 |
/images/archive/gallery/179/431.jpg ''לאן נעלם דניאל וקס''
צילומים: כרזות הסרטים באדיבות גלריה פרקש  |
|
|
| הסרטים הישראלים הטובים ביותר |
|
| רואי וולמן, יהודה נוריאל, מאיר שניצר, תום שובל וקובי ניב דירגו את המיטב של הקולנוע המקומי. מהמוצלח מכולם "לאן נעלם דניאל וקס" דרך "השוטר אזולאי" ועד ל"אספלט צהוב" |
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  | |
מאיר שניצר
6/10/2004 8:28 |
|
|
|
|
|
|
|
"לאן נעלם דניאל וקס"
תסריט ובימוי: אברהם הפנר
שחקנים: ליאור ייני, ישי שחר, יעל הפנר, אתי זבקו
על הפלמ"חניק נאמר שהוא מחפש את המחר. הישראלי, לעומתו, מחפש ללא הרף את האתמול, את הבלורית ואת החבר'ה הטובים שנעלמו ואינם עוד. ומה מסתבר: ההווה, זה ברור, די קקה, אבל גם העבר לא היה משהו. על האכזבה, ההחמצה, העמדת הפנים והריקנות של אז ועכשיו, בגרסה המקומית העמוקה ל"החברים
של אלכס" האמריקני.
שני ילדים (לשעבר) דופקים על דלתות כמה ילדות (לשעבר), על מנת להתחקות אחר עקבותיו של מלך הכיתה שלהם. הרבה טוב לא ייצא מזה, חוץ מהגילוי הלא מפתיע שתהילת הימים המאושרים ההם, הינה בלוף מוסכם, מעין דבק שמחזיק את הטיח של החזון הציוני הנפוח. קוס אמק וקס, היא קריאת הסיום של הסרט, ובשנת 72', כשהוא נוצר, זה נשמע עוד יותר אוונגרדי.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
"עיניים גדולות"
|
|
|
 |
|
|
|
במאי: אורי זוהר
תסריט: יעקב שבתאי, אורי זוהר
שחקנים: אורי זוהר, אריק איינשטיין, סימה אליהו, טליה שפירא
פעם גבר, היום סחבה. זמן קצר לאחר סיומה של מלחמת יום כיפור, כאשר הדיכאון על שבירתו של הצבר המנצח עמד בשיאו, רקם אורי זוהר את המעשייה התל אביבית על אודות מאמן כדורסל, גברא רבא עם שלוש נשים בשמירה אישית צמודה, שמוצא עצמו עומד על מגרש החיים ולא כלום נותר בידיו.
התבוסה המטאפורית הזו, לצד ההתנהלות בקטן, בראש חילוני בלתי מתלהם, הינה תמצית האמירה של יעקב שבתאי, שהכין את התסריט על אודות נסיגת זקפתה של האימפריה הצברית. שפת דיבור מדויקת, צילום מחושב ומשחק הלוקח בחשבון שג'סטות גדולות הן אסון לקולנוע, יוצרים את אחת האמירות היותר כנות על אודות חברה זכרית, שהבלוף שלה התגלה עם צפירת יום הדין.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"אוונטי פופולו"
|
|
|
|
|
|
|
תסריט ובימוי: רפי בוקאי
שחקנים: סלים דאו, סוהיל חדאד, דני רוט, טוביה גלבר
כל המילים היפות, הפוצחות בהורה סוערת כאשר מדובר במוסר הלחימה הצה"לי, משתתקות לפתע לנוכח הטריק המפתיע של רפי בוקאי המנוח, המניח בפי החייל הערבי את המונולוג היהודי של שיילוק.
ראייה כפולה, מתעתעת, של המלחמה ושל השלום, ביצירה סוריאליסטית למחצה, שמותחת עד לקצה גבול היכולת את ההגדרות הנושנות על אודות ההומניזם ומבחניו הקשים.
שני חיילים מובסים מהצבא המצרי, נעים מיד עם שוך קרבות ששת הימים, בין קווי הפסקת האש לבין קווי המוסר של כל הצדדים המעורבים בלחימה – ישראלים, מצרים, או"מניקים וגם צלמי עיתונות, שפרנסתם על הנצחת המלחמה.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
"אוונטי פופולו"
|
|
|
|
|
|
|
"החיים על פי אגפא"
|
|
|
|
|
|
|
תסריט ובימוי: אסי דיין
שחקנים: גילה אלמגור, שולי רנד, אביטל דיקר, עירית פרנק
האדם האורבני שנותר ללא מגן, ללא חסד אלוהי, משול לסוג של חגב שסיכויי ההישרדות שלו בג'ונגל העירוני אינם גבוהים. קיום אבסורדי בנוסח אלבר קאמי, מוליך גיבורים תל אביביים עיוורים מרצון, אל סופם האפוקליפטי.
