 |
|
|
|
|
נולד פרא, גדל פרא ונשאר פרא |
|
|
|
|
חודשיים אחרי מותו של אריק לביא מספרות רעייתו ובנותיו על החיים לצד האיש מלא התשוקה שלא התחרט על כלום, אבל ידע איפה באמת נמצאת האהבה |
|
|
|
|
|
 |
|
|
|
שרי מקובר-בליקוב
26/8/2004 20:10
|
|
|
|
|
|
|
|
"אני אשיר לך שיר על דברים שלא אמרתי לך על מה שלא העזתי להוציא מפי אני אשיר לך שיר על מה שלא סיפרתי לך מין מנגינה פרטית שיר רק לך ולי" ( " אני אשיר לך שיר". ביצוע ומילים: אריק לביא. לחן: שמוליק קראוס)
אפילו בגיל 76 כשאריק לביא עלה על בימת תיאטרון חולון לקבל פרס מיוחד על מפעל חיים, ובאופן חד פעמי שיתף פעולה עם הממסד והכניס את החולצה למכנסיים, אמרו עליו שהיה ונשאר ילד פרא. כי האיש שהציע בגיל 60 לשנות את שם תוכניתו "כל החלומות", ל"כל החלומות הרטובים", והזמין את יפה ירקוני אל מאחורי הקלעים כדי להציץ על בחורות, מעולם לא הזדקן באמת. "אני מודל ישן במצב נהדר", הגדיר במדויק את עצמו.
"הוא היה ילד. תמיד אמרתי, יש לי שלושה ילדים, שתי בנות ובן", אומרת אהבת חייו, שושיק שני, שמקפידה היום על השם שושנה לביא. "ילדים הם אופטימים ותמיד רואים את עצמם כצעירים נצחיים. ולכן כשמת, כתבו עליו בעיתון שהלך לעולמו בטרם עת. וזה אבסורד, כי אומרים שאחרי גיל 70 כל יום הוא מתנה, ואריק מת בגיל 77 וחצי. כנראה שכולם הרגישו שאצלו הגיל לא עשה את שלו, ושהוא בעצמו לא הצליח לקלוט שהוא כבר קרוב ל-80".
את חייה לצד בעלה מחלקת לביא לשתי תקופות. זו הסוערת, עד שמלאו לו 42, והשנים שלאחר מכן, כשקיבל את בתו הבכורה וגם את התקף הלב הראשון, אז זנח את הנשים, האלכוהול, ההתפרצויות וארוחות השחיתות, וקצת נרגע. "עד שנולדו הבנות אריק חי חיים אחרים", היא אומרת היום. "אבל אני אהבתי אותו וקיבלתי את הדברים בהבנה. מה יש לי להתאונן אם אני בחרתי אותו? בתוך המסגרת הלא קלה תפקדתי, בלי שום בקשה לתמורה או ציפיות. האמנתי באלוהים והתפללתי, וכשהיה קשה, נזכרתי בסיפור היפה על האיש הנאור, שהיתה לו אישה מנוולת וגם תלמידים רבים. והם אמרו,'מורנו הנאור, מדוע אתה נשאר עם האישה האיומה הזו?', והאיש השיב להם: 'היא מורתי הקדושה"'.
"אריק היה לי המורה הקדוש. חייתי איתו 50 שנים מופלאות, בהן התפתחנו והתקדמנו. וכשחל בו השינוי, החיים היו כל כך יפים, שהם מחקו את העבר, ואני למדתי לחיות רק את ההווה. וכך גם היום. חודשיים לאחר מותו, אני לא נוסטלגית, לא מייללת, לא בוכה ולא מתרפקת על העבר. אני יקית קשוחה".
לביא , שחקן-זמר-בדרן, היה אחד האמנים הישראלים הראשונים ששילב שירה ומשחק, וניסה ואף הצליח לפרוץ לבימות בחו"ל. כל הזמרים שבאו בעקבותיו היו בניו, לקחו קצת מכשרונו הרב ומסגנון ההגשה הייחודי שאפיין אותו. הוא היה פרפורמר מובהק, חף מפוזות, שהיה הראשון להעיד על עצמו בעצמו: "נולדתי פרא, גדלתי פרא ונשארתי פרא".
ביוני הלך לעולמו. ב-10 בספטמבר, בשעה 14:00, יתקיים מופע מחווה במשכן לאמנויות הבמה בתל אביב. אמנים רבים ישירו לכבודו את להיטיו. היום ייצא לחנויות האוסף המשולש של לביא (אן-אם-סי), הכולל את שיריו הידועים, הקלטות נדירות ועוד שיר אחד, אחרון, שהספיק להכין חודשים ספורים לפני מותו. מילות השיר "בדרכי שלי" מבטאות בבירור את תפישת עולמו של לביא: "כי מה יש לו, לבן אדם, רק את עצמו, וזה לא סתם, לומר את מה שבלבו, גם אם כולם תמיד נגדו, לכן אני, בדרכי שלי, תמיד הלכתי".
