 |
/images/archive/gallery/160/007.jpg פיליפ מארלו של צ'נדלר.
רפרודוקציה: אי-פי  |
|
|
|
|
| אף אחד לא כותב יותר כמו ריימונד צ'נדלר - הכישרון המופלא שהביא לעולם את הבלש פיליפ מארלו והטביע את עצמו בצרות ובוויסקי |
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  | |
רון מיברג
27/8/2004 11:30 |
|
|
|
|
|
|
|
פעם בשנה מצלצל אלי מישהו בשם חיים ושואל אותי מה קורה עם ריימונד צ'נדלר. למרות שהאישיות המסתתרת מאחורי השם חיים מעורפלת למדי בהכרתי, כמו גם טיבה המפוקפק והעולה באוב של שאלתו, אני משיב לו בנימוס שעד היכן שידיעתי מגעת, ריימונד צ'נדלר עדיין מת. למיטב זיכרוני צ'נדלר מת מאז מרס 59', ובהיעדר שינוי או עדכון דרמטיים בקורות אותו, הוא טמון בבית הקברות בלה הויה, קליפורניה, איפה שגלי האוקיינוס השקט מלחכים חופים זהובים ושחפים צווחים ללא סיבה. זהו נושא מעט מורבידי ונקרופילי להגות בו, בשייריו המתכלים לאיטם של צ'נדלר 45 שנים אחרי מותו מצירוף אומלל של שתיית יתר, שברון לב ומיאוס גורף מפעולת הנשימה המחרחרת, אבל אלה בדיוק החומרים שמהם שזר צ'נדלר קריירה קצרה אך מיתית, אייקונית ותקפה עד עצם הימים האלה. אלמלא זאת, ספק אם היה רואה אור בימים אלה "צרות הן המקצוע שלי" (ספריית מעריב) בתרגומו של דניאל מזרחי ועם אחרית דבר מאת איתמר בן-כנען.
השנה התקשר אלי חיים, שלמרות הגייתו הדרום אמריקנית המתגלגלת אינני מצליח להעלות את קלסתרונו על צג הזיכרון, כאשר קרא בעיתון שאני עורך סדרת ספרי מתח מתורגמים מאמריקנית בהוצאת עם עובד. לזכותו, חיים הוא מהמטלפנים היעילים והענייניים הללו, שאינם משחיתים את זמנם ואת זמנו של בן שיחם במזמוזי פתיחה ומזנקים באנג'י אל העניין עצמו. לא, עניתי לו ביובשנות צ'נדלריאנית מינימליסטית, אבינו ריימונד, שכולם, אגב, אוהבים אותו, אינו נכלל בסדרה שלי. אני עוסק במי שתמיד נכתב עליהם על עטיפתו האחורית של ספרם בהתלהבות היפראקטיבית, כי הם יורשיהם הבולטים והמובהקים של צ'נדלר ודאשיל האמט. אהה, לואט חיים מעברו השני של הקו, אז מה יהיה עם "השינה הגדולה" ? כמובן שאינני נכנס למלכודת הפתאים הזאת. נכון שלכאורה נדמה כי הרומן הראשון של צ'נדלר מ-39' נותר יתום מהורות עברית.
נכון שנדמה לעתים שרוחו המיוסרת של צ'נדלר לא תמצא מנוחה נכונה עד שתראה אור בעברית, אך זהו בדיוק
טיב ומהות החיבור שלי עם חיים: אין דבר שאהוב עליו יותר מאשר להזכיר לי בצהלת ניצחון, שאינה שונה משאגת הקהל כאשר ארגנטינה מבקיעה שער, שהחרופ הנ"ל דווקא כן תורגם לעברית לפני כ-50 שנה תחת השם המשקף את רוח התקופה, "מסתרי משפחת סטרנווד". מיד אני נזכר שחיים היה הוגן דיו לשים בידיי החמדניות צילום זירוקס של פריט האספנים הנדיר הזה, וכי "השינה הגדולה" היה מונח על שולחן הכתיבה שלי חמש שנים תמימות, ממתין שאממש את חלקי בחוזה עם אוהד זמורה זצ"ל ואתרגם אותו לעברית. מדי שנה היו מצפוני וחיים מעוררים בי תחושת אשמה עזה על שלא קיימתי את שליחותי האלוקית, אבל אני מסתתר מאחורי החשד שניסר בי שהייתי מתפתה ו"נעזר" בגרסה העברית המוקדמת, בעיקר משום שמעטים כל כך ידעו על קיומה. רק הרכילות המו"לית בדבר מוקי רון השוקד על תרגום "השינה" מרגיעה אותי.
