 |
/images/archive/gallery/110/392.jpg מאיר שניצר.
צילום: נעם וינד  |
|
|
| סיכום האירוח של מאיר שניצר |
|
| מבקר הקולנוע האהוב עלינו התארח בפורום "בקר את המבקר" וסיפר איך הוא ממש לא רוצה להיות קולנוען ועל איזה סרטים הוא לא יכול לכתוב ביקורת |
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  | |
NRG מעריב
6/7/2004 13:13 |
|
|
|
|
|
|
|
- מה טיב יחסיך עם אורי קליין? האם כבר בדקת את אתר הנאצה האובססיבי עליו? האם היית מעוניין בכזה? ובכלל, מה דעתך על סגנון הביקורת האקדמית?
"יחסי עם אורי קליין מצויינים. אנו מכירים זה את זה כ- 35 שנים. למדנו יחד במחזור הראשון של החוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב ואם לשקוע בנוסטלגיית יתר הרי שאפילו עשינו טירונות צבאית ביחד.
עד כאן מערכת היחסים הפרטית בינינו. מערכת היחסים המקצועית, כולי תקווה, אינה שונה. אורי הוא מהמבקרים המובילים והמנומקים ביותר, שפועלים בעיתונות הישראלית וככזה ראוי לכל תשומת לב".
- אין שום קינאה? אחרי הכל, הביקורות שלו סקנדליסטיות ומושכות תשומת לב ואתרי נאצה, בעוד ששלך קונבנציונליות יותר. האם אין בך שום ביקורת על היותו ה-Enfant terrible של ביקורת הקולנוע?
"קנאה? בוודאי שלא. זכיתי גם אני להיות אותו אנפן טריבל של הביקורת הישראלית (כשפירסמתי ביקורות קולנוע בעיתון 'חדשות' המנוח). הקנאה העזה שאני חש כלפי אורי קליין נובעת בעיקר מהשטח הנרחב שעיתון 'הארץ' מקציב לכך. 'מעריב', בשל מדיניות פרסום המקובלת בעיתונות היומית (לאו דווקא בארץ) בפורמט טבלואידי, מעדיף טקסטים קצרים יותר, שמטבע הדברים הינם גם תמציתיים הרבה יותר".
- מהו ערך הביקורת בעינייך?
"להערכתי לא תיתכן תשובה מקיפה לשאלה זו, ויעידו על כך כל החוגים לניתוח אסתטי וכל הסמינריונים המתקדמים לביקורת בכל היבטיה - רצנזיה יומית, מאמר בכתב עת מקצועי, נייר אקדמי. אם למקד מעט יותר את שאלתך, הרי שתפקיד הרצנזיה (כלומר הביקורת המתפרסמת בעיתון יומי, שאינו מחוייב לעומק או למשמעת אקדמית) הוא מיפוי כללי של היצירה הפילמאית, תוך סימון כיוונים מסויימים לדיון. ממש כמו היחס של גיאוגרף לאיזשהו הר או עמק. במובנים מעשיים יותר, אני הייתי שמח לדלג על שלב חלוקת הכוכבים לסרטים השונים ולהתמקד יותר בהרחבת הטיעונים. לפי תפיסתי העקרונית אין בכלל בנמצא ביקורת טובה או רעה, יש רק ביקורת מנומקת. ואותה, מה לעשות, קשה לפעמים לדחוס לשטח פרסום מצומצם".
- האם אתה מוצא שכמבקר קולנוע קשה לך ליהנות מסרטים?
"כן, אבל בהסתייגות. כמבקר טלוויזיה (ושימשתי בתפקיד זה במשך שמונה שנים ארוכות) מצאתי עצמי צופה בתוכניות איומות, שכל בר דעת ושלט בידיו היה מזפזפ מהן והלאה. ואילו אני, בשל יושרה מקצועית, הוספתי לצפות בהן עד סופן המר. לגבי חלק מהסרטים שאני צופה לצורך עבודתי, אני חש דברים דומים. בתקופה שבה לא שימשתי כמבקר קולנוע (אותן שמונה שנים) נהגתי לעיתים די קרובות לנטוש סרטים באמצע הקרנתם. כעת, עם שובי למשבצת הקולנוע, אני סובל אותם עד סופם. מצד שני, סרטים שאני מוצא כראויים, לעיתים מזומנות אני צופה בהם פעם שנייה בתוך פרק זמן קצר. אפילו את 'חינוך רע' של אלמודובר (שהוא סרט מעניין, אם כי בלתי מספק) ראיתי כבר פעמיים בתוך חודש".