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
אריק לביא. צילום: אירית זילברמן
|
|
|
 |
|
 |
"כבר אז היה לי מוח מזוהם"
|
|
|
|
|
"אני אותך בשמש בוסתנים מצאתי אני איבדתי אותך עם רדת ליל בחשיכה אני ניצב מול כוכבייך ועם אור ראשון אני שוב אהיה לך צל ( "בבוסתנים". ביצוע ומילים: אריק לביא. לחן: יגאל חרד)
ליאו אלכסנדר אינזלצבכר נולד בארפורט שבגרמניה לנערה בת 19 ולאב בלתי ידוע. כשהיה בן שנתיים הכירה אמו קצין בלגיון הזרים הצרפתי, והשלושה עקרו למקנס שבמרוקו. כשליאו-לביא היה בן ארבע, הואשם הקצין בריגול ונאלץ לעזוב את המדינה. לביא ואמו נחתו במרסיי, הקצין הסתובב בספרד ובפורטוגל כדי לנקות את שמו, והנער נמסר למנזר. במשך שנה התפלל לביא הקטן לישו. במקביל, המריד את חבריו עד שנזרק מהמנזר. אמו החליטה שהוא תופעה מטרידה, נטשה אותו ונסעה בעקבות הקצין. אבל משפחתה, שריחמה עליו, שלחה לו כרטיס רכבת.
"לפני שעזבה, תלתה אמי שלט על החזה שלי עם שמי וכתובתי", סיפר לביא לימים. "היה כתוב עליו שאני נוסע ממרסיי לגרמניה ונא לעזור. המשפחה סידרה שבכל תחנה המתינו לי אחיות הצלב האדום שרחצו אותי ודאגו שאהיה בסדר. הצטערתי כי הן היו זקנות ומכוערות. כבר אז היה לי מוח מזוהם".
לארץ עלה לבדו בגיל שמונה. הסוכנות הציעה אותו למשפחה אומנת, אבל אף אחד מהצדדים לא נהנה במיוחד. הוא נשלח לכפר ברוך. הוא עצמו סיפר שהיה נער קשה, פורק כל עול. לא היתה לו סבלנות ללמוד, לכן החל לעבוד כשוליה בבית מלאכה מכני, ובגיל 15 נחשב לחרט מבטיח. שלוש שנים לאחר מכן המשיך להכשרה בבית זרע וסיים בפלמ"ח.
את אמו פגש רק עוד פעם אחת, לאחר מלחמת השחרור, כשהופיע בסרט "גבעה 24 אינה עונה" והרוויח מספיק כדי לנסוע למרסיי. "היא באה לשם ממקנס", סיפר לביא בראיון מאוחר. "והיו לנו שבועיים מאוד משונים. חשבתי שצריכה לבוא איזו מטמורפוזה, משהו, אבל כלום לא קרה. היא היתה ונשארה אישה זרה. כנראה שמי שלא מגדל אותך, לא מכיר אותך. אחר כך היא חזרה למרוקו, התאהבה בפליט יהודי בשם ליברמן, רכבה על האופנוע שלו בלילה גשום ונהרגה במקום".
בנותיו של לביא גדלו על הסיפור הזה, שריחף כעננה שקופה בחלל הבית. "אני מאוד דומה לאמא של אבא מבחינה חיצונית", אומרת נועה, סוציולוגית בת 35. " ואני חושבת שעם השנים, אבא הבין שאמו פשוט לא היתה מספיק בשלה כשילדה אותו, ולכן הוא לא התאים לתוכניות שלה. כדי לפצות על המחסור באהבת אם, הוא פנה לאהבת הקהל. האנשים שהגיעו להופעות היו לו גם הורים וגם ילדים. והוא תמיד אמר לנו, 'אני יתום, ושני הדברים שהצילו את חיי היו המדינה ואמא שלכן, אבל בסדר הפוך'".
שושיק : "אני חושבת שאריק אף פעם לא סבל מרחמים עצמיים, ותמיד היה לו כוח להתמודד עם הסיפור הזה בהומור. בגיל 22, כשהכרנו , אמא שלי הפכה להיות אמו. הוא אמנם סחב את תיק הילדות שלו עד הסוף, אבל כשהבנות נולדו הרוב נמחק, כי הוא עבר איתן את כל מה שלא קיבל בעצמו, והן היו התראפיה שלו והפרס".
כשהיה בשומר הצעיר ובפלמ"ח התחיל לחשוב שהשירה יכולה להיות קצת יותר מתחביב. קראו לו אז "הצעקן" כי היה שר חזק ולא ידע לזייף. "אבא סיפר שהחברים שלו אמרו, 'אריה, יש לך קול נורא חזק'", נזכרת נועה, "ואז הוא הבין שכדאי לעשות איתו משהו והתחיל לנגן במפוחית. הוא לא היה אליל הבנות, אבל בגלל הקול והמפוחית התחילו לשים אליו לב. בצבא, הציע לו בומבה צור לעבוד עם להקת הכרמל בתור פועל במה. אבא שאל, 'צריך לשמור?', וכשנענה בשלילה, הצטרף. חצי שנה היה מאחורי הקלעים, עד ששחקן אחד חלה, ובומבה ביקש מאבא להחליף אותו. איך שהוא נכנס, כל הקהל התחיל לצחוק. אבא היה בטוח שהחנות שלו פתוחה, אבל אחרי שבדק, הבין שהוא זה שמצחיק את האנשים. על המקום אילתר הופעת יחיד קטנה, ולמחרת כבר הציעו לו את התפקיד הראשי".
