 |
/images/archive/gallery/112/624.jpg ''אור''.
צילום: ארכיון  |
|
|
| פרס וולג'ין: סיכום אירועים |
|
| 14 סרטים ישראליים ניגשו לתחרות היוקרתית השנה. לצד כמה שיאים נרשמו גם מספר כשלונות. מאיר שניצר מגיש מקבץ תובנות אחרון |
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  | |
מאיר שניצר
18/7/2004 9:18 |
|
|
|
|
|
|
|
ככל שהמצב יהיה רע יותר, פסק פעם לנין הגדול, הסוף יהיה טוב יותר. והנה מגיעה כעת תעשיית הסרטים הישראלית והופכת על ראשה את קביעתו של המרקסיסט האדוק. ככל שהמצב הוא טוב יותר, על-פי גרסת הקולנוע המקומי, הקטסטרופה הסופית תגיע מהר יותר. בפסטיבל ירושלים שנחתם אמש הוצגו 14 סרטים ישראליים חדשים - שיא של כל הזמנים. והנה, דווקא הכמות המרשימה הזו הינה העדות החותכת ביותר למותה הוודאי של תעשיית הסרטים כאן. זאת משום שחוק הקולנוע משנת אלפיים, שאיפשר את הרנסנס הפילמאי המרנין הזה, עומד לפוג, והאיגודים השונים הקשורים להפקות בישראל כבר מצויים בעיצומה של הלוויה ההמונית שלו.
כך קרה שחגו הגדול, בפירוש כך, של הסרט המקומי הפך לשבוע של אבל מתמשך. כל פרמיירה חגיגית וכל מוזמן נרגש, בטרם ניגשו לצפות בסרט חדש, הוטרדו בהקראת מניפסט גסיסה של העושים בפילם בישראל וכן התכבדו בסרטון שכולו תלונה, נהי ויגון אינסופי. כך חוגגים בירושלים. והיה מה לחגוג.
שלושה סרטים ברמה גבוהה ( "צימאון", " אור" ו"מדורת השבט"
) ועוד שלושה מעניינים למדי ( "האושפיזין", " מטאליק בלוז" ו"שנת אפס" ) סידרו לאוהדי הסרט המקורי עונת הקרנות מעוררת עניין.
הבולט מכולם, "צימאון" (או "עטאש" בשמו בערבית) של תאופיק אבו-ואיל, אינו סתם סרט העומד על רמה גבוהה. מדובר בגילוי של כוח יצירה נדיר בעוצמתו, בעל חזון פילמאי המנצל את יתרונות המדיום - צורה, שפה חזותית - על מנת ליצור אמירה בעלת משמעות איתנה.
"צימאון", שכבר הוקרן בפסטיבל קאן וקטף שם את פרס איגוד המבקרים הבינלאומי, אינו מוצר שגרתי בהווי הסרטים הנוצרים כאן, ולאו דווקא משום שהוא דובר ערבית. שפתו הוויזואלית והעושר הסימבולי שגודש את עלילתו הם שמעצבים אותו כחריג בקולנוע המקומי והם שממקמים את אבו-ואיל כקול ייחודי. חלומו של כל פסטיבל סרטים הוא להיחקק בזיכרון כבמה המרכזית הראשונה שבה דרך כוכבו של יוצר חדש. קשה לומר שהפסטיבל הירושלמי יכול להתהדר דווקא בגילוי הזה, שהרי קאן הקדים אותו במספר שבועות, אך הוא בהחלט שותף שווה ערך לחשיפתו של אבו-ואיל.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
"צימאון". צילום: ארכיון
|
|
|
 |
|
 |
|
הדרכת שחקנים ראויה
|
|
|
 |
|
|
|
גם "אור" עשה כבר את התהילה הבינלאומית שלו בקאן, שם גרפה קרן ידעיה, במאית הסרט ושותפה לכתיבת התסריט שלו, את פרס "מצלמת הזהב" היוקרתי. "אור", ממש כמו "צימאון", מהווה סוג של קול חדש בקולנוע הישראלי, שמשכיל לשלב צורה בתוכן מבלי שאחד ממרכיבי המשוואה ייפגע.
דומה שלשני סרטים אלה, שניהם מחויבים בדרך כזו או אחרת לעשייה האלטרנטיבית של הקולנוע, קל היה להבקיע דרך אל אותות ההצטיינות.
קשה יותר מצבו של "מדורת השבט", שנכתב ובוים בידי יוסף סידר, בעיקר משום שמוצר פילמאי זה מתעקש לפעול בתוך הזרם המרכזי, המיינסטרים של תעשיית הקולנוע. לא אמירה סמלית ולא שימוש מתוחכם בעבודת מצלמה, כי אם סרט עם עלילה שווה לכל נפש, עם גיבורים מובנים ונגישים ועם קריצה להרבה כיוונים - קומיים, פוליטיים וגם מלודרמטיים. סידר טווה סיפור על אודות שלוש נשים - אם ושתי בנותיה - בחברה דתית-לאומית סגורה, שמעגליהן משיקים לעולם הגברי העוין למדי. הישגו הגדול של הסרט הוא בשמירה על שיווי משקל נאות בין מרכיביו הלא חדשניים וביצירת עולם מנומק, שלא תמיד מוכר לציבור צרכני הקולנוע בארץ.
גם הופעות המשחק המרשימות נבעו משלושה סרטים אלה: משה איבגי ומיכאלה עשת, שעושים את התפקידים הראשיים ב"מדורת השבט" ; דנה איבגי, תגלית השנה ב"אור" ; חוסיין יאסין מחג'נה, ללא ניסיון קולנועי קודם, בדמות האב ב"צימאון ". במילים אחרות: הבמאים המצטיינים התפנו הפעם גם להדרכת שחקנים ראוייה.
|
|
|
|
|
|
|  | | "מדורת השבט". צילום: ארכיון | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
