 |
/images/archive/gallery/166/839.jpg אלכסנדר המון.
ללא  |
|
|
|
|
| לרגל צאת ספרו "איש משום מקום", הגיע הזמן להכיר מקרוב את אלכסנדר המון: מהגר נצחי בעולם מודרני, הנע בין זמנים וגיאוגרפיות שונים |
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  | |
רואי וולמן
10/9/2004 9:25 |
|
|
|
|
|
|
|
תכירו את יוזף פרונק. בוסני, יליד סראייבו 67', אבל מתחילת שנות התשעים הוא גר בשיקגו. אל ארץ המבטחים האמריקנית הגיע לא בשביל להישאר - הוא הוזמן לבקר בנופיה המערביים במסגרת משלחת של אנשי עט מכל העולם. אבל אז פרצה בבית המלחמה. הוא ראה אותה בטלוויזיה. ותכירו גם את אלכסנדר המון. בוסני, יליד סראייבו 64', אבל מתחילת שנות התשעים הוא גר בשיקגו. אל ארץ המבטחים האמריקנית הגיע לא בשביל להישאר - הוא הוזמן לבקר בנופיה המערביים במסגרת משלחת של אנשי עט מכל העולם. אבל אז פרצה בבית המלחמה. הוא ראה אותה בטלוויזיה.
כפי שראה גם כיצד המרצה הנערץ שלו לשייקספיר מצטרף לימין המפלגה הסרבית הדמוקרטית, שדאגה לטיהור האתני בבוסניה. יכול להיות שנתקלתם בדמותו של פרונק כבר בספרו הראשון של אלכסנדר המון משנת 2000, " שאלת ברונו" (עם עובד, סדרת "פרוזה אחרת", 2001), אבל סביר אולי שלא. קובץ הסיפורים המבריק והמטלטל הזה הוא יצירת מופת שעושה שימוש בצורות ספרותיות מגוונות כדי
לפרוש את ההיסטוריה המזעזעת של יוגוסלביה לשעבר במאה ה-20. פרונק , האנטי-גיבור של הנובלה "יוזף פרונק העיוור ונשמות מתות", המחפש את עצמו בלב האמריקנה, מוצג בה כנווד הנצחי הצ'אפליני של העידן הזה, העידן שלאחר התפרקות הגושים והאידאולוגיות הגדולים: הוא במערב ולבו במזרח.
בה במידה הוא יכול להיחשב גם כאלטר אגו של המון, מי שנדמה שכנבוקוב בשעתו, מצא באותה האמריקנה את שפת כתיבתו החדשה, את מעמדו כסופר, אם לא את ביתו. כשנשאל השבוע בראיון ל"תרבות מעריב" לפשר הדמיון בביוגרפיות שלו ושל פרונק, אמר המון: "החיים שלנו דומים מאוד, כפי שדומים חייהם של כל האנשים שגדלו בסראייבו בתקופה מסוימת. זה היה בלתי אפשרי להימנע מהדמיון, ולכן אפילו לא ניסיתי. להפך, ניסיתי להראות עד כמה החיים שלנו מקבילים. אבל יוזף פרונק הוא אדם טוב יותר ממני, שמסוגל יותר לאהוב, ועל כן חסרונה של האהבה כואבת לו יותר. אני התגברתי על הטראומות והכאבים שמייסרים וייסרו את פרונק".
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
"איש משום מקום". עיבוד מחשב: עטיפת הספר
|
|
|
 |
|
 |
|
חדוות צריכה אמריקנית מטומטמת
|
|
|
 |
|
|
|
"איש משום מקום", ספרו הבא והאחרון לעת עתה של המון מ-2002, שרואה השבוע אור בעברית (עם עובד, סדרת "פרוזה אחרת", מתרגמת: סמדר מילוא), הוא פורס מאז'ור בכל סטנדרט. מדובר בפיתוח רומאני מרתק, וירטואוזי, בעל תנופה ספרותית מרשימה, לדמותו של יוזף פרונק: המון מצייר תמונה פנורמית של חייו וממשיך לחקור את דמותו של המהגר הנצחי בעולם המודרני, תוך שרטוט נרטיב היסטורי, כמעט אפוסי, הנע הלוך ושוב בין מספרים שונים, זמנים וגיאוגרפיות.
