 |
 |
|
|
| "אני, את, אנחנו", לוס איריגארי |
|
| "כיצד ניצור את היופי שלנו?" - כרסום ראשון מההגות הפמיניסטית של הפילוסופית הצרפתיה האהובה |
|
|
|
|
לוס איריגארי
9/8/2004 11:31 |
|
|
|
|
|
|
|
לעתים קרובות, כשהבטתי ביצירותיהן של נשים, נתקפתי עצבות בשל שברון הלב שהתבטא בהן, שברון לב שהגיע לדרגת זוועה.
רציתי להתבונן ביופי שנוצר על ידי נשים, אך מצאתי עצמי מול מצוקה, סבל, עצבנות, לעתים כיעור. האמנות, שציפיתי לחוות כרגע של אושר, מנוחה, שיקום של התפזרות חיי היומיום, התאחדות ותקשורת או התקשרות, הפכה למסֵבת כאב או כבדות נוספים.
תהיתי באשר לסיבות שמאחורי חשיפות מעוּנות ומענוֹת אלה שערכו נשים, שאני סמוכה ובטוחה שהן מסוגלות ליצור גם יופי. חשבתי על כמה סיבות. הייתי רוצה לבטא אותן, כדי לאפשר לנשים להחצין ביצירותיהן את היופי או את מיני היופי שהן מסוגלות להם.
1. על נשים אלה נמנית גם אני. אם אני נמנעת מלכתוב על דברים מכוערים ולהראותם, הרי שעולה בגורלי לעתים קרובות לחשוף אמיתות כואבות. אני חושפת אותן בכתיבה יפה כמיטב יכולתי, והדבר מטשטש – כך אני מקווה – את תחושת הגלמודיות שתגליות אלה עשויות לעורר. אני גם משתדלת לגלות את החיובי ולהגדירו, בשעה שאני מכריזה על השלילי. על כך זכיתי לתוכחות, בין השאר מצד נשים הנוטות לראות זו בזו רק את הפגם(ים), את החסרון(ות).
באופן אישי, צר לי על כך שאני חושפת את השלילי, אך מנקודת מבט נשית יש במחווה זו עניין הכרחי וחיובי, מבחינה זו שהיא מגלה את מה שעתיד היה להישאר חבוי.
אם כן, חשיפת הסבל מצד הנשים היא מעשה של דבקות באמת. היא מהווה גם פעולת קתרזיס אישית וקולקטיבית. הנשים, המחויבות לשתוק את מה שהן חוות, הפכו
אותו לסימפטומים פיזיים, לאילמוּת, לשיתוק וכיוצא בזה. לתעוזה שבמתן ביטוי פומבי לכאב האישי והקולקטיבי יש ערך תרפויטי המאפשר להן להקל על הגוף ולהגיע לזמן אחר. אין זה אוטומטי, אך ייתכן שכך הוא הדבר אצל נשים מסוימות, אצל עַם הנשים. אפשר לומר ששברון הלב שמפגינות יצירותיהן של הנשים אינו מחוסר קשר לדמויות בעלות המסכה, בטרגדיות היווניות, הנתונות לתעתועי הגורל. אלה האחרונות לבושות מדיי, בעיקר כנשים; ואילו הראשונות מופשטות מדיי, עירומות. אפילו עור ללא רבב אינו עומד לרשותן כדי לשמור על שלמות גופן, אף לא אהבת אימן כדי להגן על זהותן כבנות, כבתולות.
2. כנשים, אנו מייצרות ילדים. האם יש יצירה יוצאת מן הכלל יותר מזו של החיים: גופניים ורוחניים? בריאה זו, השמורה לנו בלבד, הנה כה מופלאה עד כדי כך שכל יצירה אחרת עשויה להיראות לעומתה משנית, כולל חינוכם של הילדים עצמם. אלא שיצירה מדהימה זו של הנשים נהפכה לחובת הולדה, בייחוד של ילדים בנים. כך הפכו הבוראות הגדולות ביותר של היקום, הנשים, לשפחות בשירות שעתוק הסדר החברתי הגברי. מתהילת יצירת המופת שלהן נותר להן לעתים קרובות רק כאב "עמל" הלידה ותשישות הטיפול ברך הנולד. לכך מתווספת העובדה שהסדר התרבותי הפטריארכלי הורידן לדרגת מה שמוגדר כפריון, ובמקביל אסר עליהן ייצור כל פרי אחר. ברמת הלידה, נראה שקיים בימינו בלבול בין יופייה של היצירה לבין הגדרתה ככזו בתוך תרבות בין-גברית, שבה אין מכירים עוד בזכות הנשים ליצירת ערכים רוחניים.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
"אני, את, אנחנו". צילום: עטיפת הספר
|
|
|
 |
|
 |
|
"ייתכן שננתץ את בתי הכלא התבניתיים שלנו, את הרסן שעל צווארנו, ונגלה איזה בשר נותר עלינו"
|
|
|
 |
|
|
|
3. כנשים היינו תמיד סגורות בסדר של צורות שאינן מתאימות לנו. כדי להתקיים, עלינו לשבור צורות אלה. מחווה זו של שחרור מנורמות שנכפו עלינו יכולה להביא לתוצאות שונות.
• ייתכן שמתוך רצון להפשיט את גופנו ואת נפשנו ממה שמדכא אותם, נהרוס גם את עצמנו. במקום להעניק לעצמנו לידה שנייה, אנו נשמיד את עצמנו.
