 |
/images/archive/gallery/110/369.jpg פוריה גל
צילום: רענן כהן  |
|
|
|
|
|
|
| פוריה גל תוהה למה אושרת קוטלר חייבת להיות כזאת דודה חנפנית גם כשהיא עוסקת בנושא מורכב כמו הקולנוע הישראלי, ומתעצבנת מעוד פרסומת עם הודים |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
שובו של הקולנוע הישראלי , 20:45, ערוץ 2
יש אנשים שפשוט נולדו להנחות את "שש עם". אושרת קוטלר למשל. ההבעה האמפטית, הצחקוקים המתחסדים, האובר נחמדות שלה, הם חומר סיכה מצוין לתכנית אקטואליה רכה לכל המשפחה. אפשר לסמוך על המדינה, שתנפק בכל יום איזו טרגדיה תורנית, ותחלץ מקוטלר הרחומה את המחוות הדודתיות והעיניים הלחות שלה – בין אם זה גבר שרצח את אשתו, ילד הזקוק לתרומת מח עצם או ניצולי פיגוע תופת. אבל כשקוטלר עוברת להגיש משדר מיוחד על הקולנוע הישראלי, היא מצליחה להקפיץ את כל הפיוזים המיזנטרופיים הנסתרים בנשמה. היא חולה על המרואיינים שלה, על כל המרואיינים שלה. היא לא רוצה לדעת או להבין שום דבר, היא לא שואלת שאלות מעמיקות, רק רוצה שיאהבו אותה. יש לה קסם אישי של ריבת שזיפים ובטח יש לה מתנות במזוודה. היא הדודה שכולנו צריכים, החברה הטובה שתנגב לנו את הדמעות הקולקטיביות.
המשדר המיוחד אמש ניסה להסביר את "שובו של הקולנוע הישראלי". מתי הוא שב? ומאיפה בדיוק? זאת לא ידוע. אולי בסוף נדע את התשובה. קוטלר נדדה בין היוצרים של סרטי המפתח בשנים האחרונות, ואהבה את כולם אהבה סמיכה. אפילו נישקה כמה מהם על הלחיים. העלילה הייתה ברורה: פעם היה רע, היום טוב. טוב לכולם. הנה למשל תראו את משה אדרי, מפיק "סוף העולם שמאלה", שמספר
איך בשנות החמישים הוא הגיע כילד למעברה בדרום. קוטלר מהנהנת בהזדהות. לא להצטער, תכף יבוא הסוף טוב: תוך דקות היא מצטלמת בווילה שלו בצהלה. זה הכל בזכות השגשוג של הקולנוע הישראלי. מי אמר שאין פריחה וצמיחה. מי אמר שאין סיפורי הצלחה. מי אמר שאין לנו קולנוע.
זהו האתוס הישראלי במיטבו, וקוטלר מנצחת על כל החגיגה מבלי להתחייב לעובדות. פעם היו פערים חברתיים, היום אין. פעם היו לקטורים אכזריים בקרנות, היום אין. פעם לא אהבו הומואים, היום כן. "מה צריך לעשות כדי שתגיד לי שאתה אוהב אותי?", היא שואלת את ליאור אשכנזי (כי פעם היה קשה להגיד את זה בעברית, ופעם היו סצינות מיטה מביכות בסרטים ישראלים – היום לא). "אני אוהב אותך!" הוא אומר לה. הנה, אפילו ליאור אשכנזי אוהב את אושרת קוטלר.
