 |
|
|
|
|
הילוד הצעיר אומר: "הייתי" – ואין עונה |
|
|
|
|
כתב העת המקוון לספרות "דג אנונימי?" רצה לתת פתחון פה למהפכה ספרותית, בארץ בה אין ספרות כלל. עם מותו חסר ההד נושא אשר שכטר קינה |
|
|
|
|
|
|
|
|
"לקרואה: צרחת היטב, דנטון; אילו נאבקת כך על חייך קצת קודם, היה עכשיו הכל אחרת. נכון, כשהמיתה מתקרבת בחוצפה כזאת ממש עד אליך ומסריח לה מהגרון והיא נטפלת אליך עוד ועוד?
קמיי: אילו לפחות הייתה אונסת אותך וקורעת את טרפה תוך מאבק וקרב מתוך האיברים הלוהטים! אבל כך, בכל גינוני הרשמיות כמו בחתונה עם אשה זקנה, כל התנאים מפורטים, קוראים לעדים ואומרים אמן, ואז, כשמרימים את השמיכה היא מזדחלת פנימה באיבריה הקרים!
דנטון: ולוואי היה זה קרב שבו נועצים שיניים וזרועות! לי נדמה שנפלתי בין גלגלי שיניים והאיברים נתלשים ממני לאט לאט, בשיטתיות, בכוח פיסי קר. למות בצורה כל כך מכנית!
קמיי: ואחר כך לשכב לבד, נוקשה, בהבל לח של רקבון – אולי המוות מוצץ את החיים סיב אחר סיב, להירקב אולי בעודנו בהכרה!"
(גאורג ביכנר, "מות דנטון")
___
למצער, גיליון יולי של "דג אנונימי?", כתב העת המקוון לספרות, לא עלה השבוע. במקומו, הופיעה הודעה קצרה מאת העורכים, תומר ליכטש ואלעד יעקובי, החותמת את דברי ימיו הקצרים של כתב העת. "נראה כי שלושת גליונות הדג האחרונים (25-27) שפורסמו עם חידוש שידוריו המקוונים, היו, בסופו של דבר, גליונות קטלוגיים בלבד", לשון ההודעה, "הללו הציגו את הספרות כפי שהיינו רוצים שתוצג, עסקו בה כפי שהיינו רוצים שיעסקו בה. עם זאת, בשלושת הגליונות האלה היה חסר יסוד מהותי של אירוע, משהו מן ההתרחשות הבלתי-ניתנת-להאמר-במלים, שאפפה, לדעתנו, את הדג עד לפני יציאתו לפגרה."
הדג עלה לרשת בינואר 2001, מלא כוונות, מלווה במניפסט פתיחה שהביע את התקווה להיות שופר ליוצרי הדור הזה, דור שעליו אומרים – ובהן צדק – שאולי יש לו איך, אבל אין לו מה לומר, דור שלא מצא את מקומו במאזניים, ולא בעיתון 77, דור שלא ידע ולא יודע כיצד להשתמש או כיצד להתמודד עם הכלים שניתנו לו; להיות לכתב עת, אשר יבטא, או יברא דרך מדיום מתפתח, אסתטיקה חדשה של ספרות, מרחב מחייה טרי, רחב יותר, לשפה העברית, שיוכיח כי ישנן דרכים אחרות לכתוב בהן לבד מאלו המשומשות לעייפה. מותו מסמן את כיבושה של עוד נקודה רעננה ע"י השממה הספרותית השולטת כאן, פיסת ירק נוספת שיובשה עד שהצהיבה. עוד ניסיון של דור חדש להתעלות מעל למה שכבר נמאס שיש כאן נבלע ברעשי הרקע, וגווע בשקט – רוב האנשים יעדיפו להתעניין בקלטות ביתיות מאשר הם יעדיפו לעסוק בספרות (וזה בסדר, נניח). אמנם התמוה הוא כיצד חלף כוכב נופל בשמי הספרות העברית, ואף אחד לא מסתכל למעלה, ומנסה להתחקות במבטו אחר מסלול הנפילה.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