|
|
|
|
|
|
|
 |
| יעל ואריק לביא. צילום: רובי קסטרו | /images/archive/gallery/130/738.jpg  |
|
|
|
|
|
|
"הוא היה חצוף, לא מנומס וישיר, ואני הערצתי אותו"
|
|
|
|
|
"למה שלא תזוזי? יהיה יותר מקום השמיכה תספיק לשנינו, נוכל לחלום חלום למה את רועדת? למה לבך נעול? הרי אני פה על ידך וגיל נמצא בחו"ל ( " גיל נסע לחו"ל". ביצוע ומילים: אריק לביא. לחן: רוני וייס)
בשנות החמישים החל לביא להופיע כשחקן על בימת תאטרון הקאמרי והשתתף בהצגות רבות, ביניהן "הנפש הטובה מסצ'ואן". " אריק עשה את התפקיד המרכזי בהצגה ביחד עם אורנה פורת", נזכר הבמאי צדי צרפתי. "הייתי אז בן 14, שחקן זוטר בתאטרון, וכיוון שלא היו לנו חדרי הלבשה, נתנו לי להחליף בגדים בקופה. יום אחד ראיתי שם את אריק. הוא היה כבר אז בחור פרוע ושרירי, עם קול גבוה וכמה מעריצות. כשהבחין בי, הרעים עלי בקולו והודיע, 'ילד, מהיום יהיה לך פרטנר'. התלבשנו ביחד שנה שלמה, וכל יום הייתי מגיע לתאטרון בהיכון. אף פעם לא ידעתי על מה אריק יחליט להקניט אותי. והוא באמת ירד עלי ברוח טובה. פעם נטפל לקול שלי, שהתחלף, ופעם לכשרון המשחק. ככה גדלתי עם ההשפעה הישירה שלו. הוא היה חצוף, לא מנומס וישיר, ואני הערצתי אותו".
המשחק היה לצורכי פרנסה, אבל לביא אהב בעיקר לשיר. ב-55' שר את השלאגר הראשון שלו, "תעלולי נאסר א-דין" במחזה "בוכרה היפה". נציג של הד ארצי שהיה בין הצופים שמע אותו, התרשם והציע לו תקליט. השיר הפך להצלחה מסחררת, הביא בעקבותיו להיטים נוספים ולביא הפך באחת לזמר פופולרי.
ב-57' חבר לשמעון ישראלי ולצבי בורדו והקים את להקת 'שלישיית המיתרים'. הם הופיעו בצרפת והצליחו מאוד. אפילו זכו בפרס ראשון מטעם האקדמיה הצרפתית למוזיקת פולקלור. אחר כך שבו ארצה והתפרקו, ולביא החל לשיר כסולן במועדון התאטרון שליד הקאמרי. באותם ימים שינה את שמו. הוא היה סליקיסט בהגנה ונשא תעודה מזויפת על שם אריה בן-משה. "ופעם נסעתי עם שלמה בר-שביט באוטובוס, ואמרתי לו שאריה בן-משה זה לא שם של שחקן גדול", נזכר לביא באחד הראיונות המוקדמים שהעניק. "אמרתי לשביט, 'אני הרי הולך להיות אחד משחקניה הגדולים של ארץ ישראל, ומה יכתבו? אריה בן-מוישה היה גאון?', אז שביט הציע לי לשנות את השם. כשירדתי מהאוטובוס כבר הייתי אריק לביא".
את שושיק שני הכיר בבית הספר של תאטרון הקאמרי. היא היתה אז בת 16 בקושי, ולאריק כבר היתה בת זוג. בהצגה "נאסר א-דין" שושיק היתה סטטיסטית ואריק היה המואזין "ופלירטטנו כל הזמן", היא אומרת, "כי היו לו חברות אחרות. עד שנישאנו ב-57', היינו ביחד שלוש שנים, כי אצל אריק הכל לקח קצת זמן. הוא היה מצחיק באופן בלתי רגיל, ולכן התאהבתי בו, כי הייתי קומיקאית בעצמי. במהלך חיי הנישואים היו לנו עליות וירידות. לפעמים ניסיתי לשנות אותו, ולא היה לנו טוב, אבל ברגע שהפסקתי לרצות שהוא יהיה אני ושאני אהיה הוא, קיבלנו אוויר. פתאום לכל אחד היה המרחב שלו".
"שושיק היתה ההצלה של אריק", אומרת יפה ירקוני. "עד שפגש אותה, היה באוויר ולא ידע באיזו שעה הולכים ובאים. כשהיא נכנסה לתמונה היא סידרה אותו. עזרה לו ואהבה אותו וחיזרה אחריו בלי בושה. היו לאריק כל מיני בדיחות על בנות שבאות ורוצות שילמד אותן להופיע, אבל הוא היה רוצה ללמד אותן משהו אחר. ושושיק היתה צוחקת ביחד איתו. היא בכלל לא נעלבה".
|
|
|
|
|
|
|
 |
| אריק ושושיק | /images/archive/gallery/130/718.jpg |
|
|
|
|
|
|
"הוא אהב לשיר ולהופיע ולשתות, ואפשר להגיד שגם שכרות היתה"
|
|
|
|
|
"אריק נתן לי להתבטא ותמיד השאיר לי את כל הבמה", מסבירה לביא. אבל ב-83', בראיון נדיר שהעניקה לחיים קינן, הודתה שהיתה ביניהם קנאה. "אריק כבר היה מוכר, זמר של שלאגרים, ואני שחקנית צעירה בתאטרון הקאמרי. אמנם עשיתי כמה תפקידים קטנים והוצאתי תקליטי ילדים שנמכרו טוב מאוד, אבל בגלל שאריק כזה זמר טוב, יש לי המון רגשי נחיתות ואני נורא פוחדת לפתוח את הפה. לפי דעתי יש אצלי קנאה. בשנים האחרונות הקדשתי המון זמן לבית שלנו וכאילו נותרתי מאחור. והוא, כל הזמן קורים לו דברים, אז אני מקנאה, אבל אני לא הורסת את חיי המשפחה. אנחנו מדברים על זה והכל פתחו".