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
"יש מוצרים מסחריים שאין לי דעה מנומקת עליהם"
|
|
|
 |
|
|
|
- האם היית רוצה לעשות בעצמך סרט?
"לא. אין בי הבעירה הפנימית הדרושה לכך, ובגילי זה יהיה די נועז מהבחינה האישית להמר על כיוון שכזה. הייתי מעדיף לנסות ללמוד נגינה על פסתנר. נשמע לי הרבה יותר מרתק".
- כמה פעמים אתה רואה סרט לפני כתיבת הביקורת עליו?
"כמדומני, שעניתי על כך באופן חלקי כבר באחת מתשובותי הקודמות. סרט מסחרי רגיל, בשל מגבלות הזמן והצורך העיתונאי לספק רצנזיות, אני מבקר לאחר צפייה בודדת. בסרטים ישראליים אני משתדל לצפות פעמיים בטרם כתיבה. כך היה, למשל, ב'סוף העולם שמאלה'".
- האם קרה לך שהיה לך בלאק אאוט- ראית סרט ולא הצלחת לכתוב עליו אף לא מילה?
"בהחלט. יש מוצרים מסחריים שאין לי דעה מנומקת עליהם ויש מוצרים הוליוודים, שזרים לניסיון החיים שלי. הכוונה בעיקר לסרטי הנעורים העכשוויים וכן לסרטי אנימציה, שאינני שולט היטב בדקדוק האמנותי שלהם".
- תמיכה כלכלית מופקרת לקולנוע הישראלי: לאחרונה התפרסמו נתוני התמיכה של קרנות שונות (כולן בשיתוף כזה או אחר של המדינה) בסרטים ישראלים ומנגד נתוני הצפיה. בתור צרכן קולנוע, לא יתכן להשתחרר מהתחושה שמשהו בניתוב הכספים לקולנוע הישראלי מעוות מן היסוד. שתי הדוגמאות הבולטת ביותר ברשימה היו שני הסרטים שמשכו הכי מעט צופים בשנה האחרונה, "איים בחוף" ו"הבשורה על פי אלוהים". שניהם מייצגים את שני החולאים הכרוניים של הקולנוע הישראלי: תמיכה עיוורת באג'נדות פוליטיות ופיתום יוצרים ותיקים שהפכו לבעלי הבית של התרבות. שני הסרטים משכו כ-2,000 צופים. "איים" (שאפילו רק מהבחינה הטכנית לא עומד בסטנדרטים של סרט סטודנטים) קיבל כמליון שקל ו"הבשורה" (שכל מילה עליו מיותרת) כשלושה מליון שקלים(!!!). כיצד לטעמך יש להתמודד עם התופעה ולהביא לתמיכה ביוצרים צעירים ומוכשרים ובמקום ביוצרים ותקים ומגוייסים?
"אני חלוק עליך. לא בקשר לרמתם של שני הסרטים המסויימים האלה – 'איים בחוף' ו'הבשורה על פי ישו', כמו על הנחת היסוד שתמיכה ציבורית אמורה לשמש מראה משקפת של הרייטינג המסחרי של אותו הסרט. הדברים היו כך בשנות השישים והשבעים, כאשר משרד המסחר והתעשייה העניק פטור ממיסוי על פי הנוסחה של לירה תמורת לירה. במילים פשוטות: אם סרט הכניס מיליון, הוא זכה לפטור מיסים בגובה של מיליון. השיטה הזו דירבנה את המפיקים להשקיע בסרטי הבורקס לסוגיהם ולפתח ביטוי אמנותי די מרתיע. דווקא בעקבות 'הצלחתה' כביכול של שיטת העידוד הזו, קמו יוצרי הסרטים ודרשו הקמתה של קרן תמיכה, שתבחן את הסרטים על פי טיבם האיכותי. עד היום לא נמצאה הנוסחה המאזנת הנכונה בשום מדינה שבה נהוגה תמיכה ממשלתית בתעשיית הקולנוע - מספרד וצרפת ועד דנמרק ופינלנד".
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