האמת שספרי צ'נדלר נוספים כמו "האישה באגם", " פלייבק" ואחרים, טרם ראו אור בעברית, שלא לדבר על סיפוריו הקצרים, מכתביו הנרגנים והמאלפים וכתביו הנפלאים על הוליווד, אמנות כתיבת מותחנים ושאר טרוניות שצ'נדלר הממורמר היה מלא בהן כרימון. חלק מהחסך הזה נסתם עם "צרות הן המקצוע שלי", ארבעה סיפורים (מתוך כ-30 פלוס ) קצרים המציגים סקיצות ראשוניות לדמותו הגדולה מהחיים ומהמוות של פיליפ מארלו, הבלש המוסרני, הזאב הבודד ומי שקורע בחמת זעם מצעים שאישה מופקרת התגלגלה בהם. סיפורים קצרים היו הז'אנר המובהק של צ'נדלר ובהם עשה את צעדיו הראשונים כסופר. בעיקר בעיתונות ה"פאלפ" (PULP- עיסת נייר) של שנות השלושים והארבעים, שבה הותירו את רישומם המתמשך גברים לקוניים וקשוחים כהאמט, צ'נדלר, לזלי בלם, קיין ואחרים, לפני שאספו את רסיסי האומץ שלהם ופנו לכתיבת ספרים באורך מלא. הספר החדש, כמו אצל כל מי שנוטל נפשו בכפו ומוציא לאור דפים צהובים ואכולי עש, הוא אקט מובהק של אהבה מסורה ותוספת נחוצה למדף הזעיר של תרגומים לגיטימיים ממיטב התקופה שבין שתי מלחמות העולם.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
ריימונד צ'נדלר. צילום רפרודוקציה: אי-פי
|
|
|
 |
|
 |
|
משימה בלתי אפשרית
|
|
|
 |
|
|
|
לרוב נולדים התרגומים המעטים האלה לעברית בזכות ניג'וס קטלני של עיתונאי צעיר בשלב שבו מבקש הפרפר לבקוע מן הגולם. מרתק אותי לגלות שאפיסיונדוס מסורים כחיים (שהצלתם באה מעורכים כבן-כנען) מצליחים לכלכל את מררתם היוקדת בדבר אי עקביותו והקפריזיות של המו"ל העברי, שהותיר אותם עם חסך כה גדול בכתביהם של צ'נדלר, האמט, רוס מקדונלד ושאר מחוללי ספרות הבלש-נואר. האש הזאת שרפה אותי שנים ארוכות, עד ששאריותיי התפוררו כאפר ונגוזו ברוח הקלגסות התרבותית המנשבת במקומותינו והמעדיפה את הקאנון הפרנקופילי של ז' ורז' סימנון על פני צ'נדלר. ספר כמו זה, שטופח, הושקה ודושן בספריית מעריב, מנסה, לשיטתו, לצקת את המסד הרטרואקטיבי לניסיון המו"לי, המוצלח רק בחלקו, לעשות נפשות לז'אנר המתח שטרם נמצאה לו מקבילה בעברית והמכונה באנגלית Thriller או Hard Boiled.
הדעת אינה תופשת מדוע נוהה צרכן הספרים הישראלי (בכוונה אינני כותב קורא הספרים הישראלי) אחרי אותן קוביות הונגריות משמימות בדמות "צופן דה וינצ'י" מאת דן בראון, ושאר זוטות ספרותיות המדיפות צחנה אינטלקטואלית ואקדמית עזה, ואינו מאמץ אל חיקו את המיטב האמיתי של ספרות הפשע. פיסקה צ'נדלריאנית אחת - ולו גם נכתבה בבוקר של הנגאובר רצחני באצבעות מוכות מחלת עור ועטויות כסיות לבנות - שווה 300 עמודים של דן בראון, הרלן קובן ודומיהם, גם יחד. ועדיין נצמד שוחר המתח המקומי אל האשפה המודרנית המוטחת בו. חוץ מהמאמץ המוקפד - למרות חבלי לידה חינניים של המתרגם העוברי דניאל מזרחי - של בן-כנען, שאני רואה בו דור שני ויורש ראוי לבונקר שאיישתי בעבר עם יאיר לפיד כטען-קשר שדעתו מוסחת, הגיחות המו"ליות הקודמות של צ'נדלר בעברית היו מבישות למדי. מהארכאיות העבשה של "מסתרי משפחת סטרנווד", דרך "שלום לאהובתי" המרושל אסתטית בהוצאת מפעלים אוניברסיטאיים, "אחות קטנה" בתרגום עצי מדי בהוצאת זב"מ ועד "שלום ולא להתראות", שלעולם לא יירד ממני בכביסה משום שהייתי המו"ל ועורך התרגום שלו לעברית.
