 |
/images/archive/gallery/151/394.jpg תמר גלזרמן
ארכיון  |
|
|
| גם למתנחלים יש רגעים קודרים |
|
|
|
| תמר גלזרמן התרגשה מההצצה האינטימית של "מדורת השבט" לנבכיה של הישראליות הקלסטרופובית |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
באמצע שנה דשנה במיוחד בגזרת הקולנוע המקומי, ועם 13 מועמדויות לאוסקר הישראלי מתחת לציציות, עולה "מדורת השבט" לאקרנים עם סיכוי טוב מאוד להפוך ל"כנפיים שבורות" של שנת 2004.
"מדורת השבט" מספר את סיפורה של רחל גרליק, אלמנה צעירה שמנסה לקבל הזדמנות שנייה לאושר בהתנחלות חדשה העומדת לפני הקמה. הימים, ימי ראשית האייטיז, פינוי ימית מרחף מעל ראש חברי הקהילה הציונית-דתית בירושלים, וראשי ההתנחלות העתידית לא ממש מסירים את הכיפה בפני משפחה חד הורית. רחל, תחת הנטל של שתי בנות מתבגרות, צריכה להוכיח את עצמה פי שלוש על מנת להשתייך לקריית ארבע. הווה אומר, בעיקר, ניכוס חתן חדש והפניית מאמץ מרוכז לכבס כל פיסת
כביסה מלוכלכת כמה שיותר עמוק בפנים.
את סיפורה העדין של משפחת גרליק אנחנו מקבלים מפיה של רחל – שחקנית התיאטרון המרהיבה מיכאלה עשת, שנותנת הופעה חזקה ונוגעת ללב, ושל תמי, בתה בת החמש עשרה - בגילומה האותנטי והמרשים של חני פירסטנברג, שעשתה לקריירה שלה טובה גדולה בקבלה את התפקיד העדין והדורשני של ילדה מתבגרת הנקרעת בין רצונה לרצות את הסביבה לבין זכותה לקבל. ילדה תמימה אך ג'דה לא קטנה, שנקלעת לתסבוכת שבטית עקב מאורעות ל"ג בעומר. האם והבת עוברות למעשה תהליך דומה, תהליך שבראשיתו הן נמשכות כפרפר אל אש מדורת השבט המחממת והתוחמת, ובסופו מכבות אותה, כל אחת בדרכה העדינה, בכיבוי צופי.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
מיכאלה עשת ומשה איבגי ב"מדורת השבט"
|
|
|
 |
|
 |
|
אהבה, חמלה, הומור, רגישות
|
|
|
 |
|
|
|
ההשתנה המטאפורית של הנשים על הקומזיץ היא זו המאפשרת לצופים מוכי הסטיגמות ועמוסי המטען הרגשי-פוליטי להזדהות עם דמויות שהיו מקללים בהפגנה. הבהרה: הסרט לא עוסק דווקא בציונות הדתית - הוא עוסק בבעל זבוביות הטמונה בבסיסה של כל התארגנות חברתית, ובטח בתוך כזו המתיימרת לפעול מתוך אידיאולוגיה.
ובמבנה השבט הכלל אנושי הזה בדיוק תוקע יוסף סידר, שיצר גם את "ההסדר" המצליח מ-2000, סיכות קטנות ועטופות אהבה וחמלה. סיכות קטנות בדמות הומור ורגישות. את סיפוריהן העדינים, המשוחקים היטב, בלי פאתוס או אידיאלים רמים, מספרות הדמויות בהומור: הבנות שנאלצות להעמיד פנים שאביהן במילואים משום שהאם לא רוצה שהמתעניינים ברכישת הרכב ידעו שהיא אלמנה; חבורת המתנחלים לעתיד שנאבקת ברוח כדי להצטלם על גבעת הטרשים ובטנו המרשימה של אסי דיין שגונבת את הפוקוס בעת הצילום; יהורם גאון בתפקיד חזן ברוך אגו; דיאלוגים מקסימים בכנותם בין איבגי, הרווק הבודד, לעשת; ומאיה מרון בתפקיד הבת הסוררת, שמאיימת לא רק לכבס תחתונים לא צחורים במרפסת אלא גם להתפשט בה, ושכל השכונה תראה.
מאבקן של בנות גרליק בכורח האחידות והזהות מתנחשל בעדינות לאורך הסרט אך מתרסק בסופו לכדי סיום מהיר ולא ברור, שמותיר את הצופה, שכבר קשור לדמויות בעבותות חיבה, מעט מאוכזב. לדמויות אמיתיות כל כך מגיע סוף מורכב יותר. אבל עם או בלי האנטי-קליימקס שסוגר את היצירה, ליוסף סידר יש כמה וכמה סיבות ללכת לישון עם חיוך. כשהוא מביט מעיני הזר, החריג, האלמנה, המרדנית, הרווק המזדקן והילדה המבולבלת, נותן סידר לקהל הצצה אינטימית ומרגשת להווי מדויק, עד לאחרון פרטי הארט, של הקלסטרופוביה הבלתי נמנעת משבטיות טובה ומיטיבה. | | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