סוג של נבואת זעם, שסימנה את חזרתו של אסי דיין מהגלות של סרטי הקומדיה העדתית, אותה כפה על עצמו במשך שני עשורים כמעט. סרט לילה אפל, על סודות פרטיים, שקרים לאומיים וקיום פסימי, שאינם מותירים ולו חרך זעיר של מילוט מהתופת במהדורתה התל אביבית. זוהי אחת התגובות היותר בוטות לדילמה הישראלית הנעה כמטוטלת שיכורה בין מצב של כיבוש לבין מצב של אינתיפאדה נגדית.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
"החיים על פי אגפא"
|
|
|
|
|
|
|
"חתונה מאוחרת"
|
|
|
|
|
|
|
תסריט ובימוי: דובר קוסאשווילי
שחקנים: ליאור אשכנזי, רונית אלקבץ, מוני מושונוב, לילי קוסאשווילי
ילד קטן נגד אמא גדולה. אפשר לנסח זאת כך: כבוד השבט או הנוחות האישית. וגם אפשר לנסח זאת כך: הכסף או האשה. ויש שינסחו זאת בדרך הבאה: את מי אתה אוהב יותר ילד – את אמא או את המאהבת?
הסיפור הסנסציוני שמתחולל בקרב בני העדה הגרוזינית, ובמהלכו גבר צעיר מעמיד במבחן את המסורת, כרטיס האשראי והמשפחה מול תענוגות הבשר האסורים, סחף לא רק את הקהל הישראלי, אלא גם את הצרפתים והאמריקנים ומי לא.
סיפורו של ניצחון פילמאי רב זרועות ומרובה פרסים. אם בשל האיכות האתנית החריגה הטבועה בו, ואם משום שהסצינה המרכזית שלו משיקה איכשהו לסרטים בגוון כחול הרבה יותר.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
"חתונה מאוחרת"
|
|
|
|
|
|
|
"מציצים"
|
|
|
|
|
|
|
במאי: אורי זוהר
תסריט: אורי זוהר, אריק איינשטיין
שחקנים: אורי זוהר, אריק איינשטיין, סימה אליהו, צבי שיסל
הסיקסטיז פוגשים את שכונת מחלול. רומנסה זכרית על אונות ועל היפוכה; על חופש והיפוכו; על נעורי נצח וזיקנה מוקדמת. חוף שרתון הישן בתל אביב, זירת התחוללות העלילה, הוא בבחינת מטאפורה המהווה את קיצור תולדות הצבר המקומי, על גסותו, בורותו וילדותיותו.
יש הרואים בסרט זה, שהופק בשנת 72', מעין נבואה על שקיעת העולם הישראלי הישן, שאירעה שנה אחת מאוחר יותר, עם פרוץ מלחמת יום כיפור. ויש שרואים בסרט לא יותר מקומדיית מין, שאינה אלא גרסה מחוכמת לסדרת "אסקימו לימון", שפס הייצור שלה החל לעבור חמש שנים לאחר בכורת "מציצים". כך או אחרת, סרטו הוויטאלי, הנאחז בחיים, של אורי זוהר, היה ונותר המרענן שבכל יצירות הקולנוע שהופקו כאן.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
"מציצים"
|
|
|
|
|
|
|
"השוטר אזולאי"
|
|
|
|
|
|
|
תסריט ובימוי: אפרים קישון
שחקנים: שייקה אופיר, זהרירה חריפאי, אבנר חזקיהו, ניצה שאול
ים של דמעות על גורלו המר של השוטר בעל לב הזהב, שרצונו הטוב מתחרה תמיד בטיפשותו הנאיבית. שייקה אופיר מעצב כאן את דמות השלימזל האולטימטיבי, שכל אחד אוהב לחבק.