עד כדי פתוח שבהצגה המשופת שלהם "הו הו יוליה", שכתב אפרים קישון, משהו לא הסתדר ופרצה מריבה גדולה. כשהחל המחזה לביא נכנס אל הבמה אבל שושיק שיחקה משהו אחר לגמרי, לא השיבה בטקסטים הקבועים ולביא המופתע ניצב מול הקהל מבויש ואובד עצות.
"ברגע שנעצת בי את עינייך הכחולות ידעתי שזה ייגמר לא טוב ברגע שהרגשתי את ידך בתוך ידי ידעתי שזאת התחלת הסוף" ("ברגע שנעצת בי את עינייך הכחולות". ביצוע ומילים: אריק לביא. לחן: קובי אושרת)
עם השנים הפך סיפור נישואיו של הזמר המפורסם לסאגה עם עליות וירידות. לביא חי לו את חייו בבועה שבה התארחו נשים, שתייה, מריבות והרבה אנרגיה. "שושיק היתה האישה, האמא והחברה של אריק, בלעדיה לא היה מצליח להחזיק מעמד", מסביר מנכ"ל תאטרון הבימה, יעקב אגמון. "אבל אריק גם היה בוהמיין אמיתי שבחל במסגרות והרגיש טוב רק בגבולות של עצמו. הוא אהב לשיר ולהופיע ולשתות, ואפשר להגיד שגם שכרות היתה. אבל לא שכרות אלימה, אלא שמחת השתייה".
"שניהם היו אנשים חזקים עם רצונות שונים, ותמיד היה ביניהם קצת מתח", נזכר אפרים קישון. "היו להם התקפות זעם והתנגשויות גדולות, ויכוחים ומשפטים שעפו באוויר ומילים שקשה להדפיס על הנייר. וכשאריק היה מתרגז על שושיק, לפעמים הזעם שלו היה מופנה גם אלי. פעם אחת, בעיצומן של החזרות על המופע 'הו, הו יוליה', החלה ביניהם מריבה גדולה ואריק צעק גם עלי 'הונגרי מחורבן'. כשהגעתי הביתה כבר חיכה לי זר פרחים עם מכתב, 'סליחה, אתה יודע שלא התכוונתי. אל תזכור לי את זה לכל החיים'".
חבריו הקרובים של לביא מספרים שהיה מתחמם מהר, וכששכח איזו מילה, איזה ניואנס, או כשהתזמורת הוסיפה צליל לא מכוון, היה יורד על ארבע, טופח בקלילות על הראש, מעווה את הפנים, אומר כוסאוממו, לוקח פאוזה ונרגע. "יכול להיות שהיה קצת בוטה, אבל אותנטי", מעיד עליו יעקב אגמון. "הוא פשוט אמר לכולם מה הוא חושב, וגם כשהביע את דעתו על אחרים, עשה את זה בלי צביעות ובלי מחמאות מזויפות".
"לביא מעולם לא היה איש גס או אלים", מחדד יזהר אשדות. "הוא פשוט אמר את מה שהוא חושב, ואנשים לא אוהבים לשמוע את האמת, אז קראו לו גס רוח. בעצם, הוא היה ישיר וכן ולא עשה חשבון לאף אחד".
"אריק אהב לעבוד על אנשים ולעשות מתיחות", נזכר צור בן-זאב שליווה את לביא בקונטרה בס. "היינו נוסעים איתו להופעה, והוא היה פותח את החלון וצועק לאנשים, 'יו ספיק אינגליש?', וכשהשיבו בחיוב, היה מדבר איתם בג'יבריש וצועק עליהם,'אמרתם שאתם מבינים אנגלית, אז למה אתם לא עונים לי?'".
נועה "היו באבא המון אנרגיות חיוביות, ולפעמים האופי הסוער שלו פרץ החוצה כדי להגן על המשפחה. כשהייתי בבית הספר היסודי, הוא בא לקחת אותי וחיכיתי לו ליד השער. אבא היה מפורסם אז, ומההתרגשות, חבר שלי דחף אותי לכיוון שלו ונפלתי. הוא עשה את זה ברוח טובה, אבל אבא רדף אחריו עד הקצה של דיזנגוף. ואני רדפתי אחרי שניהם וצעקתי,'אבא, תפסיק, הוא בכלל לא התכוון'".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
שושיק שני על רקע דיוקן של לביא. צילום: אריק לביא
|
|
|
|
|
|
"אני שמחה שלא התגרשנו ושהצלחנו לשמור על המסגרת"
|
|
|
|
|
"אני מרגיש מצוין עם התקופות הפרועות שלי", אמר פעם לביא בגילוי לב נדיר. "לא הייתי מוותר עליהן לרגע, כי הן לא היו למען הפראות, אלא היו חיפושים. שתיתי פה ושם כמו כולם. הרי היינו דור של שתיינים. אם ישבת בזמן מלחמת העצמאות בכסית עם אלתרמן ולאה גולדברג, אז האלכוהול החליף את המים. אבל אני לא מצטער על שום דבר. גיליתי הרבה טפחים בחיים האלה, וניסיתי הכל. רק לסמים לא התרגלתי. פעם מוישל' ה איש כסית ז"ל לקח אותי למסיבת סמים, שם העבירו איזה בקבוק שמתוכו יצא צינור שהחומר ששואפים ממנו נכנס לך למוח. רציתי להיות אין, אז שאפתי ומיד נרדמתי ל-24 שעות . המסיבה כבר מזמן נגמרה ואני עוד ישנתי. כשהתעוררתי אמרתי,'בשביל לישון אני צריך סמים? אני ישן טוב גם ככה'. רצתי , אהבתי, צעקתי, שתיתי, נסעתי הרבה עם שושיק ונהניתי מכל רגע. הייתי טיפוס שמאוד קשה לחיות איתו, אבל שושיק היתה טרומפלדור, החבר היחיד שהיה לי עלי אדמות".
