 |
/images/archive/gallery/120/439.jpg וויליאם סרויאן.
צילום: ארכיון  |
|
|
| המלחמה היא קומדיה, שימרו עליה |
|
| וויליאם סרויאן היה הסופר הראשון שחשף את טמטומו של הצבא האמריקאי, הוא היה גרפומן, אופטימיסט, נרקסיסט ואחד מגדולי הכותבים במאה ה-20
|
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  | |
רואי וולמן
10/6/2004 11:28 |
|
|
|
|
|
|
|
"הסופר הוא אנרכיסט רוחני, כפי שכל אדם בעומק נשמתו. הוא סולד מכל דבר ומכל אחד. הסופר הוא החבר הטוב של כל אחד ואויבו המושבע היחיד. הוא אינו צועד עם ההמון ואינו מריע איתו. הסופר בהיותו סופר הוא מרדן חסר מעצורים", (וויליאם סרויאן, 1958).
מרדן וחסר מעצורים אכן היה בחייו הסופר האמריקני וויליאם סרויאן. ולראיה: כבר בספרו הראשון מ-1934, קובץ הסיפורים "הצעיר הנועז על הטרפז המעופף", התבדח סרויאן בפומבי על חשבון הרומן של ארנסט המינגווי מ-1932, "מוות אחר-הצהריים". המינגווי, גבר-גבר שכבר הספיק לשחרר לאוויר העולם את "וזרח השמש" ו"הקץ לנשק", הגיב בתחזית אפוקליפטית לגבי עתידו של הסופר הצעיר בן ה-26, שהיה אז, ימי השפל הגדול בארה"ב, סוג של סנסציה ספרותית: "ראינו אותם באים והולכים. גם הטובים מביניהם. טובים יותר ממך, מר סרויאן. ראינו אותם הולכים בדרך הארוכה שאין ממנה חזרה, ואף
לא אדם אחד שאל לאן הם נעלמו. אנשים שוכחים מהר מאוד, מר סרויאן".
המינגווי טעה בשיפוטו אך צדק בנבואתו. סרויאן היה טוב: תוך קצת יותר מעשור כתב שתיים מהקלאסיקות הגדולות של הספרות האנגלית במחצית הראשונה של המאה ה-20, לא לפני שזכה בפרס הפוליצר לתיאטרון. אחד מן הספרים האלה הוא "הרפתקאותיו של ווזלי ג'קסון", מהטקסטים האנטי-מלחמתיים המכוננים בספרות המערבית, שרואה עתה אור בתרגום חדש בהוצאת חרגול (של ינץ לוי), מעט יותר מחמישים שנה לאחר שזכה לתרגום עברי ראשון בהוצאת מסדה. אך כמה טוב שהיה, סרויאן אכן נשכח. למעשה, הוא נשכח הרבה לפני שמת מסרטן ב-1981. ב- 1975 הוא התוודה לפני חבר: "נכשלתי. הילדים שלי גדלו, עזבו ואינם אוהבים אותי. אין לי כסף. אין לי תהילה. אין לי שום סיבה להיות מאושר". זו הדייסה שבישל הסופר הגדול, איש המדון, שיותר מכל אדם אחר העריץ בחייו את עצמו.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
סרויאן בזיקנתו
|
|
|
 |
|
 |
|
התהילה סחררה את ראשו והראש לא הביע התנגדות
|
|
|
 |
|
|
|
וויליאם סטונהיל סרויאן נולד בשנת 1908 בעיירה פרסנו, קליפורניה, בנם של מהגרים ארמנים. מותו של האב מצפקת, הוביל את סרויאן בן הארבע לבית יתומים, ממנו השתחרר רק לאחר שאימו יצאה לעבודה במפעל לשימורים כעבור שש שנים. בגיל 15, לאחר שעזב את בית הספר, החליט להקדיש את חייו לקריאה וכתיבה, יש האומרים – בעקבות היחשפות לכתבים שהותיר אחריו אביו. בראשית שנות השלושים החל לפרסם בעיתונים סיפורים קצרים, חלקם תחת הפסבדונים סיראק גוריאן, שכונסו, כאמור, באסופת הבכורה המרעישה "הצעיר הנועז על הטרפז המעופף". במרכזה של האסופה עומדת דמותו של סופר עני רעב ללחם, שמנסה לשרוד את תקופת השפל, מעין הומאז' לגיבור הספר "רעב", שכתב ב-1890 הנורבגי קנוט המסון, זוכה פרס נובל לספרות.