| גמור | /images/archive/gallery/127/767.jpg  |
|
|
|
 |
|
 |
לא עוד אתגר קרת
|
|
 |
|
|
כדאי לומר זאת כבר עכשיו – אין ספרות ישראלית, ישנו פיינשמעקר. ספרות היא עניין חי, דינמי, תחלופת רעיונות, שבירת קווי שמיים, מאבקים אלימים וזוב דם, לא חדרים טחובים, כסאות ממוסמרים לרצפה, מילונים ישנים וריח פורמלין. המרידה האחרונה בשירה העברית התרחשה בשנות ה-50, ומאז זקנו יוצריה ופג תוקפם, ובכל זאת יעדיפו מו"לים לא להשקיע מאמץ בחיפושים, במקום הם יבחרו להעניק מקום של כבוד לכל קשקוש ושרבוט אקראי שיוציאו אלה תחת ידיהם. והצעירים? אלה מעדיפים כיום לנסות ולהעלות באוב את אלתרמן או את לאה גולדברג, להנפיק רומנים פמיניסטיים פוסט-קווירים עמוסי התייחסויות לעצמם ולכיבוש, או סתם לפתוח עמוד בבמה חדשה ולנסות להיות עוד אתגר קרת. סיפורה של הספרות העברית מקביל בכך לזה של מדינת ישראל: פריחה קצרה, התחדשות, Ricorso שלווה בתנופת יצירה אדירה, ולאחר מכן, קיפאון, ניוון ודריכה במקום במשך עשרות שנים, עד ההידרדרות הבלתי נמנעת.
הדג כיוון גבוה מביצות דקדנטיות אלה, בהן שקעה התרבות העברית, לאותן פסגות בהן ספרות אמיתית נוצרת, למפגש החי בין מילים, למהפכה תרבותית המקימה משוררים וסופרים, ליצירה של ספרות עברית המתחקה אחר היש שבאין העכשווי, ומרחיבה אותו; להפנוט שבמילה הכתובה, הרחוק כל כך מן ה"פואנטות" הטיפשיות שהפכו למודל אשר מלמדים ומבקשים להתחקות אחריו בבתי הספר, הממחישות היטב כמה מעט אנחנו מסוגלים לקלוט, ועד כמה אנחנו רוצים לא להעמיק בדברים, ולעבור הלאה. אולי מתוך פחד שבמסתרי המילים נחבא מוקש, או מחבל מתאבד, או אולי בבואה לא מחמיאה.
הנה, מה שנשאר מבניין העברית יכול להסתכם היום בכמה סופרים ראויים, שמזלם אם ימצאו קוראים הראויים להם, עשרות אלפי קשקשנים שהמרחק בינם לבין כשרון או עברית תקינה כמרחק בין תל אביב לבאזל; בניין מוזנח, חולה, שריד למה שפעם, לפני שלוכלך ע"י פגעי הזמן, התיימר להיות חלק מן "העיר הלבנה", פנינה באמצע הלבנט, לעצב סדרי יום בכוחן של מילים ואידיאות – לבנות, להתחדש, להרוס, לא רק לשעשע או לגעת. בשלוש שנות קיומו (כולל שנת פגרה אחת) ניסה הדג להיות ה-Ricorso , חוד החנית הדרוש כל כך לספרות העברית כדי שיפרוץ יש מתוך האין, להיות לה הקול הצעיר המשוחרר, שמעולם לא היה לה באמת, הנחוץ כל כך כשכל סימן לתרבות ממנה והלאה; להחזירה לרוח – אותו יסוד אשר למענו ובשמו שירה נכתבת - שכבר מזמן אינה שוכנת כאן, בין כתלי ג'ונגל הבטון המדברי בו בנינו לנו בית.
| | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
