 |
/images/archive/gallery/120/650.jpg מנחם פרי אוכל גלידה בשבוע הספר.
צילומים: רז יובן  |
|
|
|
|
| טלי שמיר ביקרה בשבוע הספר בפארק הירקון והבינה שכל האירוע המיוזע הזה לא ממש עושה חשק לקרוא |
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  | |
טלי שמיר
13/6/2004 9:11 |
|
|
|
|
|
|
|
"ביריד האוכל היו הרבה יותר אנשים, הגיע הזמן שנסיק את המסקנות - אנחנו עם הכרס ולא עם הספר" מכריזה באזני סמדר מגבעתיים, אוחזת תחת בית שחייה המיוזע ספר תמונות לפעוטות, ספר ניו אייג' וספר בישול, ממהרת לעזוב את מתחם גני יהושע השומם למחצה, גוררת אחריה ילדון צווחני.
אכן, צודקת סמדר, במראה ובדבריה. מצד אחד – יריד של ספרים מגרה אותנו תרבותית הרבה פחות מיריד בליסה, בירה או רהיטים. מצד שני – האירוע המרכזי של שבוע הספר העברי הצליח בשנים האחרונות להשתלב די יפה בנוף הקרקסיות הכללית ולבסס את עצמו כקרנבל הפנינג צרכני שהקשר בינו לבין ספרות הוא כקשר בין קריית ארבע למתחם הארבעה בתל אביב. משפחות על ילדיהם, אנשים בתחפושות של יצורים מטופשים, בלונים, דיילי מכירות שמחלקים נגיסי גבינה ומוכרי סטיק-לייטים צבעוניים במחירים מופקעים הסתובבו להם על הדשא, בין המוני דוכנים שרק ממרחק יריקה הסגירו את העובדה שמה שהם מציעים למכירה אלו ספרים ולא ספלים, ולא שפמים.
"עדיף עוד כדור בראש ממשלה מלהשתכשך בדשא הקצוץ", אומרת הסופרת אלונה
קמחי שלולא הייתה צריכה לחתום על ספריה בטח לא הייתה מגיעה למקום, ומוסיפה: "אנחנו העיר הלבנה, לא הכפר הירוק. יוחזר שבוע הספר לכיכר". קמחי לצד אביטל דיקר, לימור נחמיאס ואורי אדלמן הגיעו לחתם בדוכן של כתר. נבחרת הדגל הצליחה למשוך אל הדוכן התעניינות יחסית, אבל קשה לומר שמישהו שם הלך עליהם מכות. רוב ההוצאות, לעומת זאת, העדיפו להחביא את הכוכבים שלהן עד לימים הבאים של היריד, ימים שמקווים להיות קצת יותר עמוסים מאירוע הפתיחה המקרטע הזה.
כולם מתלוננים: הצעירים על זה שלא מספיק תל אביבי, המשפחתיים על זה שלא מספיק קופצני.
האירוע לא ממריא, לא לכאן ולא לכאן, מרובע מדי בשביל המנגליסטים, עממי מדי בשביל האליטיסטים. דווקא עידן צבעוני, מהוצאת רסלינג, מצליח למצוא יתרונות בחגיגה המקושקשת הזו: "לסלון מזל אין לי מה להביא את הבשורה, הם הקהל המובן שלי, חשוב לי שהמשפחות, שהבורגנות הישראלית תקרא ותיפגש עם מופרעים כמו איריגרי וקריסטבה ופוקו וז'יז'ק. גם כשאיריגרי כותבת על מיניות היא יודעת שחשוב להביא את זה לבורגנות".
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
אלונה קמחי עושה חיים בשבוע הספר
|
|
|
 |
|
 |
|
כולם עושים קקי
|
|
|
 |
|
|
|
"ביריד האוכל היו הרבה יותר אנשים, הגיע הזמן שנסיק את המסקנות - אנחנו עם הכרס ולא עם הספר" מכריזה באזני סמדר מגבעתיים, אוחזת תחת בית שחייה המיוזע ספר תמונות לפעוטות, ספר ניו אייג' וספר בישול, ממהרת לעזוב את מתחם גני יהושע השומם למחצה, גוררת אחריה ילדון צווחני.
על יד הדוכן של רסלינג אני פוגשת גם את אלברטו ספאק, בעל חברת "ספרות עכשיו" שמפיצה את הספרים של הוצאת הקיבוץ המאוחד, רסלינג, מפה, יבנה, כרמל והוצאות נוספות, אני שואלת לדעתו המקצועית והוא מאשש את ההנחות של כולם: "בפארק הירקון מוכרים הרבה יותר מדריכים, הרבה יותר ספרי ילדים. אבל אני חושש שספרות יפה, שירה וספרי עיון היינו מוכרים יותר בכיכר. בגדול יש פה יתרונות ויש חסרונות".
את הרוח הכללית הזו של יתרונות-חסרונות מדגים היטב דוכן קטן שגונב הרבה תשומת לב. הדוכנון, בצורת אסלה, שייך להוצאת צלטנר שמוכרת פה שניים מספריה: "כולם עושים קקי" ו"סיפורים על פלוצים". סביב הדוכן מקפצים ילדים עם כתרים מבריסטול זהוב וחולצות תואמות. דורית צלטנר, הבעלים, מתעקשת שאין פה פולחן של אובססייה אנאלית ומסבירה: "'כולם עושים קקי' מזמין את הילדים ללמוד על החגיגה הזאת של קקי בצורה הכי טבעית. הוא מסביר לילדים שבעצם כולם אוכלים וכולם עושים קקי".
ללא ספק, כולם אוכלים וכולם עושים קקי, על שני המכנים משותפים הללו נוכל תמיד לסמוך בעיניים קשורות. ספרים, לעומת זאת, הם כבר נושא קצת יותר מסובך. מאז ומעולם לא כל מי שעושה קקי גם קרא ספרים, מאז ומעולם התלוותה אל שבוע- הספר רוח לא-ספרותית, משפחתית, סבבית-ספר-בישולית. גם לפני רצח רבין, גם לפני האינתיפאדה הראשונה, גם כשההנחות היו משמעותיות (האם הן אי פעם היו כאלה?). אולי תל אביבים סתם עושים אידיאליזציה ליריד בכיכר (בגלל שאין להם אוטו) ואולי אירועי שבוע הספר מעולם לא ממש היו משהו אחר. "הרי מאחורי כל האירוע עומד רעיון כלכלי פטישיסטי, לא רוחני תרבותי, אין בזה שום דבר שעושה חשק לקרוא", אומר לי מכר, בשעה שאנחנו עוזבים את המדשאה המשפחתית , מפנטזים על שבוע ספר של ערבי קריאה סוערים ודיונים משמעותיים.
|
|
|
|
|
|
|  | | מוכרת בשבוע הספר | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
