 |
/images/archive/gallery/176/885.jpg מוטי מזרחי.
צילום: אריק סולטן  |
|
|
|
|
| מוטי מזרחי, אמן חברתי-פוליטי, מדבר על אמנות מזרחית, עושה עבודות שמציגות את ואנונו ויגאל עמיר, אבל חוטף חורפה כשמדביקים לו קיפוח |
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  | |
נירית גורביץ'
2/10/2004 14:05 |
|
|
|
|
|
|
|
שני אנשים חורכים במבטם את הנכנס לחדר - יגאל עמיר ומרדכי ואנונו. תמונותיהם המוגדלות מתנוססות בתערוכה "תשוקה", של האמן מוטי מזרחי, שמוצגת בימים אלה בגלריה שלוש בתל אביב. בצד השני ממתין מסך אדום עטור כדורי פינג פונג שנראה כמו חדר פיפ-שואו זול בתחנה המרכזית הישנה. במרכז המסך חור. מי שמציץ מבעדו מגלה חלל כחול, רחמי, ובו עדשה ומגבת ורודה.
על פי מזרחי, שניהם הלכו עד קצה גבול הקיצוניות, האחד לימין והשני לשמאל. שניהם אחוזי אמוק
אידאולוגי דתי, אחד לכיוון היהדות והשני לכיוון הנצרות. שניהם סיכנו
את מדינת ישראל. שניהם גיבורים בעיני עצמם ופושעים בעיני הסביבה. ומה עוד? שניהם מזרחים. על פי מזרחי, זה לא מקרי.
"מה שהניע את שני האנשים האלה זה איזה סוג של תשוקה שהיא בחלקה חברתית ובחלקה אירוטית", מסביר מזרחי. "שניהם התחברו לנשים לבנות - אם זאת מרגלית הר-שפי בעבר והנוכחית שהיא רוסייה, ובמקרה של ואנונו, סנדי. קיים פה אלמנט של תשוקה הרואית מפחידה שקשורה בנוכחות נשית. מבחינה חברתית, שניהם היו מחוץ למעגלים החברתיים שלהם וניסו להשתייך באופן הכי עמוק, עד כדי כך שהם שינו את פני המעגל".
- מה מאפיין את ואנונו ועמיר כמזרחים?
"תשוקה, האש הזרה הזאת".
- וזה מה שמאפיין מזרחיות?
"במובן מסוים כן. אני לא אמצא את התשוקה המסוכנת הזאת אצל גרמני או אמריקני. אני חושב שאצל עמיר היתה תשוקה להוכיח את עצמו כגיבור. אצל ואנונו זו יותר תשוקה להושיע. שניהם משחקים תפקיד של מושיעים עם אש פנימית שבערה בהם ובסוף הבעירה אותם. לא שאני לא יכול למצוא את זה אצל אשכנזים אבל בהכללה מאוד גסה ועל פי עולם המושגים שלי, המזרחים מייצגים יותר חום, להט, תשוקה. גם אצל הערבים אני רואה את התשוקה הזאת למעשים הרואיים התאבדותיים.
"המערב יכול היה בצורה של קור וסטטיסטיקה לעשות דברים איומים כמו הירושימה או מלחמת העולם השנייה, אבל באופן לגמרי אחר - נקי, מדעי, מקוטלג".
מזרחי נולד ב-46' בשכונת שבזי בתל אביב, בן שביעי להורים דתיים ממוצא עיראקי. עד היום השתתף
בתערוכות רבות וייצג את ישראל בשני אירועי אמנות בינלאומיים: בביאנלה בסאו פאולו (1987) ובביאנלה בוונציה (1988). לפני כארבע שנים הציג תערוכת יחיד גדולה במוזיאון חיפה ("רואנדה! קזנובה"). שני פסלים מרהיבים שלו מוצבים בבניין מגדל האופרה בתל אביב ובקניון רחובות.