למרות שזהו האהוב שבסרטים מתוצרת הארץ, בשל הסנטימנטליות המוגזמת שבוקעת מתוכו, הרי שקשה להתעלם מהקטעים הנצלניים המשולבים בו; קטעים שלוקחים בחשבון את נחיתותו "המולדת" של המזרחי, המיוצג בסרט זה באופן חמקמק ומתעתע, המשלב קיטש ודמע ביחד עם קורט של התנשאות אשכנזית.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
"השוטר אזולאי"
|
|
|
|
|
|
|
"תעלת בלאומילך"
|
|
|
|
|
|
|
תסריט ובימוי: אפרים קישון
שחקנים: שרגא פרידמן, בומבה צור, אבנר חזקיהו, ניסים עזיקרי
ההתקפה המנומקת ביותר על משטר מפא"י, על הצדקנות ורמיסת הפרט. סאטירה מרכז אירופית, שטבולה ברטבים מזרח תיכוניים, ומהווה את התרגום הקולנועי הנאמן ביותר לכתביו של אפרים קישון.
בזכות שרגא פרידמן המנוח ובזכות ניסים עזיקרי המנוח ובזכות אבנר חזקיהו המנוח, מצליחה סאטירה זו לגבור על מחסומי הזמן והתקופה ולהישאר ברעננותה עד היום. דווקא שלישיית שחקני תיאטרון זו משכילה להעביר אל הבד, באמצעות המבע הלשוני הייחודי שלהם, את הסיטואציות הכל כך פילמאיות, שמצלמתו של קישון דווקא נוטה להחטיא מעת לעת.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
"תעלת בלאומליך"
|
|
|
|
|
|
|
"חולה אהבה בשיכון ג'"
|
|
|
|
|
|
|
תסריט ובימוי: שבי גביזון
שחקנים: משה איבגי, חנה אזולאי-הספרי, אביגיל אריאלי, שמיל בן ארי
מרכז מול פריפריה, לב חולה מול מוח מעוות, הזייה מבורכת לעומת מציאות מטמטמת. סרטו של שבי גביזון מרבה לעצב ניגודים עקרוניים, שאיכשהו משלימים זה עם זה. בוודאי כשמדובר במרווח הצר שבין הנורמלי למטורף.
סוד קסמו של סרט זה נעוץ בהיותו מוצר של המדיה הקולנועית, וככזה הוא מרשה לעצמו לפרוק עול, תוך מתן זכות קדימה לזרימה החופשית בין הפנטזיה לריאלי, בין התשוקה להחמצתה. המיקרוקוסמוס שגביזון משכיל לעצב פה, הוא תרכיז של החברה הישראלית, על רובדי העגומים והמשמחים כאחת.
זאת, מבלי שהוא מוותר על אלמנט פילמאי עקרוני, שבמסגרתו הסיפור הינו בעת ובעונה אחת גם פרטי וגם מייצג מציאות והסימבולי הוא גם קונקרטי. משה איבגי, רב אמן במשחק, מצליח לדלג באלגנטיות בין שתי המשוכות הטעונות הללו.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
"חולה אהבה בשיכון ג'"
|
|
|
|
|
|
|
"האסונות של נינה"
|
|
|
|
|
|
|
תסריט ובימוי: שבי גביזון
שחקנים: איילת זורר, יורם חטב, אלון אבוטבול, שמיל בן ארי
נס קרה לה לתל אביב – היא התחפשה לעיר אירופית זוהרת. והכל בזכות מצלמתו יוצאת הדופן של דוד גורפינקל, שעיצב מחדש את קמטיה של העיר הבלה והדלה.
לבד מהישגים בתחום הצילום והעיצוב, מצליח תסריטו של שבי גביזון לאתר ולתאר את מלוא טווח הפיוט שבתוכו נעים כל האנשים הבודדים, המרכיבים את אוכלוסיית הכרך הגדול.
בסרט שכולו חסד אנושי, כמו מנוסחת הצהרת העצמאות של הדימיון ושל נתיבי המילוט המגוונים, שבזכותם מוסיף ומתקיים אבסורד החיים עלי אדמות. הופעתה הנלבבת של איילת זורר, היא בבחינת דובדבן בונוס, היושב איתן על גבי הקצפת לה אחראים גביזון וגורפינקל.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
"האסונות של נינה"
|
|
|
|
|
|
|
"הבית ברחוב שלוש"
|
|
|
|
|
|
|
במאי: משה מזרחי
תסריט: משה מזרחי, רחל פביאן, ירח גובר
שחקנים: גילה אלמגור, יוסף שילוח, מיכל בת אדם, אבנר חזקיהו
האישי והלאומי במיטה אחת. התבגרותו של נער בן שכונת עוני בתל אביב של שלהי המנדט הבריטי, נשזרת במאבק לעצמאות והשידוך הזה עולה בטוב. נוסטלגיה מפוכחת ומבט אוהב על אותם ימים שלא ישובו עוד, בסרטו הישראלי הטוב ביותר של הבמאי משה מזרחי, שהשכיל גם לנתב לעצמו קריירה בינלאומית.