• ייתכן שננתץ את בתי הכלא התבניתיים שלנו, את הרסן שעל צווארנו, ונגלה איזה בשר נותר עלינו. נראה לי שהצבע הוא מה שנותר מן החיים מעבר לצורות, מעבר לאמת או לאמונות, מעבר לשמחה ולצער הנלמדים. הצבע מבטא גם את מהותנו מסומנת-המין, אותו ממד בלתי ניתן לרדוקציה של הגשמיות שלנו (ראו גם "צבעי הבשר" בתוך ספרי מינים וקִרבה). כאשר נגזל מאתנו כל מה שקשור למשמעות, נשאר לנו הצבע, הצבעים, בייחוד הצבעים של המין שלנו. לא האפרוריות של הניטרלי הדומם או החי בקושי (כמו האבנים, למשל), אלא הצבעים שאנו נושאות מעצם היותנו נשים. הצבעים נוכחים גם בטבע – בייחוד בצומח – ומבטאים בו את החיים, את הגדילה וההתפתחות, בהתאם לימים, לעונות ולשנים. בעולם זה הסובב אותנו, הצבעים מבטאים גם את ההיבט המיני של החיים.
• לבסוף, ייתכן שכאשר יהרסו הנשים את הצורות המקודדות, הן יגלו מחדש את הטבע שלהן, את זהותן... כך יוכלו למצוא את הצורות שלהן, לשגשג בהתאם למה שהן. צורות נשיות אלה הן לעולם בלתי גמורות, בגדילה מתמדת, משום שהאישה צומחת, מלבלבת ומפרה (ופורה) אגב הישארות בתוך גופה שלה. אך לא ניתן לצמצמה לכדי פרח אחד ויחיד, כפי שגורסת התדמית הגברית של הבתולין. על פי בתוליה בגרסתה שלה, האישה לעולם אינה שלמה בתוך צורה אחת. היא מתהווה ללא הרף ו"פורחת" עוד ועוד, אם עולה בידה לשמר את האינטימיות עם עצמה ועם עולם החיים.
4. התרבויות הבין-גבריות מנעו מאתנו לתת ביטוי למשמעות באמצעות דימויים, שעה שהללו מהווים חלק נכבד מן הרוח הנשית ומן האימהות שבנו. הילד שיוצרת האישה נראה לעין כריבוי של מראות הנתונים בתנועה ובהתפתחות. הוא אינו סימן מופשט או שרירותי. בעינינו הנשים, המשמעות עודנה מוחשית, קרובה, קשורה לטבעי, לצורות הנתפסות על ידי החושים. המשמעות גם מתפתחת, בדומה לגופנו, לגופם של ילדינו, לגופם של שותפינו לאהבה, לעולם החי. בשלב בהיסטוריה – המכונה על פי המקובל "פרה-היסטוריה" – שבו השתתפו הנשים בחיים האזרחיים והדתיים, היו סימני הכתב
פיגורטיביים בחלקם, ולא מופשטים, שרירותיים, מוסכמים. בתקופות אלה הוצגו נשים כאלות, לא רק כאלות אימהות – הסוג היחיד הנסבל בתקופות המאוחרות יותר – אלא כאלות נשים. הדבר ניכר בכך שהאלות הנשים הן יפות, מעודנות מבנה, ושאיבר המין שלהן מסומן באמצעות משולש (כמו אצל האלות האימהות) שהשפתיים מסומנות בו; פרט זה נעלם בהמשך. אלוהותן אינה נובעת מן העובדה שהן יכולות להיות אימהות, אלא מזהותן הנשית, המוצאת לה ביטוי מכריע בפתיחה הקלה של השפתיים.
אובדן הייצוג האלוהי הוביל את הנשים לבדידות רבה, על אחת כמה וכמה מכיוון שהייצוג החושי הוא אופן הסימול והתקשורת המועדף עלינו. הדבר הותיר אותנו ללא אמצעי להתייחס אל עצמנו, לבטא את עצמנו או להתבטא בינינו לבין עצמנו. אובדן זה גם הפריד בין אימהות לבנות, הותירן ללא אמצעי לניהול קשרי חליפין מתוך כבוד הדדי. הוא הכפיף אותן לסדר של רבייה – טבעית ורוחנית – המנוהלת באופן סימבולי על ידי גברים.
נראה לי שאנו יכולות ואף חייבות למצוא מחדש את המקוריות שביצירותינו. הן חיוניות במיוחד בכל הנוגע לבניית ייצוגים חושיים של עצמנו, של עולמנו, של היחסים האופקיים והאנכיים בינינו. יצירה זו גם מתאימה בבירור למה שזקוק לו העולם בן זמננו, האפור, המופשט והקרוע. אפילו אם עולם זה מתעקש שלא להכיר ביצירתנו כחיונית, אנו יכולות ואף חייבות להשלים אותה כתרומתן של הנשים והאימהות לא רק לחיי הטבע אלא גם לחיי הרוח של העולם. מהיבט זה, יופיין של יצירותינו הוא כלי שיאפשר לעבור מן הטבע אל הרוח, מבלי להפסיק להיות טבע. האם לא בכך ייחודנו?
"אני, את, אנחנו", לוס אירגארי, תרגום מצרפתית: הילה קרס, עריכה מדעית: ד"ר דינה חרובי, רסלינג | | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
