 |
/images/archive/gallery/129/263.jpg הרצל.
צילום: ארכיון  |
|
|
|
|
| אלה פלורסהיים מבקשת מניר ברעם שלא לזלזל בחוזה המדינה - הרעיונות שלו עדיין קושרים אותנו יחד כאומה וחברה |
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  | |
אלה פלורסהיים
28/6/2004 16:31 |
|
|
|
|
|
|
|
הרצל, בניגוד לעמדתו של ניר ברעם, כנראה הצליח מעל למשוער. לא זו בלבד שחזונו בדבר מדינה יהודית קרם עור וגידים, אלא שמאה שנים לאחר מותו, אותה נורמליות שביקש לבסס בקרב העם היהודי פשתה כל כך, עד שבני הדורות הבאים, אלה שנולדו לתוך חזונו הממומש, מתכחשים לו. ואולי זו דווקא הלא-נורמליות שלנו. "מי בכלל צריך את האיש הזה עם הזקן", שואל ברעם בעודו תוהה על הרלוונטיות של הרצל למדינת ישראל של ימינו. כל כך רחוק בעיניו הקשר שבין אותו חזון למציאות הנוכחית שהוא דן את הרצל למחשכי העבר, מקסימום לשיעורי ההיסטוריה, ורואה כל עיסוק בו נוסטלגיה ריקה מתוכן. החזון כבר לא מתאים למציאות – כנראה שצריך להשליך את החזון.
ואולי האשם אינו בהרצל אלא בנו?
ייחודו של הרצל על פני הוגים אחרים היתה בהבנתו החדה כי הכוח המניע היחיד שיוביל לייסודה של מדינה יהודית ולשגשוגה מושתת בראש ובראשונה על הנחלתו של רעיון לאומי. "אין איש שהוא חזק דיו להניע עם", כתב הרצל בחיבורו מדינת היהודים, "רק
בכוחו של רעיון לעשות זאת". הרצל היה הראשון שהעיז לדבר על חזון שביכולתו להזיז עם. על יצירת תודעה משותפת שיהא בכוחה להניע את המפעל הציוני קדימה, בכך הייתה ראשוניותו וגדולתו.
נוסף על כך, שקד הרצל גם על הפרטים המעשיים. בחזונו הוא ראה מדינה לאומית מודרנית ונאורה, מדינה פלורליסטית בעלת ייצוג פרלמנטרי, שהדת היהודית היא מוקד תרבותי חשוב בקרבה ואשר מעניקה מקום בעל כבוד לתרבות ולאמנות. הרצל גם נתן חשיבות רבה לייסודם וקביעתם של מוסדות וסמלים לאומיים, ולביסוס עצמתה המדינית והכלכלית של המדינה באופן שיבטיח את שרידותה וקיומה לאורך זמן.
מאה שנים לאחר מותו, האם אין לו עוד כל בשורה ליהודי ישראל של היום, כטענתו של ברעם? איש לא יכחיש שמדינתנו רחוקה משלמות, שהבעיות החברתיות, הכלכליות והביטחוניות מעיבות על עתידה של המדינה, ושחילוקי הדעות בקרב החברה הישראלית עמוקים מאי פעם. אך אולי דווקא משום כך יש מקום רב לקביעת יום לאומי לציון מורשתו של חוזה המדינה.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
הרצל
|
|
|
 |
|
 |
|
ומה עם ג'ורג' וושינגטון?
|
|
|
 |
|
|
|
הצעת החוק של אילן שלגי, שיזם מכון המחקר מרכז שלם, לקביעת יום לאומי לכבודו של הרצל גרפה את הסכמתם של חברי כנסת מכל סיעות הבית. מדובר בהסכמה חסרת תקדים של נבחרים מקצוות פוליטיים מנוגדים שעל פי רוב חלוקים כמעט בכל סוגיה מרכזית. ובכל זאת, הצליחה הצעת החוק של שלגי לגייס את חתימותיהם של רבים, מיוסי שריד ועד אריה אלדד, ומיולי תמיר ועד יולי אדלשטיין. ניר ברעם מלין על חיפוש המאחד בחברה הישראלית "גם כאשר המאחד הוא אבסורד מוחלט", כלשונו. אולם, אל לנו לזלזל במעט הרעיונות שעוד קושרים אותנו יחד כאומה וחברה, יש לנצל אותם לטובת דו-שיח ולא להשליכם כלאחר יד.
כבר בעת הדיון בהצעת החוק בועדת החינוך של הכנסת, עוררה ההצעה דיון פורה במורשתו של הרצל ובפרשנות האפשרית שלה, על צדדיה היהודיים או הציוניים. אך בסיום הויכוח הביעו כל הנוכחים את תמיכתם בהצעה לקביעתו של "יום הרצל".
בכל העולם נהוג לציין את זכרם של אבות האומה ולעסוק במורשתם במסגרת ימי זיכרון ממלכתיים. כבודם של גדולי האומה במקומו מונח ללא קשר להתפתחויות שעברה המדינה מאז ימיהם. איש בארצות הברית הרי לא יחשוב לטעון לחוסר הרלוונטיות של "יום ג'ורג וושינגטון" בגלל שהנשיא הראשון החזיק בביתו עבדים, או לבטל את "יום אברהם לינקולן" בגלל שהוא ביטל חלק מזכויות היסוד הקבועות בחוקה האמריקנית בזמן מלחמת האזרחים. על פי רוח זו אולי יהיה זה ראוי גם לסגור את האנדרטה החדשה שנחנכה לאחרונה לזכר הנשיא רוזוולט, בגלל שזה כלא במחנות מעצר אזרחים אמריקנים ממוצא יפני במהלך מלחמת העולם השניה.
בעניין קביעת יום זיכרון ממלכתי להרצל נכון הדבר שבעתיים. מאה שנים לאחר מותו עברו העם היהודי והמדינה היהודית טלטלות רבות, שאיש לא יכול היה לשער את עצמתן. פני המדינה שונו והתפתחו אולם לא רק שהן לא הפכו את חזונו של הרצל לבלתי רלוונטי הן עשו אותו שייך מתמיד. למרות המחלוקות הלגיטימיות, נוגעים דבריו של הרצל – אז כהיום – בשאלות הבסיסיות ביותר של קיומנו בארץ הזאת, ברעיון הבסיסי שמגדיר את זהותנו ואת דרכינו העתידית. שאלות אלו מוסיפות להטריד את החברה הישראלית גם היום, וקביעתו של יום רשמי לציון מורשתו של הרצל הוא הזדמנות לדיון ציבורי בסוגיות הללו הנוגעות בעתידה של מדינת היהודים.
הכותבת היא חברת מערכת "תכלת" , כתב עת למחשבה ישראלית.
ניר ברעם נגד "יום הרצל"
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