אפילו ההיסטוריה הקלוקלת הזאת איננה סיבה לא להתנפל בשקיקה על "צרות הן העסק שלי" ולייחל לצ'נדלרים הנותרים. כמה גדולה ומאתגרת יכולה להיות המשימה להדפיס בעברית את כל כתבי צ'נדלר? מצד אחד, כל עיתונאי מתחיל מאמץ את השפה הרזה, הקשוחה ורוויית הדימויים של צ'נדלר, לעתים אפילו בלי שיהיה מודע לעובדה שהכתיבה הגברית הזאת אינה משהו שנשאר לו מלימודי ביאליק ועגנון בתיכון. מצד שני, כל צ'נדלר בעברית ראה אור אצל מו"ל אחר, בפורמט שונה ובהפרש של כעשר שנים בין ספר לספר. לאחרונה ובעקבות שיטפון גדול יחסית של ספרות מתח אמריקנית מתורגמת, אני נשאל פעם בשבוע לערך, כיצד קורה שהז'אנר הפופולרי והרווחי הזה בעולם, אינו מתאזרח אצלנו בקלות. התשובה מורכבת אך לא נשגבת מדעת, והיא קשורה בקשר אמיץ למשטרת ההגירה התרבותית שלנו.
הדיאלקט המותחני הוא תת ז'אנר וגם מיני-שפה עם שורשים תרבותיים וגיאוגרפיים עמוקים. קווי המתאר שלהם מתפקדים כגדר חשמלית קשה למעבר. בעוד שכל דבר צ'כי, רוסי, איטלקי, בריטי וצרפתי, גורם לנו לקישוי אינטלקטואלי בשם סנוביזם של עניים המסרבים לוותר על התנשאות וזקירת אף אנין, נתפשת אמריקה - בעיקר בתיווך התקשורת - כחניון קרוואנים הניצבים על בלוקים, המאוכלסים בבריות שמנות מהחיים וכהות שיניים בגלל דורות רבים מדי של נישואי קרובים. המעט שאנחנו מוכנים להרשות שיסתנן דרך הבלוקדה שהטלנו, הם נציגים מובהקים של מיעוטים אתניים ושל יהודים. בשם המכסה המצומצמת הזאת, אנחנו מוכנים להרשות את טוני מוריסון, ג' ים מקברייד, פיליפ רות, סול בלו, ג'וזף הלר ואחרים, לצד המותחנים במשקל נוצה של ג'ון גרישם. בכירי מחברי סיפורת הפשע האמריקנית כצ'נדלר, האמט, שני המקדונלדים (רוס וג' ון ד.) וג'יימס קיין בזמנם, לצד הקאדר האטרקטיבי של ימינו (אלרוי, לי ברק, לנארד, פרקר, ליהיין, פלקאנוס, צ'יילד, לוגן, הנטר והיאסן) הם לבנים הטרוסקסואלים, עירוניים ובעלי אוריינטציה ויזואלית שהיא הכלאה של אדוארד הופר ואנדי וורהול.