דווקא רמתו הגבוהה של הסרט היא שמצביעה על ההחמצה המתמשכת של הקולנוע הנוצר בארץ – קולנוע פחדני, שחושש להתעמת עם העבר הציוני על שלל סתירותיו. הנה דוגמה אמיצה איך ניתן לעשות זאת נכון. אנסמבל שחקנים מצויין, משלים עבודה איכותית במיוחד של הצלם אדם גרינברג.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
"הבית ברחוב שלוש"
|
|
|
|
|
|
|
"כרוניקה של העלמות"
|
|
|
|
|
|
|
תסריט ובימוי: איליה סולימן
שחקנים: עולא טברי, פואד סולימן, נזירה סולימן, איליה סולימן
בחיפוש אחר הזמן שחמק. גולה פלסטיני שב לעיר הולדתו, כדי להתחקות מקרוב אחר ההחמצות של חייו. מבט אירוני מפוכח, וגם משועשע, על מהותו הפנימית של הסכסוך בין העמים באגן המזרחי של הים התיכון.
ניסיון שעלה יפה, ליצור שווה ערך פילמאי לעקרונות הסיפור הפיקרסקי, שבו גיבור נווד מתגלגל מהרפתקה תמוהה אחת לאחרת. כאן הנווד הוא פלסטיני שמתלבט בזהותו הלאומית, תוך שהוא פוקח עיניים גדולות לרווחה ולומד מקרוב על מהותו של עימות הדמים מבעד לכלים סאטיריים, המזכירים לא אחת את הטכניקה הקומית שהיתה נפוצה בעידן הסרט האילם. הישג מרשים לבמאי שזה לו סרט הבכורה העלילתי שלו.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
"כרוניקה של היעלמות"
|
|
|
|
|
|
|
"מצור"
|
|
|
|
|
|
|
במאי: ז'ילברטו טופאנו
תסריט: ז'ילברטו טופאנו, דן בן אמוץ, גילה אלמגור
שחקנים: גילה אלמגור, יהורם גאון, דן בן אמוץ, אמיר אוריין
היכל של כלים שנשברו. בדרך של פירוק העלילה הליניארית לפרגמנטים מחודדים, תוך הסתייעות בצילום יצירתי ובאלמנטים של עריכה המושפעים מזרם המודרניזם האירופי (גודאר, אנטוניוני ואחרים), מצליחה מסה קולנועית זו להבהיר את אחד המצבים האנושיים הטעונים ביותר – מצב של אבל והתאלמנות.
דו"ח יבש לכאורה, על אודות חזרה לחיים תקינים של אלמנת קצין שנפל במלחמת 67', מכונן אמירה מורכבת על הנשיות בהקשריה הישראלים ועל פולחני האבל והמוות, שהמדינה כה מטפחת. גילה אלמגור באחד מתפקידיה המדוייקים ביותר.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
"מצור"
|
|
|
|
|
|
|
"חמסין"
|
|
|
|
|
|
|
במאי: דניאל וקסמן
תסריט: דניאל וקסמן, דני (נוקיו) ורטה, יעקב ליפשין
שחקנים: שלמה תרשיש, יאסיף שאוואף, חמדה לוי, רות גלר
כניסתו המרשימה של הפלסטיני לסצינה הפילמאית בארץ. זהו סרט חלוצי ביותר, בכל הקשור למתן זכות הדיבור לבני העם שממול. תיאורו של מאבק על האדמה באמצעות אלמנטים לאומניים, מיניים ומאצ'ואיזם כוחני.
המעשה במושבניק המנסה לכפות את עקרונות הציונות המעשית על סובביו, בני כפרים ערביים בגליל התחתון, מתגלגל למין מזרחון אלים, בעל חוקים טקסיים, המזכירים פולחני אדמה קדמונים.
יכולת וירטואוזית של דניאל וקסמן באופן ליכודם יחד של בימוי אפקטיבי, צילום מרשים ונוכחות רבת עוצמה של שחקן קולנוע - שלמה תרשיש, מול המצלמה.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
"חמסין"
|
|
|
|
|
|
|
"דודה קלרה"
|
|
|
|
|
|
|
תסריט ובימוי: אברהם הפנר
שחקנים: חנה מרון, עדנה פלידל, רות סגל, יוסף כרמון
המשפחה כמפלצת נאורה. תל אביב מעולם לא היתה קטנונית יותר. מחול משפחתי מורכב, שבו משתתפות שלוש אחיות מפולניה, הממשיכות בתל אביב הכאילו מתקדמת, את חיי העיירה שהתפוררה כבר מזמן באירופה השרופה. השלוש, ביחד עם בעליהן הכלומניקים, מעוררות לחיים מחודשים את אותה משפחה יהודית דביקה, שבה הכל שולחים ידיים לכל עבר וכולם חיים את חיי כולם.