ורק דובר קוסאשווילי, כהרגלו בקודש, היה קצת פחות נימוח ושש לקלקל את החגיגה. "אחרי 'חתונה מאוחרת' דיברו בעיקר על סצינות הסקס המוצלחות, נכון?" היא שואלת את דובר. "אני מבטיח לך שגם אני ואת היינו יכולים להצליח בסצינת סקס", הוא עונה. אבל אל דאגה. קוטלר כל כך דודתית וחביבה, שהיא בולעת גם צפרדעים. בתשובה היא ממלמלת משהו וצוחקת את צחוקה. ניפגש בחתונה של גלית בסוף החודש. יש לי מרשמלו בתיק.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
אושרת קוטלר
|
|
|
 |
|
 |
|
"שירה בשידור", 21:30, ערוץ 1
|
|
|
 |
|
|
|
כמה תנועות סמי ארוטיות מתפתלות וכמה נדנודי עכוז מגוחכים אפשר לעשות בשיר "בשנה הבאה נשב על המרפסת"? מסתבר שאין סוף. ויש עוד הפתעות, כמו מנחה צרוד שנגמר לו הקול באמצע השיר והוא אומר "בואו נשמע עוד לאיט אהוב". אנשים שלא יודעים לרקוד מפזזים סביב אנשים שלא יודעים לשיר במסיבת כיתה מהסיוטים. זמרת בוורוד עושה תנועות של חתולת מין על אקסטה בשיר התמים "סלאם עליקום בוא תגיד שלום". הנה אני בא, אני בא מותק. ויש גם קהל שלם שנע באקסטזה ימינה ושמאלה לצלילי השיר הלא קצבי בעליל "דבר אלי בפרחים". דני שטג מגרד באף, בדיוק ברווח בין "יודע חקלאי פיקח" ל"והוא הנחיל זאת לצבא" . ויש אפילו זמר שעולה לשיר ושוכח את המילים, וגם זמרת אלמונית שנתקעת בעלייה, ובמקום זה פועה כגדייה פצועה, ונותנת סלסולים במקומות הכי לא נכונים. ברוכים הבאים, הגעתם לעוד עונה של הפריק שואו של יוני רועה.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
יוני רועה. איור: עטיפת הספר "סלסול ישראלי"
|
|
|
|
|
|
|
פרסומת ההודים ל"סנו סופט סילק"
|
|
|
|
|
|
|
מה רוצים הפרסומאים מההודים האומללים. ההודים על פי תעשיית הפרסום בישראל הם יצורים אינפנטיליים, חובשים טורבן ויושבים על מסמרים, או הולכים על גחלים. זה מה שעושים ההודים כל היום וכל הלילה (בזמן שהם לא מכינים למוצ'ילרוס הישראלים צ'יקן ביריאני) . על פרצופם מרוח חיוך דבילי, והמבטא שלהם אינו מעיד אלא על טיפשות מופלגת שכמויות של קארי לא יוכלו לרפא. קחו למשל את האישה ההודית החיננית המשיטת לה בין מדפי הסופרמרקט – שלנו! שלנו! – ובוחרת לה נייר טואלט של "סנו סופט סילק". מסתבר שהיא טסה עד קצה העולם, לישראל הנאורה, רק בשביל המוצר שבכל הכבוד הראוי, מנגבים איתו את התחת. תחת של פאקיר.
"אני באה במיוחד בשביל זה! כמה רך!" מתפעמת הרעיה, בעוצרה ליד מקסם הטואלט, "ומלא פרחים ופרפרים! אני שולחת לבעלי לבומביי. הוא יעריך את זה". והבעל, כמו כל נתין קולוניות צייתן שמתפעל מהציוויליזציה, נדקר מהמסמרים אבל אסיר תודה: "כמה רך!" או אז אנחנו מגיעים אל הסיסמה, שהקופירייטרים השנונים ב"דרורי שלומי" הפליאו לחשוב עליה, ממש מלאכת מחשבת של יצירתיות צרופה – "סוף סוף סופט אנד סטרונג!". וואלה.
נמאס כבר מהפיכתם של ההודים לגימיק זול, שיכול למכור כל דבר, בלי שום קשר למוצר – החל מהמבורגרים של מקדונלדס (ולא חשוב שהם לא נוגעים בבשר פרה) ועד נייר טואלט רך. בפרסומת הראשונה מהז'אנר, של נודלס תלמה, זה עוד היה מצחיק. אבל מאז, נדמה שכל מה שצריך הקופירייטר העברי הוא עלילה דבילית (איזו אישה שפויה תיסע לישראל בשביל לקנות נייר טואלט לבעלה? למה לה לעשות כזה דבר? איפה הטווויסט? איפה הקריאטיב? איה ההברקה?). די, לגמרי נמאס מהטקסטים העלובים ומההבעה האינפנטילית שמרוחה להם על הפרצוף כל הזמן, ללמדך ש"ככה זה הודים". דרורי שלומי לא מעליבים את ההודים. הם ממילא רחוקים ולא רואים ערוץ 2. דרורי שלומי מעליבים אותנו.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
|
| | | | עיתונאית במעריב, כותבת על כל מיני. | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