"היא אותו אהבה, הוא אהב את היין ושניהם אהבו ללקט כוכבים הירח אהב את שניהם, כי עדיין הירח אוהב לאהוב אהובים ( " היה או לא היה". ביצוע : אריק לביא. מילים: אלכסנדר פן. לחן: מרדכי זעירא)
בפברואר71' קיבל אריק לביא התקף לב ראשון. באותה שנה לביא ושני נפרדו לתקופת ניסיון ושני נסעה ללונדון. "ביקשתי שיקראו לה", סיפר לביא לימים. "רציתי שתהיה לידי, כי ברגע שאתה מקבל את המהלומה, פתאום גל גדול שוטף את הכל ומראה לך את הרצפה, ואתה נתקף פחד נורא למות. אז כשיצאתי מזה, התחלתי לעשות ספירת מלאי מחדש, לראות מה יש לי בתיק ומה שווים הדברים. זה היה כמו להציץ ולהיפגע משושיק מחדש".
השניים חזרו זה לזו ונכנסו להריון. "אני שמחה שלא התגרשנו ושהצלחנו לשמור על המסגרת", אומרת שושנה לביא. "נישואים ואהבה הם לא תורה מסיני. אבל כשאריק חלה ונועה נולדה הבנו שנינו שמה שלא שובר אותך, מחזק אותך".
נועה: "אני כבר גדלתי להורים ממש שמרנים. אני זוכרת אהבה גדולה בין אבא לאמא ומבטים מיוחדים כאלה ביניהם. לא היו ג'סטות רומנטיות כמו פרחים, כי לא היה צורך. האהבה פשוט היתה נוכחת כל הזמן, בעיקר בשיחות הארוכות ביניהם. בתור ילדה לא הבנתי על מה יש להם לדבר כל כך הרבה. הייתי מתגנבת אל המיטה שלהם בלילה לראות אם הם ממשיכים להיות חברים גם אחרי שאני ויעל אחותי הלכנו לישון".
"אריק היה חבר אמיתי", אומרת שושיק. "לא הצלחתי להשתעמם לידו לרגע כי תמיד היה לנו על מה לדבר. הוא כל הזמן המציא דברים והצחיק אותי נורא. היה בינינו חיבור אינטלקטואלי מסקרן. לא דחסנו את הזמן בשטויות ולא התקשקשנו על דברים בטלים".
נועה: "אבא היה מתירן גדול לעצמו ושמרן גדול לנו. כשהייתי בתיכון יצאתי ללילה שלם למדורה. היינו ארבעה בנים ובנות במקום די נידח בשפך הירקון. בארבע לפנות בוקר הלכתי עם חברה לעשות פיפי בין השיחים. פתאום ראינו מישהו חומק משם. החברה שלי צעקה, 'אמא'לה, יש פה סוטה מין', אבל לי היה מוזר כי לסוטה המין הזה היה בדיוק את הסוודר של אבא שלי. וכשחזרתי הביתה, אמא ביקשה שנשמור על השקט, כי אבא שמר עלינו כל הלילה, הגיע הביתה בבוקר והלך לישון".
יעל: "היינו משפחה מלוכדת ומאוחדת. כמו יחידה אחת עגולה. כל דבר עשינו ביחד, כולל הנסיעות לחו"ל, ואף פעם לא הרגשנו שאנחנו למעמסה על הקריירה של אבא. להפך, הוא כל כך נהנה להיות איתנו, שאת כל התוכניות בחו"ל כיוון לחופש הגדול, שלא נצטרך להיפרד".
"החיים עם אבא היו לונה פארק", אומרת נועה. "הוא הלך איתנו לים ובנה ארמונות ועלה איתנו למתקנים הכי משוגעים וצחק והשתולל יותר מכולנו. וכשלימדתי באוניברסיטה הוא היה הסטודנט הראשון שלי, ניסיתי עליו את החומר לפני המבחן והוא נהנה מכל רגע. היה בו שילוב נדיר של שמחת חיים עצומה, לצד חריצות ורצינות".