אברהם הפנר מרקיד מחול אשכנזי איטי, כמשקל נגד רווי שנינות לתרבות סרטי הבורקס ההמונית, שחגגה כאן בשנות השבעים את הצלחותיה המסחריות הגדולות. המבט האוהב של היוצר על גיבוריו, נקטע מעת לעת בראיית עולמם הקשוחה, שבמסגרתה מרבה המעמד הזעיר-בורגני המקומי להדחיק סודות אל תוך מגירות נעולות.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
"דודה קלרה"
|
|
|
|
|
|
|
"מאחורי הסורגים"
|
|
|
|
|
|
|
במאי: אורי ברבש
תסריט: בני ברבש, ערן פרייס
שחקנים: מוחמד בכרי, ארנון צדוק, רמי דנון, אסי דיין
הפלסטינים והמזרחיים בכלא משותף אחד, והאשכנזי מושל בהם. פיענוח המציאות החברתית-פוליטית בישראל מבעד לחרך הצצה סימבולי, המתאר אפשרות של שיתוף פעולה וסולידריות בין שני המעמדות הדפוקים בארץ – המזרחיים ממוצא יהודי והמזרחיים ממוצא ערבי.
חזון אוטופי מחוספס של בני ואורי, האחים לבית ברבש, מתממש כהלכה בעזרת בימוי יעיל, המטיח את האמת שלו בפני הצופים ואינו חס על הפרטים המלודרמטיים הקטנים, שמרכיבים את הסיפור הגדול. מוחמד בכרי בהופעה מרשימה.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
"מאחורי הסורגים"
|
|
|
|
|
|
|
"הלהקה"
|
|
|
|
|
|
|
במאי: אבי נשר
תסריט: אבי נשר, שרון הראל
שחקנים: גידי גוב, לירון נירגד, מאיר סוויסה, גלי עטרי
הדרמה הקטנה שבתוך המעשה הדרמטי הגדול. המעגל האישי המצומצם של היומיום בהווייתה של להקה צבאית, נשזר בתוך המעגל הלאומי הפטאלי, שבמסגרתו כופה מלחמת ההתשה את האג'נדה שלה על הפרט האנושי.
אבי נשר מיטיב להעביר את הקיום הדו-משמעי בארץ, שבו הפרטי מנסה לגבור על הלאומי, ועושה זאת לא אחת תוך שימוש נטול בושה באלמנטים המגירים נוסטלגיה אמיתית-או-פיקטיבית.
סרט זה ייזכר תמיד כבעיטה מרעננת בעכוזו של הקולנוע הישראלי, שאהב לעטות על עצמו נוצות של חשיבות אמנותית, וכהזדמנות ראשונה לחשיפה תקשורתית, שניתנה לדור שלם, אז צעיר וטרי, של בדרנים וזמרים רעבי קריירה.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
"הלהקה"
|
|
|
|
|
|
|
"מתחת לאף"
|
|
|
|
|
|
|
במאי: יעקב (ינקול) גולדווסר
תסריט: חיים מרין, יעקב (ינקול) גולדווסר
שחקנים: משה איבגי, אורי גבריאל, צדוק צארום, ג'וקי ארקין
השפה, אלמנט לא פחות חשוב מהתמונה, זוכה כאן להכרזת העצמאות האמיתית שלה. המעשה בחבורת פורצים כושלת, שקוראת תגר על הסמכות המשטרתית, לא היה עולה בטוב אילו הסרט לא היה מציע את אחת ההצעות הלינגוויסטיות היותר שנונות, שנבראו על גבי הקולנוע הישראלי.
לצד שכלול וניסוח מבריק של שפת העבריינים הקטנים, מיטיב הסרט להציג תמונת עולם ססגונית, מנומקת ורבת גוונים של שכבות אוכלוסייה ממוצא מזרחי, המהווה תשובה איכותית לזלזול המתמשך בהם, כפי שנוסח לאורך סרטי בורקס רבים מדי ועילגים מדי. משה איבגי הצעיר בטור דה פורס אמיתי.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
"מתחת לאף"
|
|
|
|
|
|
|
"אזרח אמריקאי"
|
|
|
|
|
|
|
תסריט ובימוי: איתן גרין
שחקנים: איצ'ו אביטל, גאי גארנר, אווה חדד, חיים בנאי
החיים כהערת שוליים והקיום כראש קטן. סיפור של ידידות גברית, לאו דווקא הומוסקסואלית, מחבר בין שני לא-גיבורים, על סף הלוזריות, וכך מתגבש לו מסר הומני על אודות חסד ומותר האדם. כדורסלן אמריקאי כושל, פוגש בפסנתרן שהחמיץ את הקריירה שלו, למה שיהפוך לראשיתה של ידידות ארוכה, גם אם היא רצופה באכזבות מרגיזות.
