 |
/images/archive/gallery/110/531.jpg אחי רז
צילום: רענן כהן  |
|
|
|
I wanna really really really wanna zigazig ah |
|
|
|
| הביוגרפיה של דייוויד בקהאם הבהירה לאחי רז כיצד שחקן כזה בינוני הופך לכוכב כל כך גדול |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
מה זה שהופך אדם לסלב-על? לכוכב ענק ששמו נישא בחרדת קודש בפי כל? לאייקון תרבות אדיר כל-כך, שדי בשבע האותיות של שם משפחתו כדי להקפיץ מחזורי מכירות, לסגור חוזים טלוויזיוניים עתידיים ולשנע מאות אלפי אנשים מדי שנה למגרש שבו הוא משחק? האם זאת איכות הכדרור הנדירה וראיית המשחק הבלתי ניתנת לחיקוי? האם זאת היכולת האנליטית? המראה הלא-מנוצח? או האם, כמו שאומר הדוד, זה כל אלה וזוג אשכים?
דייוויד בקהאם לא מדורג במקום הראשון באף אחד מהפרמטרים האלה, או האחרים שנשכחו. הוא שחקן טוב, אבל יש טובים ממנו בהרבה בעולם, אפילו בבריטניה; הוא חתיך, אבל יש חתיכים ממנו; הוא זכה כמה פעמים באליפות אנגליה, אבל מעולם לא היה אלוף עולם, ורק בפוקס נהיה אלוף אירופה; הוא לא כריזמטי במיוחד, לא רהוט, לא משעשע, לא יהיר, לא חברותי, לא דברן גדול, לא רודף שמלות רציני, ואפילו האשה שלו לא כוסית במיוחד. למרות זאת, הצליח דיוויד בקהאם לפלס את דרכו ללא הרבה מאמץ לאיוש משרת אייקון התרבות מס' 1 בעולם. האם
יש בכך רק כדי ללמד על בינוניותם של המועמדים האחרים?
הטרנספורמציה של בקהאם משחקן אלמוני יחסית לכוכב ששמו נישא בפי כל, היתה מדהימה, מטאורית וחד-פעמית בדיוק כמו המשך מסע הכיבוש שלו את העולם. לקראת סופו של משחק ליגה סתמי בווימבלדון, כשקבוצתו, מנצ'סטר יונייטד, כבר היתה בדרכה לניצחון קליל, הוא הניף את רגל ימין שלו, ומחצי מגרש השחיל את הכדור לשער היריבה. בעמוד 81 של האוטוביוגרפיה החדשה שלו, "הצד שלי" (הוצאת גלורי), מנדב בקהאם אנקדוטה קטנה לכאורה מאותו יום, אבל בעצם די מדהימה, שמתחברת לא רע מבחינה קוסמית לכל מהלך הקריירה שלו מאז ועד רגע זה. מסתבר שבאחד התצלומים שבקהאם מחזיק בביתו, נראה אותו כדור אימים שבעט לרשת ווימבלדון, כשמאחוריו, הרחק ביציע, אפשר להבחין בבירור בהוריו, מלווים במבטם את הבעיטה. למרות שמבחינה הסתברותית טהורה כנראה שאין כאן מקום לפתיחתה של ועדת חקירה, הרי שבתצלום הזה יש כדי לחזק את ההילה המשיחית שסביב האירוע המכונן ההוא בחייו של בקהאם.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
בקהאם, "הצד שלי", עטיפת הספר
|
|
|
 |
|
 |
|
אובר מענטש
|
|
|
 |
|
|
|
עבור ילד שרוצה להיות כמו דייוויד בקהאם ומחפש את הרציונל שמאחורי התופעה, מסרב האוטוביוגרף הרשמי של הקפטן האנגלי להנפיק הסברים שמניחים את הדעת. במבט שלא מתרומם אל מעבר למיקרו של דפי הביוגרפיה, נראית דרכו לצמרת של בקס כרצף מדהים של אירועים החסרים כל קשר נסיבתי ביניהם. למעשה, ספק גדול אם בקהאם עצמו משקיף על חייו במבט שמרחיק על מעבר לשפיץ של האדידס שלו. עבורו, הכל אגבי וברור מאליו כמו אותו ניסיון ממוזל מחצי מגרש, בשמש של "סלהרסט פארק".
רק כשמחברים את נקודות השפל והשיא מתקבלת התמונה המלאה, זאת שבזכותה בקהאם הוא היום האזרח מס' 1 עבור מאות מיליונים של בני אדם ברחבי העולם (פרט לברצלונה, ארגנטינה, לידס, ואזורים מסויימים של לונדון ומנצ'סטר). התמונה הזאת מציגה אדם שאף תכונה שלילית או בינונית שלו, ככדורגלן וכאדם - ויש לא מעט כאלה - לא מתקרבת בנוכחותה למרכיב החזק ביותר באישיותו של הקפטן האנגלי: האמונה הבלתי ניתנת לערעור שלו בעצמו, ובכך שהוא מסוגל להגשים את כל משאלותיו. בזכות האמונה הזאת, ורק בזכותה, הוא מצליח להתגבר על כל הכישלונות ורגעי השפל, ולצאת מהם – ממש באופן סיסטמטי – חזק, בוגר ואמביציוזי יותר.
האמונה הזאת, שהיא קודם כל תוצר של הורים תומכים ואוהבים, מחזירה באופן בלתי נמנע אל הצילום ההוא, ששמור בביתו של בקהאם. היא גם השגרירה הטובה והנאמנה ביותר של בקס בדרכו לכיבוש הלב של כל אדם שאי פעם הרגיש שאם רק יהיה בטוח בעצמו, יוכל לשחק כשווה מול שווה עם גדולים ממנו; יוכל להגיע לשחק בשביל הקבוצה שהוא הכי אוהב; להוביל את הנבחרת הלאומית שלו לגביע העולם ולנצח את ארגנטינה, למרות שכשחקן, הוא בעצם לא כזאת אטרקציה.
בגלל זה אנחנו כל כך אוהבים, מעריצים, סוגדים לדייוויד בקהאם. הוא הנציג שלנו שם. במידה לא מבוטלת, אנחנו מגשימים את עצמנו דרכו. גם זאת דרך להפוך לאייקון תרבות מס' 1.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
|
| | | | סטייליסט, כותב על מוזיקה ושטויות אחרות | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