|
|
|
|
|
|
|
 |
| אריק ושושיק | /images/archive/gallery/130/771.jpg |
|
|
|
|
|
|
"האמריקנים לא אהבו את לביא וגם הוא לא סבל אותם במיוחד"
|
|
|
|
|
ב-59' הזמין בעל מועדון "סברה" בניו יורק את לביא ומשפחתו להופיע בארצות הברית. לביא אמר מיד, 'אל תטרח לבקש פעמיים', ונסע . היה משוכנע שיכבוש את אמריקה. שהיא תיפול לרגליו שדודה ונכנעת. אבל אמריקה בקושי הרגישה בבואו, ולביא נאלץ להשתכר לפרנסתו מהופעות במועדון של יהודי אמריקני. גם שר קצת בחתונות ובשמחות משפחתיות. עד שיום אחד פנה אליו סוכן אמנים והציע לו להשתתף באודישן להצגה "אירמה לה דוס" של הבמאי פיטר ברוק. לביא, שלא האמין שייבחר מבין עשרות שחקנים ניו יורקים, קיבל את התפקיד והתמיד בו במשך שנה וחצי. התנאים הכספיים המצוינים אפשרו לו ללמוד ספרות וקולנוע באוניברסיטה, וגם שושנה למדה משחק ותנועה. "בשלב מסוים נולדה יעל", היא נזכרת. "היה נורא קשה להופיע ערב ערב, עד שנמאס לנו וחזרנו לכאן".
קישון: "האמריקנים לא אהבו את לביא וגם הוא לא סבל אותם במיוחד. הוא רצה לעשות קריירה, אבל הם לא התרשמו מקולו. רצו שמות מפורסמים או לפחות שערוריות".
עד שחזר לארץ, הספיק לביא להכיר את התפוח הגדול לכמה מידידיו הקרובים. "מיד כשנחתם הסכם הפסקת האש בארץ, אריק אמר לי, 'בוא, אני אקח אותך לניו יורק'", נזכר נועם סמל. "ראינו 15 הצגות בשבוע ואת כל המוזיאונים בעיר. הימים היו כואבים מאוד, דם המלחמה בישראל עוד היה טרי, ואנחנו נכנסנו למועדון של יורדים ישראלים. זמר אחד התחיל לשיר את השיר של חיים חפר 'אני מבטיח לך שזו תהיה המלחמה האחרונה' ואני יושב עם אריק, שמתפוצץ. הוא אמר, 'זה לא הזמן לשיר את השיר הזה', וניסה לצעוק על הזמר ואפילו הפך שולחן. זה נראה לו שיר מיליטריסטי, והוא גם קצת שתה ולא הצליח לרסן את עצמו. בסוף הגיעה משטרה וכל באי המועדון נפוצו. היה לילה סוער".
"בכל הופעה הוא היה משנה את השירים, ואף פעם לא שר אותם באותה הצורה", מתלונן הגיטריסט יגאל חרד שליווה את לביא במסעותיו המוזיקליים במשך 22 שנה. "הוא אמר שהוא לא פקיד, אבל אנחנו השתגענו. בכל הופעה היינו במתח מחדש. בסך הכל היה בחור טוב. הייתי מלווה אותו בקיץ לבד, ולא יכולתי להפסיק לנגן לשנייה. הזעתי, והזיעה ירדה לי לעיניים וסימאה אותי. אז אריק היה מתקרב, ותוך כדי שירה מוציא מטפחת מהכיס ומנגב לי את העיניים. הוא היה אומר לאמריקנים, 'אני רוצה להציג בפניכם את הגיטריסט הטוב ביותר, היחידי שהצלחנו להשיג הערב. הוא תימני, משבט נידח בישראל'".
ב-71' נסע לביא לארצות הברית פעם נוספת, להופיע במחזמר "לחיות עוד קיץ" בברודוויי. ב-73' חזרו בני משפחת לביא לישראל ונפגשו עם אפרים קישון, שהציע להם לשחק בהצגה המצליחה "הוא והיא". הפגישה הולידה 500 הצגות וקטעי קלאסיקה ובהם "הסיגריה", " מלכת היופי" ו"הזקנים". באותה שנה תורגם המחזה לגרמנית, ולביא ואשתו הוזמנו להופיע בגרמניה במשותף. השכר היה נאה ויצר הנדודים לא תם, ובעיקר היה האתגר לפגוש קהל אחר, עולם אחר ושפה שונה. "ורציתי גם לחפש את העבר שלי שהיה עד גיל שמונה בגרמניה", סיפר לביא לאחר שחזר משם. "אבל מצאתי ניתוק גמור. אני זוכר שנכנסתי במקרה לכפר אחד שבו קבורה סבתא שלי. חשבתי לחפש את הקבר. אבל בסוף אמרתי לעצמי שאין לי שום רצון לצאת מהמכונית, ללכת לעירייה, לפשפש בארכיון ולחפש את השם שלה. העבר פשוט חדל לעניין אותי ".
"ערב יורד ובגיא דמדומים טיפסתי בודד בשבילים אדומים שירי מתגלגל במדרון: "הו מה בודד! " והד לי עונה מהרי גוש עציון "הו מה בודד, בודד, בודד, בודד! " ( "ההד". ביצוע : אריק לביא. מילים: יעקב שבתאי. לחן: יוחנן זראי)
ב-86' פסקו הנסיעות לגרמניה. לביא חזר עם משפחתו לישראל. הוא היה אז בן 59, שבע הופעות בארצות עולם. היו לו הצעות רבות לחזור לסיבוב הופעות, אבל הוא ורעייתו אמרו "ניין" נמרץ. "קורה שבשביל לדעת מה המקום הכי טוב", אומרת שושנה לביא, "צריך להסתובב בחוץ".
|
|
|
|
|
|
|
 |
| אריק לביא | /images/archive/gallery/130/773.jpg |
|
|
|
|
|
|
"כל הגוף שלי הוא ויברטור"
|
|
|
|
|
השירה חיברה את לביא לארץ ישראל ומצד שני היה רוקר, עוד לפני שהמציאו את הרוקנרול. "אני פשוט אוהב לשיר", אמר על עצמו באחד הראיונות האחרונים. "בשבילי, השיר הוא סנסציה גופנית, חוויה רגשית, כל הגוף שלי הוא ויברטור. לא, זה לא מתאים. יבינו את זה לא נכון. השיר הוא ממברנה של רמקול".