איתן גרין העמיד על הרגליים תסריט בהיר, חד אבחנה, ובמגע מעודן של במאי רגיש, הוא משכיל להרים את הסיפור הכאילו-שולי הזה עד לרמה של משל מוסרי מרגש. מי שעוזר לו בכך באופן מיוחד הוא השחקן איצ'ו אביטל.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
"אזרח אמריקאי"
|
|
|
|
|
|
|
"3 ימים וילד"
|
|
|
|
|
|
|
במאי: אורי זוהר
תסריט: ארוי זוהר, דן בן אמוץ, אמציה חיוני, דוד גורפינקל
שחקנים: עודד קוטלר, אילי גורליצקי, יהודית סולה, ז'רמן אוניקובסקי
הטמעה מקומית של שורת ההישגים הפילמאיים שפותחו על ידי זרם המודרניזם בקולנוע האירופי.
שבירת רצף העלילה, עירוב בין זמני התרחשות הסיפור, שימוש קריאטיבי באלמנטים משתנים של צילום, וכן עיצוב תמונה המדגיש את הניכור. כל אלה נארזו לתוך עלילה סימלית, המבוססת על סיפור קצר מאת א.ב. יהושע.
נועזותו של הסרט נובעת קודם כל ממועד הפקתו - שנת 67', רגע לפני פרוץ מלחמת ששת הימים, כאשר מרבית התוצרת המקומית עדיין לא הסתגלה ללשון הקולנועית החדשה, שנוסחה בתחילת הסיקסטיז על ידי יוצרי "הגל החדש" הצרפתי ובידי מהפכני קולנוע איטלקיים. הפתעה נוספת נרשמה, כאשר חבר השופטים של פסטיבל קאן העניק לעודד קוטלר את פרס השחקן המצטיין.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
"3 ימים וילד"
|
|
|
|
|
|
|
"חור בלבנה", "בלוז לחופש הגדול", "נעה בת 17"
|
|
|
|
|
|
|
"חור בלבנה" - אורי זוהר מודיע: הנני כאן! סרט בכורה לקולנוען גדול.
"בלוז לחופש הגדול" - מין ופוליטיקה זה היינו הך? רנן שור ממפה את את עידן גולדה.
"נועה בת 17" – על נהרות תל אביב, שם ישבנו גם בכינו. או איך נפלו גיבורים? השמאל הציוני, כולל הבמאי יצחק צפל ישורון, מבכה את עליית הליכוד.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
"בלוז לחופש הגדול"
|
|
|
|
|
|
|
"גבעת חלפון", "שחור", "מסע אלנוקות", "כנפיים שבורות"
|
|
|
|
|
|
|
"גבעת חלפון אינה עונה" – הארטיסטים במילואים. סרג'יו קונסטנצה בשירות האומה. סרט פולחן בהגשת אסי דיין.
"מסע אלונקות" – גם צנחנים בוכים, אפילו נשברים. קשה להאמין, אך הצנזורה התכוונה לפסול את סרטו של יהודה ג'אד נאמן בגלל הטיעון הנ"ל.
"שחור" – פנתרים שחורים לחוד ומיסטיקה שחורה לחוד. קורס מזורז בהליכות מרוקאיות, מוגש באדיבות בני הזוג חנה ושמואל הספרי-אזולאי.
"כנפיים שבורות" – אורלי זילברשץ, יורשת לגיטימית לגילה אלמגור, בהפגנת משחק נדירה, שעושה את הערך המוסף החיוני למלודרמה של ניר ברגמן.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
"כנפיים שבורות"
|
|
|
|
|
|
|
"חסד מופלא", "הקיץ של אביה", "סיפורי תל אביב"
|
|
|
|
|
|
|
"חסד מופלא" – פרידתו של עמוס גוטמן מעולם החיים. הרהור עגום על מהותו של השונה והחריג בחברה הישראלית קצרת הרוח.
