 |
/images/archive/gallery/123/447.jpg אשכול נבו.
צילום: ארכיון  |
|
|
| "תאר לך שהיו מסמנים אותי כאכזבה" |
|
| אשכול נבו מתארח בפורום ספרות וכתיבה. הנה סיכום המפגש |
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  | |
NRG מעריב
17/6/2004 17:02 |
|
|
|
|
|
|
|
אני מבקשת "טיפ" איך לעבות טקסט. אני מתכוונת שלפעמים יש לי רעיון נוסף בסיפור שצריך 'בשר' ונגמרות לי המילים, בעיקר כאשר אני צריכה לחבר את הסיפור לזה שבא אחריו. לארוג אותו, הכוונה. אם הבנת אותי, אשמח לקבל רעיונות.
"גם אני נתקל בבעייה הזו ואני מנסה להתמודד איתה באמצעות כתיבה בשכבות. זאת אומרת, שכבה ראשונה שמניחה את היסודות של הסיפור - דמויות, עלילה, מקום התרחשות - ושכבה שניה שממלאת את הפערים בתוכן. איך ממלאים? משתמשים בכל החושים שלנו. אם, לדוגמה, את כותבת סצנה של בליינד דייט בבית קפה, עצמי את העיניים ודמייני מה קורה שם מבחינה
חושית: איזו מוזיקה יש ברקע? מה בדיוק הטעם של הקפה? מה הצבע של הכיסאות? מי עובר בחוץ, ברחוב, איזה תמהוני נכנס ומנסה למכור את ספר השירים הקטנטן שלו? איך מרגישה היד של הגבר לאישה כשהוא נוגע בה במקרה בדרכו לקחת את הסוכר? נסי לפתוח כל סצנה בסיפורים שלך לכל הפרטים החושיים שלה - ואחר כך, מקסימום, תורידי ותערכי".
עד כמה לדעתך יש מקום בספרות לסיפורים שמעבירים מסר. האם הז'אנר הזה פס מן העולם. אני לא מתכוון לסיפורים שממש באו לחנך, אלא כאלו שהסוף שלהם מציע בפירוש קו מסויים אידיאולוגי, פוליטי או מחשבתי.
"אני אגיד לך מה אני חושב. בעיני, ספרות טובה באמת נוגעת בשאלות העמוקות של החיים. אלו שקשורות לאדם הפרטי, לתשוקות שלו ולפחדים - וכן, גם אלה שנוגעות לחברה ולמדינה בה הוא חי.
זה לא אומר שסיפור טוב צריך להעביר מסר דידקטי. הוא יכול גם - ואולי עדיף ככה - לעורר דיון, להטריד, לגרום לך לפקפק במשהו שלקחת כאקסיומה".
אני כותבת ספר סיפורים קצרים. נראה שהיתה לי תמה ופתאום כאילו הכל נגמר. שאלותי הן אלה:1. האם לספר סיפורים קצרים חייב להיות נושא משותף או שהם כמו דיסק, רצף של שירים שמעט מאוד מחבר ביניהם? 2. האם כדי להמשיך ללחוץ באותו כיוון או לוותר על הקונספט?
"אני מאמין שלא צריך ללחוץ בכתיבה. שחררי. כתבי משהו מכיוון אחר, ואחר כך תחזרי לתמה.
וגם אם לא תחזרי - לא נורא. יש דבר מעניין שקורה עם סיפורים קצרים. זה קרה לי בספר הראשון שלי, 'צימר בגבעתיים'. לא כתבתי את הספר עם תמה אחת בראש, אבל כשסיימתי אותו - פתאום קלטתי שמתחת לכל הסיפורים רץ איזה רובד עומק משותף. יכול להיות שגם לך זה יקרה".