"אריק ישב אצלי במשך 12 שנה והיינו חברים טובים", אומר ישראל יולזרי, הבעלים של חומוס בזל. "כשהם חזרו לשכונה, הבת הגדולה שלו עבדה אצלי כמלצרית. היו לנו המון שיחות קרובות וגם נסענו לטייל בארץ. התברר לי שלמרות שהוא חי כאן 70 שנה, הוא לא מכיר את הארץ בכלל, כי לכל ההופעות שלו נסע בלילה, בחשיכה, ולא ראה את המקומות היפים. לכן היינו נוסעים לטיולים באופן ספונטני. לקחתי אותו על האופנוע, ותמיד כשהיינו מגיעים, אריק היה יורד מהאופנוע, מנשק את האדמה ונשבע שעל הדבר הזה הוא לא עולה יותר".
גם בגיל 70 לא הפסיק לשיר. אז כבר היה מפויס יותר עם יצירותיו וכשרונו. "עד לפני עשר שנים שרתי כמו פוץ", הסביר באותה שנה. "זה מפני שהשירה היתה לא רק ביטוי מוזיקלי אלא גם חיפוש עצמי. הייתי דפוק בשכל. גדלתי באוהלים או בסוכות, ועד שלא מצאתי משפחה חיפשתי את עצמי, ואת הצעקות והצרחות ביטאתי בשירה. והיא היתה לחוצה, בומבסטית, לא טבעית, מגושמת, מכוערת. יש לי שירים ישנים שאני לא יכול לשמוע היום. אן-אם-סי השמיעו לי כמה הקלטות ישנות. אמרתי להם, 'אם אתם מדפיסים את השירים האלה, אני עוזב את הארץ'. פעם שרתי רע מאוד לטעמי. ההקלטה הראשונה של 'הסלע האדום'? זוועה . אם אני שומע זמר כזה היום, אני מוציא רשיון ציד ותוקע בו כדור. אחר כך הקלטתי מחדש והיה בסדר. 'למה לא אמרת לי' זו כבר שירה טובה של רוקר. ב'עננה' אני יותר קרוב למה שחיפשתי. כל השנים אני מתאמן בפיתוח קול, ובסוף החתולים ושושיק בורחים מהבית".
הוא היה כבר חולה, חי על שליש מלבו, אבל עדיין היה פעיל בארגונים אמנותיים. "ישבנו כמה אמנים באמ"י וחשבנו למי להעביר כספי תרומות שקיבלנו מאנשים עשירים בצרפת", נזכרת יפה ירקוני. "והיתה אמנית אחת שידענו שאין לה גרוש על הנשמה, אבל היא קנתה סמים. ואני אמרתי, 'מצטערת, יש לה ילדה, והיא תוציא את הכסף לסמים,לא כדאי לתת לה'. אז אריק התנגד. אמר, 'כואב לי הלב לסרב'. הוא היה היחיד מבין חמשת האמנים שרצה להעביר לה את הכסף. אמרתי לו, אתה עם הלב הגדול שלך, עכשיו תשב בשקט".
"את חכי לי ואחזור, וארור הסח בבטחה גמורה לאמור: "מת הוא. . . ונשכח ". . . יאמינו אם ואב, כי אינני חי, ייעפו חכות לשווא כל רעי, אחי ( " את חכי לי ואחזור". ביצוע : אריק לביא. מילים: קונסטנטין סימונוב. לחן: שלמה דרורי. גרסה עברית: אברהם שלונסקי)
אריק לביא לא הפסיק להופיע מעולם. הוא לא האמין בפנסיה, והבטיח לעבוד עד שייפול. בשנים האחרונות כבר עשו לשיריו כבוד וחידשו אותם. "שיר הקטר" ניעור לחיים בקולו של צביקה פיק. "זה קורה" עבר לטיפולו של יזהר אשדות, ולהקת הזבובים הקליטה את "למה לא אמרת לי".
"וכל הזמן הייתי מתווכח עם אריק ואומר לו, 'די מספיק, תרד מהבמה, צריך להשאיר את הקהל רעב'", נזכר נועם סמל. "אבל אריק אמר, 'אני לא מסוגל. אני מוכרח להמשיך'. הוא לא בחל בשום הופעה. הגיע לשיר בפני פצועים וחולים וחיילים. וגם אם היו חמישה באיזה חור, תמיד לקח את הגיטריסט שלו והופיע שם שעה וחצי, ממש כמו בהיכל התרבות".