"הגלולה" – אלוניאדה קולנועית, על שפעת הטריקים הקרקסיים והלהטוטים הלשוניים שלה. ניסים אלוני כתב, דוד פרלוב ביים.
"פלוך" – מחנק, אבלות, קטנוניות ורוע לב. כן, חנוך לוין מגיע גם אל הקולנוע, בתסריט שאותו ביים דן וולמן.
"מסעות ג'יימס בארץ הקודש" – הגזענות כבלון החמצן המנשים את המדינה. רענן אלכסנדרוביץ' מיטיב להכין את השטח עבור מדינת האפרטהייד הבאה.
"הקיץ של אביה " – העבר המסוייט, שנות השואה באירופה, מכניע את ההווה הציוני זקוף הקומה. אלי כהן מביים את גילה אלמגור בעוד מסע ניצחון.
"לילסדה" – סעודת ליל הסדר, גורס שמי זרחין, אינה מיועדת להנציח את היציאה מעבדות לחרות, אלא כדי להדגים את כבלי הדיכוי הקרויים גם משפחה.
"זולגות הדמעות מעצמן " – אב, אריה מוסקונה ובן, אבי גרייניק, מחפשים את רוח הקודש דווקא בין שורות הזמר העברי. איתן גרין מגיש.
"עד סוף הלילה" – אב, יוסף מילוא ובן, אסי דיין, מחפשים את רוח הקודש דווקא באפלוליתו של בר תל אביבי. איתן גרין מגיש.
"סיפורי תל אביב" – הסרט שהוליד את הלוק. שנה לפני פרוץ שידורי ערוץ 2, השכילו איילת מנחמי ונירית ירון, להציע ניסוח חדש למחלקת העיצוב האמנותי בסרטים המקומיים.
"אהבתה האחרונה של לורה אדלר" – אלגיה על מוות והסתלקות. אברהם הפנר מחבר בין גסיסת תיאטרון היידיש לשקיעתו של דור השואה.
"אבו אל בנת" – קונצ'רטו לשחקן יחיד. שייקה אופיר (באמצעות זהרירה חריפאי) מוליד בזו אחר זו תשע בנות. והכבוד הגברי, אנה הוא יילך? עבודה יפה מאת משה מזרחי.
"שלאגר" – אולי הטוב, ובוודאי השנון, שבסרטי אסי דיין. עפרה חזה שרה את שיר הפ'רחה ואבא פולי עסוק בפוילע-שטיק.
"מקרה אשה" – מיזוג מלא בין הקולנוע דובר העברית של שנת 70' לבין המקבילה האירופית המכונה ארט סינמה. ז'אק קתמור ביים, אמנון סלומון צילם.
"צימאון/עטאש" – יוצר נולד. סרטו הראשון של תאופיק אבו ואהיל, מציג שפה קולנועית מקורית, שונה מכל התוצרת הפילמאית שהופקה עד כה בארץ.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
"עטאש - צימאון"
|
|
|
|
|
|
|
"אדי קינג", "איריס", "שורו"
|
|
|
|
|
|
|
"אדי קינג "– יש הטוענים שהקדים את זמנו ואחרים הסבורים שאיחר מאוד בהעתקת הפוסט-מודרניזם לעברית. כך או כך, סרט הבכורה של גידי דר, הוא הדבר הכי רחוק משיגרה באנאלית.
"גבעה 24 אינה עונה" – שחקן חיזוק בדמותו של הבמאי האנגלי תורלד דיקנסון, היה זה שכונן את הייצוג הקולנועי של מלחמת העצמאות.
"חימו מלך ירושלים"– יוצר ישראלי, עמוס גוטמן, הוא הראשון לנסח ייצוג קולנועי שונה, קשה לעיכול, של מלחמת העצמאות.
"מחבואים" – כולנו שבלולים המסתתרים בתוך קונכיותיהם ומטפחים בסתר את סודותיהם. על האפל והגלוי בירושלים המנדטורית, בסרטו של דן וולמן.
"איריס" – דוד גרינברג, דמות מופת להבנת המסורת הפילמאית בישראל, היה ראוי אולי למצבה קולנועית חריגה יותר. אך גם כך, סרטו היחיד משנת 68', מהווה ניסיון לעשות אירופה על גדות הירקון.
הקרב על הוועד – אסי דיין, כך נראה, מצוי בתוך הוורידים של הגשש החיוור. גם כשאינו מביים אותם, הוא כותב עבורם את התסריט לפארודיה על הפוליטיקה המקומית. אבי כהן ביים.