אמריקה היא 50 מדינות שונות. כל אחת מייצגת היסטוריה, ערכים, מסורת ותפישת עולם שונה, כולל השבר הבלתי ניתן לאיחוי תרבותי, בין הצפון לדרום. ההתניה שלנו, שהסופרים הללו מייצגים ישות אורגנית אחידה, היא שעומדת בבסיס הכישלון להתחבר לאורבניות של דטרויט ולביצות העד של פלורידה ולואיזיאנה. גם אם ביקרנו כבר בניו יורק ובדיסניוורלד, שני הפכים שאינם מייצגים את אמריקה, האמריקנה של ספרות הפשע המתורגמת זרה לנו וקשה לעיכול כמו בשר של אליגטור.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
סטיית התקן שלנו
|
|
|
|
|
|
|
למרות שנולד ב-1888 בשיקגו , נדד ריימונד צ'נדלר לבריטניה, שם רכש את השכלתו הפורמלית ובה עוצבה אנינותו המתנשאת שעצבנה כה רבים מבני תקופתו. הוא היה בן לאב שיכור (הוכחה נוספת לגנטיקה של האלכוהוליזם) ולאם דומיננטית, שהיטיבו עם עצמם ועם בנם, ונפרדו מוקדם. צ'נדלר שב לאמריקה עם אמו, התגייס לצבא ושירת בצד המנצח במלחמת העולם הראשונה, בנסיבות שבהן לא נשקפה סכנה ממשית לחייו. בשם הכורח המייאש לשוב ולדקלם כאן את הביוגרפיה המלאה שלו - שחוקריה הבכירים הם פרנק מקשיין המנוח וטום הייני, עיתונאי דרום אפריקני בן 34 - יצוין רק כי צ'נדלר, שהתגלה כבטלן מושבע בגיל צעיר, התגלגל בין משרות שונות, מעורך חשבון זוטר ועד מנהל מדרג בינוני בחברת נפט, החליף כמאה כתובות בחייו, נישא לסיסי פסקל, דוגמנית-שחקנית מצודדת, שעוררה את הליבידו הפעלתני שלו אך גם שיקרה לו בדבר גילה והסתירה ממנו את הנתון הביולוגי המצער כי היתה מבוגרת ממנו ב-17 שנה .
מה שצמצם קשות את טווח הקשר הארוטי ביניהם והותיר את צ'נדלר, גבר עצוב ומורבידי בדרך כלל, עם נטיות אובדניות מובהקות בשארית חייו בלעדיה. גיחות הכתיבה הראשונות של צ'נדלר, שאינן ראויות למאכל אדם, היו בז'אנר הוויקטוריאני הדביק שצנעת המגירה יאה להם. רק בשנות השלושים החל לכתוב סיפורי מתח קצרים ועיצב את דמותו - שהלכה ובקעה מתוך קליפתה - של פיליפ מארלו, בכיר בלשי העולם. ריימונד צ'נדלר הרג יותר אנשים מדאשיל האמט, והוא הרג אותם באופן מבריק ושיטתי. כשהחל לכתוב בגיל 44, שם יותר מאשר את עינו בכוס. הוא זחל לבקבוק וויסקי ולא יצא ממנו, חוץ מתקופות יובש מזדמנות, עד מותו ב-26 במרס 59'.
מארלו של "צרות הן המקצוע שלי", הוא מארלו רטרואקטיבי, במובן זה ששמו של הבלש מהסיפורים הקצרים שונה למארלו אחרי שהוצג לראשונה ברומן "השינה הגדולה". צ'נדלר היה אחד המתבוננים המחוננים והמוכשרים בתרבות הפופולרית של זמננו, והכישרון הזה, לחורר כל מה שזז וללעוג לכל סופרי תקופתו, כולל המינגוויי ופיצג'רלד, עשה אותו למאוד לא אהוד. קודם שזכה להכרה שהגיעה לו באמריקה, נגע בגדולה ובתהילה בבריטניה. דווקא שם אהבו את ההומור היבש והמקאברי, את המיתות המשונות - ובואו לא נטייח את המציאות המרה - גם את האנטישמיות הכלל לא סמויה של צ'נדלר. אלמלא חקרתי את האנטישמיות הירודה הזאת שנים רבות, הייתי מהסס מלהשליך את הג'וקר הזה למשחק. מי שחולק עליי מאהבת ריימונד, מוזמן לבדוק כיצד מתאר צ'נדלר נבלים סוטים כגייגר, הפורנוגרף מ"השינה הגדולה", ויהודים רבים אחרים. אבל זו כמובן סטיית תקן שמטרידה רק אותנו.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
צ'נדלר. צילום: עטיפת הביוגרפיה של טום הייני
|
|
|
|
|
|
|
צלף עם מגבת רטובה
|
|
|
|
|
|
|
הבעיה עם כתבי צ'נדלר היא שחוץ מאשר את הרשימות למכולת שקיבל מסיסי, הדפיסה יורשת ומנהלת העיזבון שלו הלגה גרין (לצ'נדלר לא היו ילדים) כל מה שיצא ממכונת הכתיבה שלו. את כל המכתבים הנרגנים, הנוקבים והמשעשעים להפליא שכתב לחבריו המעטים, לאהובותיו, למו"לים שלו ולקולגות. את מה שנותר מקדנציה לא קצרה בהוליווד, שם שכתב תסריטים להיצ'קוק ("זרים ברכבת") ולבילי וויילדר ( " סיכון כפול" ) ; כתב את התסריט הרעוע של "הדליה הכחולה" עם ורוניקה לייק ואלן לאד; ניסה להסביר לבמאי הווארד הוקס מי הרג את הנהג ב"השינה הגדולה" שוויליאם פוקנר שכתב, ובעיקר אבחן בשנינות קטלנית את תחלואיה של עיר הסרטים המפורכסת. פעם בשנה בערך רואה אור ביוגרפיה חדשה שלו שאינה מחדשת דבר. מיטב סופרי המתח העכשוויים נתבקשו לכתוב סיפורים קצרים שפיליפ מארלו הוא גיבורם. רוברט ב. פרקר מתהילת ספנסר, סיים את "פודל ספרינגס" שצ'נדלר הותיר ממנו ארבעה פרקים בלבד בהצלחה מעטה, ואף כתב - על פי זיכיון שקיבל מהעיזבון - ספר המשך ל"השינה הגדולה".