מטבע הדברים, אחד הנושאים המרכזיים שהספר עוסק בהם לעומק, הוא הזהות, הפחד מחסרונה והכמיהה האנושית אליה. "הנוחות שפרונק מרגיש כשהוא אוחז בזהות של בוסני בבוסניה של לפני המלחמה, לפני רצח העם שבוצע על ידי הסרבים," אומר המון, "מנותצת בשל שינוי המקום שלו - הוא הופך להרבה אנשים, אבל רוצה להיות אחד, מי שהוא היה תמיד. הוא לא מסוגל ללהטט בכל הזהויות האלה ולכן הוא מתפרק. זה אחד ההבדלים בין פרונק לביני: אני מצאתי את השיטה ללהטט בזהויות - דרך הכתיבה שלי. אני כל אחד וכל אחת מהדמויות שלי בספר. אם היה עליי להקים מערך היררכי של הזהויות שלי (דבר שאני נמנע ממנו בלהט), החשובה ביותר תהיה זהות הסופר שלי, מהסיבה הפשוטה שהיא מכילה כל מה וכל מי שאני".
- האם אין לדעתך גם משהו מסוכן היום בשאיפה לזהות, שמטבעה מגדירה בהכרח את "האחר"?
"אני חושב שבכל אדם קיימות אינספור זהויות, הקשורות לאינספור האפשרויות של האנושיות. אולם המדינה המודרנית-ובייחוד מדינת הלאום - כופה זהות יחידנית, או לכל היותר, היררכיה נוקשה של זהויות. אלה בעלי המוצא הלא ברור, המעורב, או 'הזרים' לעולם חשודים, ועליהם ללמוד להתנהג על פי ה'זהות' האחת. כמובן, כל מדינת לאום והכוחות האידאולוגיים שנהנים מקיומה - האליטות במדינה - מרגילים את האנשים לחשוב שהזהות הזו היא נשגבת, וש'האחרים' לעולם יהיו שונים מ'איתנו'. מה שאני אומר, זה שזהות יחידנית אינה צורך אנושי בסיסי. צורך אנושי בסיסי היא נוחות - נוח להיות אנגלי באנגליה, צרפתי בצרפת ויהודי בישראל, הרבה יותר מאשר בעל זהות מורכבת, לא כל שכן להיות 'האחר'. כפיית זהות היא תמיד, אבל תמיד פשיסטית בטבעה. אני לא יכול לחשוב על דוגמה טובה יותר לתהליך הזה מזו של ממשלת אריק שרון, שמביאה להפרדה פיזית על בסיס גזעי בין 'אנחנו' ו'הם', ועל כן כופה זהות ישראלית-יהודית מוחלטת".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
שתיקה אינה אופציה
|
|
|
|
|
|
|
- מדוע חשת צורך לשוב אל דמותו של המהגר. מה הוא מסמל בעיניך?
"סיפור ההגירה לארצות הברית הולבן. הסיפור הרשמי הוא שאמריקה, בנדיבותה, עודדה הגירה. האמת היא שכמות ניכרת של מהגרים שהגיעה לאליס איילנד, חזרה למקום שממנו הגיעה. אלו שנשארו היו רחוקים מלהיות מאושרים. לא היה להם טוב פה, חשופים לניצול, אי צדק וגזענות על בסיס יומיומי. אבל האגדה על ה'חלום האמריקני' מחקה את ניסיון החיים שלהם כמעט לגמרי. בסיום סרטו של מל גיבסון, 'הפטריוט', העבדים חוגגים את העצמאות האמריקנית. זה דפוק לגמרי, אבל זה דומה מאוד לדימוי של היסטוריית ההגירה שיש לאמריקנים רבים".
"כל שפרונק רוצה הוא להיות נאהב, אבל אהבה היא לא משהו שהוא יכול לקבל כאן. רציתי לדבר על ההרגשה הפשוטה - הרווחת כאן מאוד, לפחות בקרב הבוסנים - של לא להיות מאושר באמריקה, של לא להיות מאושר מההבטחות הגלומות באמריקה. מי שבא לפה השאיר דברים מאחור, איבד משהו שאמור להיות מוחלף בחדוות הצריכה האמריקנית המטומטמת. האובדן הזה גדול יותר עבור אנשים שלא עזבו את ביתם מרצון. בוסנים, למשל".
יש בשם "שאלת ברונו" בכדי לרמוז במשהו על כור מחצבתו הספרותי של המון. שם הספר הוא מחווה לסופר היהודי-פולני ברונו שולץ, שנרצח בשואה. "כוחו של שולץ ליצור עולם קסום מתוך הקרתנות האפרורית והשיממון של עיירה נידחת במרכז אירופה, הוא פלא בעיניי", אמר המון בראיון ל"הארץ" לפני כשנתיים. "הלוואי שיכולתי לכתוב כך. תמיד שאלתי את עצמי ועדיין אני שואל, איך היתה נראית ספרות העולם אילו ברונו שולץ היה חי. במה היתה הכתיבה שלי שונה. ואם נרחיב: עד כמה העולם היה שונה אילו שישה מיליוני יהודים לא היו מושמדים בשואה. וכמה שונים היו חיי, אילולא הושמדו הבוסנים. בספר שלי ברונו מייצג את כל הנעדרים שמותם מכתיב את חיינו".