"שורו"– הניו אייג' כבר כאן וכך גם הפוסט-מודרניזם. תרגומה לקולנוע של החארטה השינקינאית. שבי גביזון לוכד את הסצינה התל אביב בזנבה.
"מתנה משמיים "– לא בטוח שכל ארגוני הנשים יזדרזו להריע לסרטו השני של דובר קוסאשווילי. אבל מי שחושק בהצצה על שיער ערווה וזיקפה מוצקה, כאן היא הכתובת לכך.
"נורית"– פואטיקה מסוג אחר. פעם קראו לזה רומן למשרתות, כיום זוהי הטלנובלה. צחוק ודמע, והרבה שירים באמצע, במלודרמה הדפיניטיבית של ג'ורג' עובדיה.
"כיכר החלומות" – דוברי עברית יקראו לזה "נורית" ואצל ההודים זהו "סנגם" בן האלמוות. געגועיו של בני תורתי לשכונת התקווה בעידן התמים ההוא, כאשר לעוני היתה איכות.
"סאלח שבתי" – גם עוני, גם מעברה, גם מזרחיות מושפלת וגם אשכנזים נבלות. קיצור תולדות הדיכוי, בסרטו מכונן הבורקס של אפרים קישון. מחזיק בשיא העולמי של כמות צופי הסרטים יחסית לכמות האוכלוסיה.
"קזבלן"– עוד אחד משיאי הצפייה העולמיים. שיכלול של טיעוני "סאלח שבתי" והעתקתם מהמעברה אל השטח הגדול ביפו. מנחם גולן מרקיד את האביונים המתגעגעים הביתה, למרוקו היפה.
"המנגליסטים" – בגדד לא פחות יפה, סבורים יוצאי עיראק, כוכביו הבלעדיים של סרט הבכורה שהכינו דוד אופק ויוסי מדמוני, המנסים לתקן את עוולות ההווה, על ידי חזרה לקסמו של העבר.
"נישואים פיקטיביים" – אפילו הפלסטיני לא יכול לעקור את הישראלי שבתוכו. אליגוריה של חיים בוזגלו, המציגה לראווה מדינה פיקטיבית, העומדת על בסיס שיקרי.
"מייד אין יזרעאל" – השואה היא פאסה, הכריז ארי פולמן, שביים את הפנטסיה הזו, תוך שהוא משסה מאפיונרים רוסיים בנאצי האחרון שעדיין נושם. נו, גם ככה אפשר לכתוב היסטוריה אלטרנטיבית.
"אספלט צהוב" – רוח המדבר ונשמת הבדווי הינם הנצח בהתגלמותו המעשית. דני נוקיו ורטה ברומנסה על אודות אוהלי קידר.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הנעדרים
|
|
|
|
|
|
|
בשל חוקי המשחק, שכוללים ברשימת הגדולים רק סרטים עלילתיים שהוצגו בבתי קולנוע, נעדרים מרשימת הגדולים לפחות ארבעה סרטים, שהיו יכולים להתמקם במקומות רמים ביותר בטבלה הסופית. מדובר בשתי דרמות טלוויזיוניות ושני סרטי תעודה.
"לחם", עם רמי דנון ואתי אנקרי, דרמה שרם לוי הכין עבור ערוץ 1, היא כל מה ש"סוף העולם שמאלה" איננו. סרט המתחולל בירוחם ומתמקד בזרות, בייאוש ובמשבר הכלכלי של תושבי המקום.
"מבצע סבתא" של דרור שאול, עם צח שפיצן, עמי סמולרצ'יק ורמי הויברגר. הטובה בקומדיות שנוצרו בארץ, משלבת סאטירה חברתית, ביחד עם פארודיה צבאית והכל מבושל בציר סוריאליסטי מלא לעג לכל המילים המפוצצות, שאיפיינו את האמירה הציונית.
"יומן" של דוד פרלוב. מבצע מונומנטלי, ששם את היחיד לא רק בלב הסיפור הקולנועי, אלא גם במרכז ההתרחשות ההיסטורית. הסרט בעל ההשפעה הגדולה ביותר על היוצרים הדוקומנטריים בארץ; סרט ששינה לגמרי את שפת הקולנוע.
"בגלל המלחמה ההיא" בבימוי אורנה בן דור. עבודה אפקטיבית ביותר, שתפרה בחזרה אל השיח הציבורי את השואה, שעמדה מחוץ לתחום במשך שנים רבות. שילוב של סיפורי אנוש קשים, מרואיינים מסקרנים ועקשנות בבימוי ובהפצה, הפכו אותו מסתם עוד סרט תיעודי למושג חברתי טעון.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