הזוועה ! הזוועה! יש ספר שהוא סיור כתובות בלוס אנג'לס האמיתית שבה התרחשו עלילותיו, שטיק ספרותי שהשאיל ללא בושה מהאמט של סן פרנסיסקו. יש ספר על הכוכבים שגילמו את מארלו בקולנוע (אני מעדיף את אליוט גולד ב"השלום הארוך" של רוברט אלטמן על פני המפרי בוגרט, דיק פאואל, רוברט מיצ'ם, רוברט מונטגומרי וג'יימס גרנר, למרות שמיצ'ם ב"שלום לאהובתי" דולק אחרי גולד). וכאמור , כל מה שכתב ולא נדפס, כולל פגישה עם המאפיונר הגולה לאקי לוצ'יאנו באירופה וסיקור נפלא של טקס האוסקר. צ'נדלר בז להוליווד אבל חלב אותה עד תום. כאשר סיסי מתה וגיחותיו התקופתיות לאנגליה הפכו לקשות וארוכות מדי, ויתר צ'נדלר על מה שנותר מחיי המין שלו, התבונן בטאקי, חתולו הפרסי האהוב גוסס, וניסה להתאבד בירייה - אך החטיא. "אני בדיוק כמו הדמויות בספריי", כתב צ'נדלר עם לשון תקועה בלחיו, "יש לי חברים מכל שכבות החיים. יש לי 14 טלפונים על שולחן הכתיבה שלי עם קווים ישירים לניו יורק, לונדון, פריז, רומא וסנטה רוזה. הארכיון שלי נפתח והופך לבר נייד ונוח מאוד והמוזג החי במגירה התחתונה הוא גמד. אני מכור לעישון, ולפי מצבי הרוח שלי אני מעשן טבק, מריחואנה, תירס ועלים יבשים. אני עורך תחקירים מעמיקים לפני שאני כותב, בעיקר בדירותיהן של בלונדיניות גבוהות. את ההשראה שלי אני מקבל בדירות שונות, אבל האהובה עליי ביותר היא זו שבה אני מחטט בשולחנותיהם של סופרים אחרים בשעות הלילה. אני בן 38 מזה 20 שנה. אני לא מגדיר עצמי כצלף, אבל אני מסוכן מאוד עם מגבת רטובה. הנשק החביב עליי ביותר הוא שטר של 20 דולר".
אף אחד לא כותב כך יותר. חוץ ממי שמנסים לחקות אותו בשפות שונות, כולל בעברית. כדי לסגור אחת ולתמיד את הוויכוח המטומטם בשאלה כמה ספרים כתב, הבה נשוב ונאמר שבעה: "השינה הגדולה", " האישה באגם", " החלון הגבוה", " אחות קטנה", שלום לאהובתי", השלום הארוך" ו"פלייבק". לא כולם נהדרים באותה מידה. אבל כולם מהמכרה שבו אנו כורים שנים כה רבות את הטקסטים שלנו. כל ספר שלו, שרואה אור בעברית, מוסיף סנטימטר אחד למצח הגבוה שלנו. על דבר אחד ב"צרות הן המקצוע שלי", אני אסיר תודה במיוחד: על כך שמישהו טרח ותרגם את העיר שבה חי ומת ריימונד צ'נדלר ללה הויה, למרות שבאנגלית כותבים La Jolla. .
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