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
"אני מאמין גדול בסדנאות כתיבה"
|
|
|
 |
|
|
|
הקדמה לשאלה: מאוד מעניינת אותי הטכניקה שהשתמשת ב"ארבעה בתים וגעגוע" הקפיצה מדמות לדמות כמספר בסדר כרונולוגי ולפעמים חופף, אמנם עוד לא סיימתי אותו אבל הרגשתי שכסופר, אתה מדלג על האקספוזיציה כדי ליצור קודם כל הזדהות עם הדמויות, עם כל הדמויות. השאלה היא: האם מישהו פיתח טכניקה זו קודם?
"קוראים לטכניקה הזו: כתיבה פוליפונית. פולי - הרבה. פון - קול. וביחד: הרבה קולות. לא המצאתי אותה. השתמשו בה לפני א.ב. יהושע ב"המאהב", יהושע קנז בספרים רבים שלו, ואלו רק שתי דוגמאות מתוך רבות. אני אוהב את הטכניקה הזו כי יש בה משהו משחרר. אם דמות אחת נמאסת עליך - אתה עובר לאחרת. ומבחינת הקורא, אני חושב שזה גם מעורר הזדהות, כמו שכתבת, וגם יוצר איזו תחושה תלת מימדית - כי אתה מקבל את הסיפור מכמה זוויות. מה שכן - זה בכלל בכלל לא קל לכתוב כך.
אתה צריך להתחבר לכל דמות עד הסוף, לשפה שלה, לנפש שלה, לתשוקות שלה, לסודות שלה.
ולא לכל דמות קל להתחבר. אני חושב שבספר הבא שלי אנוח מהטכניקה הזו. ואכתוב בקול אחד.
אבל מי יודע?".
למה צריך סדנאות כתיבה? זה או שיש לך או שאין לך את זה לא? מה אפשר ללמד בסדנאות כתיבה?
"אני מאמין גדול בסדנאות כתיבה. את הצעדים הראשונים שלי בכתיבה עשיתי בסדנה של הסופרת יעל הדיה ותוך כדי הסדנה נולד הספר הראשון שלי -'צימר בגבעתיים'. אני חושב שלכותב, גם המוכשר ביותר, יש "איזורים עיוורים" לגבי הטקסטים של עצמו. משוב בסדנת כתיבה יכול ללמד אותך, למשל, שדברים שחשבת שלא ברורים בסיפור שלך, והתעקשת להסביר, הם בעצם ברורים מאד, כמעט שקופים. ולעומת זאת - דברים שהיו תפורים אצלך בראש - לא עברו בכלל לקורא. סדנת כתיבה יוצרת גם מחוייבות. כשאתה יודע ששמונה אנשים מחכים להמשך של הסיפור שלך, אתה תשב ותכתוב
אותו. ולא תעגל פינות בזמן שתכתוב. סדנת כתיבה יכולה להציל אותך מבורות. בעזרת הניסיון של המנחים, וההכוונה שלהם, אתה יכול להתקדם בסיפור שלך בלי ללכת לאיבוד. וחוץ מכל היתרונות העקרוניים האלה, זה כיף. כיף להיפגש עם אנשים שיש להם את אותה שריטה שלך – הכתיבה".
מי העיתונאים האהובים עליך? ומי מהם היה יכול להפוך לסופר?
"אני אוהב לקרוא את דורון רוזנבלום, נחום ברנע וגדעון לוי. אני אוהב את ביקורות הטלוויזיה של נועם יורן בהארץ. אני אוהב את הכתבות של שרית מגן בהעיר. אני מאמין שכל אחד מהם היה יכול, אם היה רוצה - להפוך לסופר. אבל לא בטוח שהם רוצים".
מתי הבנת שאתה סופר?
"תמיד - מילדות - כתבתי אבל אני חושב שרק אחרי שהספר הראשון שלי - "צימר בגבעתיים" - יצא וקיבל תגובות טובות, הבנתי שזו לא רק גחמה אישית שלי. שאני באמת מסוגל לגעת באנשים באמצעות הכתיבה שלי. ואז החלטתי להתייחס לזה ברצינות. התפטרתי מהעבודה שלי כקופירייטר וישבתי, כמו סופר, לכתוב את 'ארבעה בתים וגעגוע'".
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
