 |
/images/archive/gallery/128/689.jpg ''The Raspberry Reich'', של ברוס לה ברוס.
צילום: מתוך הסרט  |
|
|
|
|
| לאמן ברוס לה ברוס יש תירוץ מצוין לפריצה שלו לעולם הפורנו: הוא משתמש בה כפלטפורמה להעברת מסרים פוליטיים וחברתיים |
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  | |
חמוטל שטרנגסט, סטודיו
27/6/2004 14:02 |
|
|
|
|
|
|
|
את קירות הסלון מכסים פרצופיהם של אולריקה מיינהוף, גודרון אנסלין, אנדריאס באדר וצ'ה גווארה. גודרון (סוזן זקסה), תלמידה אדוקה של וילהלם רייך ושל הרברט מרקוזה, עומדת במרכז החדר ונושאת נאום בזכות האינתיפאדה ההומוסקסואלית. מעמיתיה הולגר (דניאל בטשר) וצ'ה (דניאל פטיג) היא דורשת להיפטר מכבלי המונוגמיה ההטרוסקסואלית, ומתייחסת למוסד הנישואין כזנות ממוסדת. למורת רוחו של הולגר, שהוא גם החבר שלה, היא מכריחה אותם להתנשק ולהזדיין אחד עם השני, כמבחן ללהט המהפכני שלהם. "בין סוציאליזם לאהבה פיזית לא יכול להיות קונפליקט!", היא טוענת.
"The Raspberry Reich", סרטו החדש של ברוס לה-ברוס (1, הערות לטקסט מצוינות במספרים), צולם בברלין, הוקרן בפסטיבל ברלינלה, ומוקרן בבתי הקולנוע בברלין מתחילת אפריל. גיבורי הסרט הם חבורת טרוריסטים צעירים עם כוונות טובות ובעיות ביצוע, לבושים בטישרטים של צ'ה, חולצות הסוואה צבאיות וחליפות טרנינג חומות של צבא העם המזרח-גרמני. כל השחקנים - מלבד סוזן זקסה, שחקנית התיאטרון הברלינאית - הם שחקני פורנו. הם מתייחסים לעצמם כדור ההמשך ל"סיעת הצבא האדום", RAF (חבורת באדר-מיינהוף), ושקועים בהכנות למהפכה ההומוסקסואלית - המינית והחברתית. המאבק המזוין שלהם מתחיל בחטיפה של פטריק, בנו של אחד הבנקאים העשירים ביותר בגרמניה, פטריק. גודרון, מנהיגת החבורה, מקווה לחלק את דמי הכופר לפרולטריון וכך לזכות בתמיכתו במאבקה הזוהר. במהלך החטיפה, גרסת הסלפסטיק לפרשת החטיפה של פטרישה הירסט בידי ה-SLA, שהפכה לסמל ופנטזיה בחוגי גייז רבים, (2) מוצא את עצמו פטריק קשור לאחד מחוטפיו, קלייד, בתא המטען של מכונית ב.מ.וו. חבריו של קלייד לא יודעים שבמהלך מעקב במסגרת תפקידו אחר פטריק הפכו השניים למאהבים, והחליטו לברוח יחד לאחר החטיפה. הם גם אינם יודעים שהחטוף שלהם לא שווה הרבה, משום שאביו ניתק עמו קשר לאחר שנודע לו שבנו הומוסקסואל.
עם זאת, כיאה לפורנו, המסגרת הנרטיבית של "רספברי רייך" היא רופפת, ואינה אלא פיגום שעליו מותקנות אינספור סצנות של סקס הארד-קור, בעיקר הומוסקסואלי. "אני משתמש בז'אנר הפורנו, כמדיום פופולרי, כדי להעביר גישות פוליטיות", אומר לה-ברוס, "זה התירוץ שלי. תעשיית הפורנו היא תעשייה של מיליונים, אבל עד כה השתמשו בה מעט מאוד כפלטפורמה להעברת מסרים פוליטיים או חברתיים". (3)
ברוס לה-ברוס, במאי, צלם וכותב, נולד ב-1964 כברייאן ברוס בחווה בצפון אונטריו, קנדה. הוא למד קולנוע בטורונטו ותואר שני בתיאוריה של קולנוע באוניברסיטת ניו-יורק, ובסוף שנות ה-80 התפרסם כעורך הפנזינים הגיי-פאנק JDs ו-Dumb Bitch Deserves To Die, שכוונו בין השאר לחשיפה והתנגדות למאצ'ואיזם וההומופוביה של סצינת הפאנק האמריקאית של אותה תקופה, שדווקא התייחסה לעצמה כרדיקלית ונאורה; לדברי לה-ברוס, הוא וחבריו ניצלו את העמדתה האאוטסיידרית שלהם בתוך הפאנק כדי להיות סוכנים כפולים של התרבות הפופולרית ולעמוד על הסתירות הפנימיות שבה. בשנות ה-80 התפרסם גם כבמאי הסרטים No Skin Off My Ass, Super 8 1/2, Hustler White, Skin Flick - כולם סרטים דלי תקציב מגל "הקולנוע הקווירי החדש", (4) בהשראת אנדי וורהול או קנת אנגר, שהראו את נזילות הזהות ההומוסקסואלית ודנו בפוליטיקה של ייצוגה. בסרטים מופיעות חבורות גברים שאינם מגדירים את עצמם בהכרח הומוסקסואלים אך נמצאים בקשר מיני פעיל אחד עם השני; זונות ממין זכר, סקינהדס, נאו-נאצים. בסוף שנות ה-90 התחיל לה-ברוס להציג צילומים בגלריות אמריקאיות צעירות, כמו ג'ון קונלי בניו-יורק ופרס פרוג'קס בלוס אנג'לס, במקביל לפרסומים במגזינים של אופנה ופורנו.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
צילום: ברוס לה ברוס
|
|
|
|
| |
| |
|
| |
|
|
|
