 |
/images/archive/gallery/135/408.jpg אדם אבולעפיה
ארכיון  |
|
|
|
|
|
|
| אדם אבולעפיה חושב שלמרות שאמיר קוסטוריצה הוא במאי של סרט אחד, "החיים הם נס" מצליח לייצר כמה רגעים קולנועיים אנושיים מדהימים |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"החיים הם נס" הוא לא מסרטיו הגדולים של המאסטרו מאקס-יוגוסלביה, אך כשמאחוריו יצירות מופת למיניהן זה רק אומר שלפנינו סרט טוב, הנותן עוד הזדמנות להתענג על עולם הדימויים הקוסטוריצאי. אמנם נכון, זהו אותו עולם שמערבל סוריאליזם צועני, ריאליזם אנושי וסימבוליזם אסוציאטיבי בפריסטייל, אבל מעבר לעובדה שלמחזר זה טוב לסביבה, קוסטוריצה, כמו אקי קאוריסמקי הפיני (אם כי במידה פחותה ממנו), הוא במאי של סרט אחד החוזר ומתממש כל פעם מחדש, תוך הדגשים ומינונים שונים.
כמו בסרטיו המעולים ביותר, "מסע העסקים של אבא" (1985) ו"מתחת לפני השטח" (1995), גם הפעם מסופר לנו סיפור אישי על רקע מציאות פוליטית עגומה, כששני הממדים הללו שזורים אחד בשני. היכן ש"מתחת לפני השטח" סיים,"החיים הם נס" ממשיך - המלחמה בין סרביה לבוסניה. לוקה, גיבור הסרט, הוא מתכנן מסילות רכבת, שעובר מבלגרד לעיירה
קטנה כדי לבנות בה מסילה שתאפשר גישה תיירותית. אשתו, זמרת אופרה מעט מטורפת, מתוסכלת מהשקט הסובב אותה ובורחת עם נגן מצילתיים נודד. בנו מילוש מגוייס לצבא, ואחר כך נודע ללוקה כי הוא נשבה על ידי הבוסנים. בעודו בודד ומדוכא, מבקש ממנו הצבא הסרבי לשמור על בת-ערובה בוסנית, סבאחה שמה, האמורה לשמש קלף מיקוח בנסיון להחזיר את מילוש.
אלא שלוקה וסבאחה מתאהבים, והחלפת השבויים מסתמנת כבעייתית יותר מן הצפוי.
הסרט, שנדמה בתחילה כאלגוריה פוליטית, נוטש את המרחב הציבורי ומתקרב אל סיפור האהבה. זוהי תנועה מפתיעה, במיוחד לאור העובדה שהנושאים הקשורים למלחמה המדוברת עודם אקטואלים וטעונים. קוסטוריצה, בדומה למהלך שעשה רוברטו בניני ב"החיים יפים" (אם כי, שוב, במידה פחותה), שם את הסיפור האנושי התלוש במרכזו של מה שאמור להיות "סרט מלחמה", כמתריס נגד כל שיח פוליטי.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
"חיים הם נס". צילום: ארכיון
|
|
|
 |
|
 |
|
סימבוליזם א-דידקטי
|
|
|
 |
|
|
|
קוסטוריצה מעולם לא התמסר לדמויות תמימות כל כך, לפחות לא בלי שהוא נתן להן להתאבד בדרך, אך החל מ"חתול שחור, חתול לבן" נדמה שהגאולה נעשתה חשובה לו, והוא כמו החליט לכפות איזו אופטימיות על הטרגי-קומדיה שהתאפיינה במרירות פסימית יותר לפני-כן. גם הסגנון קיבל טוויסט החל מ"חתול שחור, חתול לבן" (עם תקדים דומה גם ב"חלום אריזונה"), כאשר ב"מתחת לפני השטח" הובא למקסימום המתח בין סגנון הצילום הריאליסטי להתרחשויות הפסיכדליות. ב"החיים הם נס" הצבעים זוהרים יותר, התפאורה תיאטרלית יותר והפנטזיה מקבלת דרור גם באופן הייצוג. המעבר לצילום מסוגנן יותר נראה הולם לסרט סלפסטיק כ"חתול שחור, חתול לבן", אך במקרה של "החיים הם נס" הבחירה צורמת מעט ומעוררת געגוע.
בכל זאת, למרות הפטישיזציה של הסגנון, קוסטוריצה חולק איתנו כמה רגעים קולנועיים-אנושיים מדהימים באמת, ששווים את כל השאר. ישנו בסרט הזה גם אלמנט אחר שהוקצן, אך במקרה זה הדבר רק לטובה: עולם שלם של חיות, כולן טעונות במשמעויות סימבוליות לגמרי לא דידקטיות, כולן כנות ומלאות הבעה, ממלא את הסרט לכל אורכו. דבר נוסף שראוי לציון הוא העריכה: ישנה הקבלה נהדרת בין העובדה שהפצצות המלחמה מפריעות בפתאומיות לרגעים האינטימיים ביותר, לבין הדרך שבה קוסטוריצה חותך בגסות, בצורה עקבית, מהסצנות ההומות והקרנבליות ביותר אל אלו הפרטיות והשקטות ללא כל תיווך מייצב. הברקות מסוג זה, הן שמדרבנות את הציפייה למאסטרפיס הבא.
מהלך דומה נעשה גם ב"מסע העסקים של אבא", אך הפעם קוסטוריצה מקצין את התום של רומיאו ויוליה שלו עד כדי שמאלץ, כזה המזכיר את הפלקטיות הנאיבית והמופלאה של הבמאי שכונן את האתוס ההוליוודי בשנות השלושים, הלא הוא פרנק קפרא.
|
|
|
|
|
|
|  | | "חיים הם נס". צילום: ארכיון | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
|
| | | | מוזיקאי וסטודנט לקולנוע ופילוסופיה | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