שולץ לא לבד. חוברים אליו פרנץ קפקא, איסק באבל ודנילו קיש - כולם יהודים ממזרח או מרכז אירופה, שחלקו גורל די דומה, וכתיבתם היא כוס התה של המון. "קשה לי להסביר את ההשפעה", הוא אומר. "פעם נתבקשתי להכין רשימה של הסופרים האהובים עלי, וגיליתי שארבעה מחמישה הם יהודים מזרח-אירופים ושהחמישי, נבוקוב, היה גולה רוסי. לא בחרתי בהם על בסיס אף קריטריון, אבל לא יכולתי לא לראות את המאפיינים הדומים: הם נולדו וחיו במדינות שהלכו והתפרקו; האזרחות שלהם השתנתה בלי שמקום מגוריהם השתנה; הזהויות שלהם היו מורכבות, כמו גם הנאמנות שלהם; החוויה ההיסטורית שלהם גרמה להם לפחד מכל פרויקט לאומי או קולקטיבי - כל זה, כנראה, הביא לכך שהרגישו בבית יותר בספרות מאשר במולדתם, שנעלמה לעד. בזמן שניסיתי להסביר את הרשימה הזו לעצמי, הבנתי שמדובר במשהו שאני מכיר מאוד טוב. אלו האנשים שלי, חשבתי. אבל אני לא רואה את הכותבים האלה כיהודים לפני הכול, או במקרה של נבוקוב - רוסי. זו המורכבות שלהם שאיתה אני מזדהה. אני כותב על בוסניה משום שיש לי ניסיון היסטורי שקושר אותי עם בוסנים אחרים, אבל גם עם כותבים יהודים מזרח-אירופים שמעולם לא שמעו על בוסניה ומתו לפני שהוריי נולדו".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
"איש משום מקום". צילום: עטיפת הספר
|
|
|
|
|
|
|
נשמות מתות
|
|
|
|
|
|
|
- אבל עושה רושם שאתה כותב על בוסניה גם ממקום מוסרי. גם ישראל היא אזור קונפליקט מלחמתי, אך הספרות הישראלית נמנעת לרוב מהתעמתות עם עובדה עגומה זו. איך אתה תופס את תפקיד הסופר ביחס לזמן ולמקום בהם הוא חי?
"אני לא יודע מדוע כותבים ישראלים אינם מתעסקים במצב, אם כך זה באמת. הניחוש שלי הוא שהם מתעסקים איתו כאזרחים, שהיא דרך לגיטימית להתעמת איתו לא פחות מזו הספרותית. התעמתות משמעותה התעמתות עם האחריות של ישראל לקטטסטרופה, עם שותפות אישית וציבורית לפשע של מדיניות שהחריבה את חייהם של רבים כל כך. כל מעשה כתיבה הוא אקט פוליטי, אפילו אם - בעצם, בייחוד אם - הוא מכחיש את הנסיבות ההיסטוריות שבתוכן אנשים קוראים אותו. אבל אני מעדיף לחשוב שספר יכול ואמור להאריך ימים הרבה אחרי התפאורות הדקיקות שמקים השלטון. יש בכוחה של הספרות לספר את האמת משום שהיא יכולה - ואינה עושה זאת תמיד - להתעלם מהשקרים היומיומיים של המדינה ואלה שמשרתים אותה. אולי סופרים ישראלים נרתעים משום שהם חושבים שהם יושתקו על ידי חצוצרות הפטריוטיזם. אבל עבור סופר, שתיקה אינה אופציה".
"הם קינחו בעוגת גבינה ואוכמניות נטולת שומן עם יוגורט קפוא דל שומן בטעם קיווי וקפה צרפתי נטול קפאין בטעם ונילאגוזים. 'אז מה קורה בצ'כוסלובקיה', שאלה אמא של אנדריאה. 'יוגוסלביה, אמא, יוגוסלביה', אמרה אנדריאה. 'קראתי על זה, ניסיתי להבין, אבל אני פשוט לא מסוגל לתפוס את זה', אמר אביה של אנדריאה.'אלפי שנות שנאה, אני מתאר לי'. ' זו סאגה עצובה', אמרה אמא של אנדריאה.'קשה לנו להבין את זה, מפני שאנחנו כל כך בטוחים כאן'". ( מתוך "יוזף פרונק העיוור ונשמות מתות" ) נזכרתי בסצנה המדויקת הזאת בסוף השבוע הקודם. סביר להניח שמול האסון בבסלאן, היא בוודאי חזרה בבתים ברחבי העולם המערבי, רק בנוסחים שונים, יותר מפעם אחת.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