אלא שסרויאן היה יוצר אופטימיסט. סיפוריו, הראשונים וגם אלה שהמשיכו להגיח בקצב מסחרר, היו מלאי חיים, עסקו בטוב הבסיסי הקיים באדם והביעו את ניצחון רוחו. חלק מהצלחתם נזקפת לעובדה שעודדו אומה אמריקאית השרויה בדיכאון. "נסה ללמוד לנשום עמוק", היה מעין המוטו שלו, "באמת לטעום מהאוכל שאתה אוכל, באמת לישון כשאתה ישן, וכשאתה צוחק, צחק כמו מטורף". את ההצלחה קצר לא בענווה רבה מדי, כפי שכותב יהודה אטלס בספר "ילדים גדולים": "תהילתו והצלחתו [של סרויאן], כבר בגיל צעיר, סחררו את ראשו. לא פעם שמעו אותו אומר, שהוא גדול סופריה של אמריקה והכישרון המקורי היחיד שבה. לעתים הציג עצמו כגדול סופרי העולם. כשמישהו הטיל ספק בכך, הוא הפך לאויבו". מרחק מנטלי גדול עבר סרויאן בתור מי שבילה את ילדותו (וכתב עליה בספר מ-1940 "קוראים לי ארם") בתוך קבוצת מיעוט נבדלת המחפשת את שורשיה מחדש באמריקה.
לימים נודע סרויאן כגרופמן שכתב בקצב מסחרר ובסגנונו הצלול, הקליל, חסר הכללים. על פי עדותו, יכול היה לכתוב מחזה ביום וסיפור קצר בשעתיים. כמה חודשים לפני מותו, בגיל 73, טען כי לצד 50 הספרים שפרסם בחייו, מונחים אצלו גם 50 כתבי יד נוספים. את "זמן חייכם", מחזה המתרחש במסבאה בסן פרנסיסקו הוא כתב באפריל 1939 בשישה ימים, וצפה בהצגת הבכורה בברודווי כבר באוקטובר אותה שנה. המחזה זכה בפרס פוליצר אך סרויאן סירב לקבלו, בטענה שאין למסחר אמנות. וגם שהיה צריך לקבלו מוקדם הרבה יותר. לא שהדבר הפריע לו לקבל ב-1943 את פרס האוסקר עבור כתיבת התסריט ל"קומדיה האנושית", העיבוד הקולנועי לספרו הקאנוני מאותה שנה.
הספר, שמתרחש בעיירה בשם איתקה, קליפורניה, בזמן מלחמת העולם השנייה, מביא את סיפורו של הומר, פקיד מברקיה בדואר המקומי, שהופך בגופו לחלק מהאבסורד והכאוס שהמלחמה זורה בעיירה הקטנה, כפי שעולה מן הציטוט נחרת-התודעה הבא: "גברת סנדובל, אמר הומר במהירות, "בנך מת. אולי זו טעות. אולי זה אינו בנך. אולי זה מישהו אחר. המברק אומר שזה חואן דומינגו. אבל אולי המברק טועה". לואי ב. מאייר, הבעלים המיתולוגיים של אולפני MGM, רכש את זכויות ההסרטה של הספר תמורת 60 אלף דולר, והפקיד בידיו של סרויאן עצמו את מלאכת כתיבת התסריט והבימוי. אך באולפנים לא היו מרוצים מהתוצר של הסופר. צפייה בסרט קצר ואסוני שביים סרויאן שנה קודם, הבהיר לקברניטים שבשביל להציל את הסרט יש להוציא אותו מידיו של סרויאן. בזאת הסתיים הרומן של סרויאן עם הוליווד, ונפתחה קריירה חדשה ומתוקשרת של השמצות התעשייה.
|
|
|
|
|
|
|  | | "הרפתקאותיו של ווזלי ג'קסון", עטיפת הספר | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