"תשוקה" היא אחת משלוש תערוכות של מזרחי, שמתכתבות ביניהן, שמוצגות במקביל בשלוש גלריות בתל אביב. בגלריה דביר מוצגת התערוכה "נהי", ובה העבודה "מאחורי השאהיד". חלל הגלריה הוא מקשת אבטיחים שמובילים לעבר וילון אדום רקום במשפטי אהבה מוזהבים מתוך שיר של אום כולתום. ברקע מתנגן קולו של הזמר המוסלמי אמיר שאסר.
כשלוקחים צעד אחורה ומתבוננים על המכלול, מתחילה לחלחל איזו תחושה קשה. האבטיחים נדמים פתאום כמו מטענים שמאיימים להתפוצץ. הדיאלוג בין האדום הנסתר שבתוכם לבין הווילון האדום המפריח משפטי אהבה ליריים הופך ברגע לבלתי נסבל. התחושה היא שהצופה קורא משפטי קינה נבואיים על עצמו שנייה לפני הפיצוץ הגדול. אפוקליפסה עוד רגע.
לטענת מזרחי, אחד הדברים שיוצרים את התחושה הזאת הוא המיסוך. לא ידוע מה עומד מאחורי המסך, תוכנו של האבטיח מוסתר מהעין, המשפטים המסולסלים בזהב על גבי הווילון סתומים לרוב הצופים והקונוטציה של ה"שאהיד" מסתלסלת בראש.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
מוטי מזרחי. צילום: אריק סולטן
|
|
|
 |
|
 |
|
העין הנימפומנית
|
|
|
 |
|
|
|
התרבות המזרחית היא תרבות של מסכים", אומר מזרחי. "היא לא תרבות רציונלית שחוצה קווים כמו הצבר, שפונה אליך ישירות. היא לא ליניארית, היא עגולה ועקיפה. היא נאמרת בכל מיני דרכים אבל לא בצורה הישירה".
- זה לא סטריאוטיפי?
"אני מדבר על תרבות מזרחית בכלל. קחי למשל את המנהג הבוטה של כיסוי הפנים. הוא חוצץ ומפריד ואתה לא יודע מה באמת ניצב מולך. בתרבות של מסכים, אין פנייה ישירה. הכל מגיע או ברמזים או בעקיפין או ב'יש זמן'. לא מקצרים מהלך. אני חושב שאם תקחי מנהיג כמו ברק ומנהיג כמו יאסר ערפאת, הם לעולם לא יכולים להיפגש. ברק מחפש את קיצורי הדרך, את התנועה החותכת, הסכמטית. תשימי לב לשפת הגוף אצלו ולתנועת היד, כמו סכין חותכת. והנה הוא נתקל במישהו שהוא עגלגל. הוא ילחץ אותו מפה, הוא ייצא משם. אי אפשר לתפוס אותו כי הוא הרבה יותר דיפוזי".
- אתה שומר על ריחוק גם בעבודות שלך?
"להפך, אני מנסה להגיד לאנשים להתקרב לאט לחוויה. לא להתנפל אלא לעצור, להיות רגע בשקט ולראות מה עומד לפניך. אני מאוד מאמין במשפט שיהודי אומר בתפילת הבוקר: 'ולא תתורו אחר עיניכם אשר אתם זונים אחריהן'. העין נימפומנית, ולצערי, ישנם כל מיני חושים שאנחנו לא נותנים להם ביטוי. ריח בשבילי מעורר זכרונות בצורה הרבה יותר חזקה מהעין. או מגע של רוח עם הגוף יכול לעורר דברים בתחום הרגשות העמוקים ביותר.
"עם העין אפשר לשחק בכל מיני צורות, לקנות אותך ולזייף, למרות שהעין כאילו רואה הכל. אבל קיימת הראייה של הלב שהוזנחה. העין אינה מסופקת לעולם. כמה שמראים לה יותר חשוף ואמיתי לכאורה, היא רק תצרוך יותר".
