 |
/images/archive/gallery/134/670.jpg ''שלום לפונדק הדרקון''.
צילום: ארכיון  |
|
|
|
|
| אפילו שפון טרייר מטרחן וקוסטוריצה ממחזר עצמו לדעת, תפריט הטעימות של פסטיבל ירושלים נותר מגרה. הנה כמה טיפים |
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  | |
מאיר שניצר
9/7/2004 6:31 |
|
|
|
|
|
|
|
הזמן, אומרים כל המורים בקורס שנה א' בלימודי קולנוע, הוא האלמנט החשוב ביותר בסרטים. יש זמן ריאלי, שבו מתרחשים הדברים במציאות. יש זמן פסיכולוגי שהוא, כמובן, הזמן הפנימי שנדרש לגיבור לעכל את ההתרחשויות הקולנועיות סביבו. ויש, וזה הכי הכי, זמן מסך – משך האירוע בתוך הבועה האוטונומית הנקראת סרט.
הטייוואני צאי מינג-ליאנג, כך עולה, לקח ברצינות גמורה את השיעור הזה. התוצאה: "שלום לפונדק הדרקון", שקרוב לוודאי יהיה אחת הפסגות הפילמאיות בפסטיבל הקולנוע הירושלמי, שנפתח אמש. צאי, פייבוריט ותיק בפסטיבל הזה, שלח כבר בעבר אל עיר הקודש כמה יצירות מופת בחתימתו, וביניהן: "תחי האהבה", "הנהר" ו"החור". הפעם הוא ממש מתעלה על עצמו. בוודאי, בכל הקשור לאלמנטים של עיצוב, צילום ותאורה, שעושים את "שלום לפונדק הדרקון" לחוויה חושנית של ממש.
ראשית, אזהרה חמורה. הסרט עוסק בזמן. לכן, מי שעיתותיו אינן בידיו, שלא יבחן את סבלנותו דווקא לנוכח סרט זה. אורכו רק 82 דקות, אך המבחנים באורך ובקוצר רוח שהצופה נדרש להם, עלולים להותיר קורבנות לא מעטים בתוך כורסאות אולם הסינמטק הירושלמי.
מדובר בטייפה בירת טייוואן. בחוץ גשם די גועלי ואילו בפנים זהו אולם ענקי של בית קולנוע, הפותח בפעם האחרונה את שעריו. על הבד מתרוצץ לו סרט פעולה ישן בשם "פונדק הדרקון", שהופק בסין לפני כארבעים שנה ואילו באולם מפוזרים מעט מאוד צופים, שהתקבצו יחד, כל אחד עם סיבה משלו, לטקס האשכבה של האולם הישן.
לא, זו אינה מלודרמה בנוסח "הצגת הקולנוע האחרונה" של פיטר בוגדנוביץ'
או "סינמה פרדיסו" האיטלקי. זהו עיון במהות החוויה הקולנועית ובמרכיביה. גיבורת הסרט היא קופאית בית הקולנוע, שאף משמשת כמנקה של המקום. היא, מה לעשות, צולעת והזמן שלה אינו דומה כלל לזה של סובביה. באיטיות היא מקרטעת את דרכה על פני מסדרונות ארוכים ועל גבי גרם מדרגות עקלתוני, מנסה לתפוס בפעם האחרונה את תשומת ליבו הרומנטית של המקרין ועושה זאת בזמן ובקצב השמורים עימה.
בקהל המועט המפוזר על פי האולם רחב המידות, ניתן לאתר יפני בודד, שאינו יודע איך לבזבז את זמנו בטייפה; כמה הומואים, שמנסים למצוא בחשיכה את בני סוגם; צעירה שהתנהגותה גסה. גם מניחה רגליים חשופות על המושב שלפניה וגם מפצחת גרעינים ברעש. ויש גם גבר קשיש אחד, שמתבונן בעניין בסרט האקשן הנושן. הוא השחקן שמתרוצץ על הבד ולגביו לזמן יש משמעות מיוחדת במינה. ככה נראיתי אז, הוא אומר לעצמו, ותסתכלו עלי כיום. לא להאמין מה שהזמן עושה לבנאדם.
בשורה מאתגרת של שוטים ארוכים ובסיוע עריכה מתונה ובלתי קופצנית, מעביר צאי הבמאי שיעור מרגש במשמעויות המתחלפות של הזמן. הוא בוחן משך התרחשותן הריאלית של סצינות מסויימות ומעמת זאת עם זמני הזיכרון או עם האופן שבו הצופה מפרש את הדקות שחולפות תיק תק תיק תק. ליו פן-ז'ונג, שצילם את "שלום לפונדק הדרקון", משכיל להעניק לאתר הגוסס ארומה של טירה הרדופה רוחות רפאים. אם בעבר מיקם צאי את סרטיו בעידן של אסונות אפוקליפטיים כאלה ואחרים, הרי שבסרט החדש האפוקליפסה, אותה אחרית ימים המאיימת עלינו, היא עצם מותה של האשליה הקולנועית.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
"יום בהוואנה". צילום: ארכיון
|
|
|
 |
|
 |
|
התפרצות ויטאלית של הכרך הרוגש
|
|
|
 |
|
|
|
אמור, הזמן הוא נושא השיעור הראשון בקורס לימודי הקולנוע. בדרך כלל מקדישים המורים את השיעור השני לאלמנט היסודי האחר, שעליו בנוי הסרט – המרחב. פרננדו פרז הקובני, שינן היטב שיעור זה, שאותו תירגם במיומנות מעוררת התפלאות ל"יום בהוואנה" – סרט נטול סיפור ליניארי, שכולו קצב ועריכה וירטואוזית.