"אריק כל הזמן אמר, 'לייף איז ביוטיפול'" נעצבת שושנה לביא. "והמשיך להיות אוהב אדם ואוהב חיים עד הסוף. כגמלאי, הוריד הילוך, יצא כל בוקר להליכה אל הים, והזמין אותי לטיולים משותפים על הירקון. אבל הוא המשיך להופיע ולהקליט. השנים האחרונות הרגיעו אותו והגיל ריכך את התגובות. כבר לא היו לו התפרצויות והוא אהב בצורה פשוטה ורגועה יותר. והוא ידע לעשות סלקציה, לגשת לדברים באיזי ולשמור על נינוחות".
|
|
|
|
|
|
|
 |
| אריק שושיק והבנות. צילום: זאורשטרום דניאל | /images/archive/gallery/130/701.jpg |
|
|
|
|
|
|
"איב מונטאן הישראלי"
|
|
|
|
|
כשכבר היה חולה, על ערש דווי, עשה את הסרט "שלוש אצבעות" עם דליה פרידלנד, שהפך עם מותו לסוג של אנדרטה. בכך סגר מעגל שהתחיל ב"גבעת 24 אינה עונה", שם גילם לביא קצין ישראלי צעיר וכל יכול. בסרט הזה שיחק קשיש ישראלי אבוד בשיני הזמן, קרוב אל הסוף, שמצליח לסחו ט מעצמו טיפות אחרונות של אהבה ושמחת חיים. נועה: "הלב של אבא הלך ונחלש, ולכן הוא נאלץ לבלות את ארבעת החודשים האחרונים בחייו בבית חולים. אנחנו אפילו לא ידענו שהיה חולה עד ניתוח המעקפים לפני שנתיים וחצי, כי הוא לא התלונן על שום דבר והמשיך להופיע בקצב".
"אריק היה מבוגר ממני בדיוק ב-20 שנה", מחדד דודו טופז. "ומכל האמנים בארץ, הוא היה היחיד שאמרתי עליו שאפשר להתבגר בלי להזדקן. הוא ידע להשיג את כל הנאות החיים, ואני לא אפרט, גם אחרי גיל 60 ו-70".
בשבועיים האחרונים לחייו היה שמח ובהכרה מלאה. נועה אומרת שהאנשים שאהב היו סביבו בכל רגע נתון. וכשנפל אל דמדומי הערפל, אומרת שושנה אשתו, עדיין נשמתו נשארה. "ועד הרגע האחרון", נזכר ישראל יולזרי, "אריק לא רצה למות. שלושה חודשים שכב בבית חולים, ושבועיים לפני מותו באו אשתו ובנותיו והביאו אותו אלי לאכול חומוס אחרון. הוא כבר היה חלוש מאד, כי חיידק התיישב לו על הלב ואכל אותו מבפנים. בקושי הלך על הרגליים, אבל הניצוץ היה עדיין בעיניו, ואהבת החיים. כשביקרתי אותו בבית החולים הוא כל הזמן היה בטוח שייצא מזה ויתאושש".
שבועיים לפני שנפטר, ערכו בקאמרי מחווה לאברהם שלונסקי ול"עוץ לי גוץ לי" הראשון. "ואריק היה בתוכנית כמובן", אומר נועם סמל בצער, "אבל ברגע האחרון הודיעו שהוא חולה ולא יבוא. ואני אמרתי, 'אין דבר כזה, אריק לביא אף פעם לא מפספס הופעה. ואם הוא לא בא, המצב שלו באמת חמור מאוד'".
עד שהלך לעולמו הספיק להופיע למעלה מ-50 שנה , וסביר שעמד בפני לפחות מחצית ממדינת ישראל לא רק בטלוויזיה, אלא גם בצבא, בקיבוצים, בוועדי עובדים ובהיכל התרבות. "ואיפה היו כולם בהלוויה שלו?", מתמרמר דודו טופז. "אני מבין שאנשים עסוקים, ואולי אפילו מפחדים לבוא לבית קברות ולהיראות מיותרים, אבל אמן בסדר גודל של אריק לביא היה צריך להיקבר במעמד אלפי אנשים. בלי לזלזל באלה שכן זכו בהלוויות כמעט ממלכתיות, לביא לא היה חמוש ביחסי ציבור. הוא החזיק מעמד 50 שנה, אבל לא קיבל פרס ישראל וגמר בהלוויה קטנה. וזה היה עצוב. כי לז'אק ברל מתל אביב הגיע במותו לפחות אחוז ממה שזוכים לו אמנים בסדר גודל כמוהו בארץ ובחו"ל".
"בשעות האחרונות לחייו כבר הבנו מה עומד לקרות", אומר סמל. "טלפנתי לכמה אנשים שקרובים אליו והצעתי להניח את ארונו על במת הקאמרי, כפי שנהוג לעשות עם שחקנים שכיכבו בתאטרון הזה. אבל אריק היה אדם צנוע במותו ובחייו, וציווה הלוויה שקטה".
יפה ירקוני, חברה קרובה, כשלה בהלוויה וכמעט שהתמוטטה. רגע השיא מבחינתה היה כששושיק הפעילה את הטייפ ואז התנגן השיר "זה קורה". "חשבתי על האיש הרב גוני הזה, איב מונטאן הישראלי", בוכה ירקוני גם עכשיו, "שעלה על הבמה עם חולצה אדומה ומכנסיים קצרים, וצעק אל הקהל שהשתולל לקראתו. אף פעם לא הסכמתי לסיים את הערב אחריו. תמיד אמרתי, 'אריק, איתך אני רק מתחילה'. וכשלא הופענו, פגשתי אותו בשכונה, נוסע על האופניים בשילוב ידיים בלי להחזיק בכידון. היה קורא אלי, 'היי, חתיכה, שיהיה לך יום טוב'. אנשים הסתכלו ואני אמרתי, 'מספיק אריק, זה מביך אותי'. אבל הוא צחק, שר בקול אדיר 'זה קורה, כשהדרך מתמשכת', ונעלם עם הסיבוב".
| | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