- אתה מדבר על העין כעל חריר הצצה.
"כשבן אדם נדרש להגיד מול מצלמות הטלוויזיה משפטי כאב על קרוב שנפטר זה שיא של הצצה נימפומנית. אני מרגיש שהכאב שלו נשדד ממנו. העין הזאת, החודרנית, שצריכה לדעת ולראות הכל, מפקיעה את הכאב אל הפורנוגרפיה. בשם חופש המידע אנחנו משטיחים כל חוויה ציבורית או פרטית, בין אם זה סיקור חדשותי של פיגועים או תוכניות ריאליטי. זה נראה כאילו הכי טבעי בעולם, כי העין רואה את כל הפרטים אבל אין לה כוח לקלוט מה שהיא רואה. ככל שיש יותר עין יש פחות שובע וכך נוצרת דרישה הולכת וגוברת וחוסר סיפוק הולך וגובר.
"זה מעגל הקסמים של ההתמכרות. פעם זה היה דוקומנטרי, היום זה כבר און ליין. המציאות כאילו רצה אחרי הצריכה של הצופה, מה שמוביל אותך לאובדן קשר עם עצמך ועם המציאות. מרוב חדירה של אור דברים נשרפים".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
"תשוקה"
|
|
|
|
|
|
|
כשכואב לך באמת אז אתה עסוק בכאב
|
|
|
|
|
|
|
תערוכה השלישית של מזרחי, "רחמים", בגלריית המדרשה, החלל המצומצם דחוס בעשרות הליכוני
נכים, שעליהם מונחות מגבות בצבע ורוד-בייבי, ופנסי תאורה כבויים. ברקע נשמע עיבוד של ברי סחרוף לשיר "יהודים רחמו רחמו" מתוך המחזה היידי "המכשפה" של אברהם גולדפאדן.
אפשר לדבר הרבה על התערוכה הזאת ועל היחס שלה לתערוכות האחרות, אולם את מזרחי מטריד השיוך המיידי, האוטוביוגרפי, בין העבודה לבין חייו הפרטיים. כשהיה בן 12, חלה מזרחי במחלת פרקים קשה ומאז הוא נעזר במקל ולעתים בהליכון. מבחינתו, לנכות הפיזית ישנו הדהוד חלש מאוד, אם בכלל, לנושא המיצג. בכלל, הוא היה רוצה שהצופה יתמקד בעצמו ולא ינסה להתחקות אחר חווייתו של האמן.
ואם הוא מוטרד משאלות הקשורות למצבו הפיזי, מה שממש מרתיח אותו זה סוגיית מעמדו כאמן מזרחי, והאם אמן אשכנזי בסדר גודל שלו כבר היה מקבל תערוכת יחיד במוזיאון ישראל.
"אני מתמלא רוגז ותיעוב כשאני שומע את זה", הוא אומר, "אם מישהו מתחיל להסתכל לכיוון הזה, זה כבר מטריד אותי. החיים קצרים ואני רוצה להגיד משהו, וכל הדברים האלה הם מין יצר רע שמפטפט לך באוזן ומפריע לך.
"צריך לנטרל את הדברים האלה ולראות כל פעם מחדש מה המטרה שלי בחיים. כשכואב לך באמת אז אתה עסוק בכאב, לא בקשקשת. והכאב הפיזי היומיומי הוא קטן לעומת הכאב הנפשי שאני אפילו לא יודע לתאר אותו ושם קיימת תשוקה להתעלות. הרבה פעמים הכאב הפיזי פותר אותך מהכאב הנפשי. במובן הזה אני מרגיש שקל לי הרבה יותר מאשר לבן אדם בריא. אז אל תגרמו לי לבכות מהשטויות האלו. יש כאן כאבים הרבה יותר חזקים. מי שרוצה, שייתקע עם הקביים והמזרחיות. בסדר, זה גם סיפור אבל זה לא מעניין".
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