ב- 1928 ביים ולטר רוטמן את "ברלין, סימפוניה של עיר גדולה", סרט תעודה הנטול עלילה או גיבורים, שעד היום מהווה מופת לשלמות בעריכה פילמאית ובאופן המחוכם שניתן להסתייע בעריכה על מנת לשרטט דיוקן קולקטיבי של מקום. במקרה של רוטמן היתה זו העיר ברלין, שהסרט המהולל מלווה אותה על פני יממה שלמה. פרז, האמון על אותה המסורת הקולנועית, משתמש בלקחים האסתטיים של רוטמן הוותיק על מנת לעצב פורטרט דומה להוואנה.
פרצופים, תנועות ידיים, ג'סטות גופניות, קולות רחוב, תנועת כלי רכב, תעשיית בידור מוזיקלי, אנשים עמלים, מטוסים ממריאים. באמצעות עריכה מקבילה וצולבת, הנשענת על קצבים של צלילים, על התאמת צבעים, איחוד והנגדה של פרצופים, ביגוד או כל מכנה משותף אחר, יוצר פרז קליפ ענקי, 80 דקות אורכו, שבו מתוארים 24 שעות בחייה של הבירה הקובנית, על מכלול היבטיה האנושיים.
פרז עוקב אחר טיפוסים המצטלמים היטב – מוכרת בוטנים בת 79; פרופסור למרכסיזם המצוי בגמלאות; נכדו הלוקה בתסמונת דאון; רופא הילדים המטפל בו, שבשעות הפנאי מתחפש לליצן; צעיר שמתכונן להגר למיאמי; דראג קווין המכין עצמו לקראת הופעת הערב; סנדלר בקובתו; מגדת עתידות עם הקריסטלים שלה וכך הלאה.
ההתפרצות הוויטאלית של הכרך הרוגש, שהינה הנושא המרכזי ב"יום בהוואנה", משלבת אלמנטים של מלודרמה ביחד עם יסודות משעשעים, על מנת למצות את כל האפשרויות העומדות לרשותו של עורך סרטים השואף לספר סיפור שלא באמצעות דיאלוגים. אין כאלה בסרט הזה.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
"חמש מכשלות". צילום: ארכיון
|
|
|
|
|
|
|
עוד כמה קטנות
|
|
|
|
|
|
|
"הרכבת האחרונה" – סרט קודר וחכם על אודות יחסיותה של הגבורה בשדה הקרב. זהו סרט הבכורה של אלכסיי גרמן, בנו של הבמאי הרוסי הגדול בעל אותו השם, שמתחולל בשלהי מלחמת העולם השניה ומעמת בין חיילי הוורמכט המובסים לפרטיזנים המזנבים בהם.
"ויסקי" – יהודי בן 60 ממונטבידאו מחוייב לארח את אחיו הצעיר, שצריך להגיע מברזיל. השניים אמורים לגלות את מצבתה של אמם המנוחה, אלא שזה ממונטבידאו לא רוצה שאחיו יידע שהינו רווק עדיין. סרט מתוצרת אורוגוואי, שיוצק תכנים חדשים למושג "קולנוע צ'כוביאני".
" קונטרול" – לוק בסון עשה את שמו הטוב ב"רכבת תחתית" הפולחני. הנה סרט הבכורה של נמרוד אנטאל ההונגרי, המחקה את עבודתו של בסון ומוסיף לה פפריקה משלו. העלילה כולה מתחוללת בבטן האדמה בבודפשט, כאשר טיפוסים אקצנטריים מנהלים קרבות כבוד תת-קרקעיים זה כנגד זה. יותר קליפ מאשר סרט עלילתי.
"אביב, קיץ, סתיו, חורף ואביב" – דרום קוריאה היא השם החם בקולנוע העולמי וסרט זה מציג בגאווה את עיקרי האסתטיקה של תעשיית סרטים משגשגת זו. מעשה בנזיר בודהיסטי צעיר, שליבו נוהה אחר צעירה מבנות המקום, ובכך הוא מפר את נדר ההינזרות. הרבה זן פייסני, מהול בתמונות מעוצבות היטב, באים על חשבון סיפור עלילה מקובל.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
