריות של פליירים שסימנו את הדרך אליו. כלום. המצעד יצא לדרכו במהירות הבזק, ממהר להגיע
להפנינג בגן הפעמון בעודו משאיר מספר לא מבוטל של אנשים תוהים היכן הוא ומחפשים אחריו ברחבי העיר. היחידים שכן חיכו לנו כשכבר הגענו למצעד היו אותם אנשים שהיה להם מאוד חשוב לירוק עלינו ולקלל אותנו. הם חיכו בסבלנות, לצד האירוע, עד שאחרון המתרוממים יזכה לכמה מוחטות של הומופוביה ישר לפרצוף.
ואיזה כיף להיות בירושלים. אחד מהחרדים שהתעלקו על המצעד צווח לתוך המגאפון, הרבה אחרי שהמצעד עבר על פניו: "מה שהם עושים זה מעשה הגויים. אנשים הלכו למשרפות כדי לא לבצע מעשים כאלה ואז הגיעו לארץ ישראל כדי לבנות פה מדינה, ההומואים בוגדים לכן משכב זכר חייב מיתה. אל תיכנעו לדחף. כל יהודי יכול לחזור בתשובה". מעט אחרי נתקלנו גם בדודה ששמחה לשתף במשנתה הסדורה את כל מי שהיה בסביבה: " זה התפשט וזה מגיפה. זה יביא גילוי עריות, זה לא בדרך הטבע, זה אחת הסיבות לחורבן".
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
מפגינים נגד המצעד
|
|
|
 |
|
 |
|
הלסביות נגד החיילים
|
|
|
 |
|
|
|
אבל לא כל הקולות היו נגדנו. בחורה צעירה אחת כל כך הזדעזעה מהפגנת החרדים, שהיא מיהרה להצטרף אלינו למצעד בטענה שהיא לא רוצה שהקולות האלה יהיו הקולות היחידים שישמעו בעיר הזאת. כשסוף סוף תפסנו את המצעד סיפר לי סטודנט ירושלמי, שמהדברים שהוא נתקל בהם ביום יום לאף אחד בירושלים מעולם לא היתה בעיה עם זה שהוא הומו, לא לדתיים שהוא הכיר, לא לחילוניים ולא לערבים. כששאלתי אותו ואת הבחורה אם הדעות שירקו עלינו באמת מייצגות את האוכלוסייה הירושלמית, ענתה לי הבחורה שקשה לדעת, כי ירושלים כל כך מפולגת ויש כל כך הרבה דעות, שמאוד קשה לענות על השאלה הזאת.
ולא רק ירושלים מפולגת, גם ההומואים והלסביות יודעים לעשות חיים קשים לעצמם: בעודי מתעמתת בשם כל ההומואים והלסביות עם האוכלוסיה החרדית, פרץ עימות קל בין חייל שהיה לבוש מדים של תותחנים ונשא דגל גאווה לבין נשות אגודת "כביסה שחורה" שטענו כנגדו שאין גאווה בכיבוש. העימות הזה יכול להעיד על כך שמדובר היה במצעד הטרוגני לחלוטין בו קשה מאוד לאפיין את הצועדים. היו שם סטרייטים, הומואים, לסביות, טראנס, בי, קבוצות פוליטיות, הורים של הומואים וכל מיני.
בגדול, ניתן לומר שלעומת הרעש התקשורתי, קומץ המפגינים היה קטן יחסית, כמו גם מספר הצועדים. הרחוב הירושלמי, כמו גם רוב הקהילה הגאה הלא ירושלמית נשארו אדישים למצעד. אפילו המתכננים העידו שהמצעד עבר הרבה יותר בשקט ממנה שציפו. האדישות הכללית מראה, אולי, שבישראל של אחרי מצעדי הענק בתל אביב, אחרי "הכי גאים שיש" ואחרי תוכנית השידוכים של אביעד קיסוס, להיות הומו זה לא כזה ביג דיל, לא דבר שצריך לצאת לרחובות בשבילו. מצד שני, על רקע הראיון לרדיו ירושלים למחרת המצעד בו אמר ראש עיריית ירושלים, אורי לופוליאנסקי, שהוא תומך במחאות החרדים והיה שמח אילו היה יכול למנוע את המצעד שפוגע כל כך בעיר ובתושביה, נראה שמחוץ לתל אביב מצעד הגאווה הוא עדיין ביג דיל וחצי, מטרה חשובה לחטוף מוחטה עבורה.
|
|
|
|
|
|
|  | | עליזים במצעד | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
