 |
/images/archive/gallery/135/408.jpg אדם אבולעפיה
ארכיון  |
|
|
|
|
|
|
| אדם אבולעפיה הסתחרר מהמערבולת האסתטית האכזרית והמענגת של "שבעה צעדים" |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
שוו בנפשכם השאננה מצב בו אתם כלואים במשך 15 שנים בחדר עם מיטה וטלוויזיה בכבלים, ואין לכם מושג מי עולל לכם כדבר הזה ומדוע. תארו לכם שבדיוק כשהצלחתם לפלס לכם דרך מילוט, עליה עמלתם יום ביומו, משחררים אתכם לפתע מצוידים בכסף וטלפון סלולרי. עתה, מסביר לכם הקול מעברו השני של הקו, עליכם לגלות בתוך 5 ימים מדוע נכלאתם, או לחילופין להירצח אבודים ובורים לסיבת הסבל הנורא הזה. עליכם גם להבין שאם לא תראו את "שבעה צעדים", סרטו של הבמאי הקוריאני צ'אן ווק פארק, תוכלו אמנם לשאול חבר שראה, "נו, אז למה לעזאזל כלאו את הקוריאני הזה?" וכך לדעת את הסוף - אבל לעולם לא תדעו את הדרך.
והדרך היא הדבר שבאמת מעניין ב"שבעה צעדים" (“Oldboy”, למעשה), הסרט שזכה בפרס השני בחשיבותו בפסטיבל קאן האחרון (אחרי "פרנהייט 9/11" של מייקל מור). אך לפני ש"מעניין" מרתיע מישהו, רצוי לציין כמה הדרך הזו כיפית; ולפני ש"כיפית" מביאה עמה את כל המשפחה כדאי להדגיש שהסרט
אלים, אכזרי וזב דם. שילוב מאתגר זה של כיף ואלימות מצליח להתממש בהצלחה בזכות הקולנועיות הוויזואלית המפתיעה של ווק פארק. הצבעים, העריכה, הצילום, המוזיקה הקלאסית - הכל מתערבל לכדי פסטיבל קולנוע אינטנסיבי בסרט אחד, וווק פארק אפילו יודע להאט כשצריך. השימוש בכל האמצעים הקולנועיים, מסורתיים ודיגיטליים כאחד, הוא גרנדיוזי עד כדי שוויץ - אך יחד עם זאת מקורי, מרתק ומפתה.
אל תצפו מווק פארק שייפתח דמויות עמוקות או שיתרץ את פעולתן בדרכים מתוחכמות. להפך, העניין בסרט נובע מהעובדה שהעומק נלקח מהצופה, שיחד עם האסיר המשוחרר נותר רק עם מה שנמצא על פני השטח - רמזים. כמו גיבור הסרט, שהאינטראקציה היחידה שלו עם העולם החיצון ב-15 שנים האחרונות היתה דרך הטלוויזיה - מה שהפך אותו לתלמידה המסור של זו - כך גם הצופים נדרשים להשתמש בניסיוננו כצרכני המדיום הקולנועי-טלוויזיוני כדי לנסות ולפענח איזו הפתעה מחכה במהלך הסצנה או בסוף הסרט.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
מתוך "שבעה צעדים". צילום: ארכיון
|
|
|
 |
|
 |
|
הקוד האסתטי
|
|
|
 |
|
|
|
מבנה המסתורין העלילתי הוא רק שיקוף של הסגנון הקולנועי שפועל על פי אותו העקרון של גילוי וכיסוי. בתוך משחק הניחושים הזה הבמאי הוא השליט והצופה הוא הנשלט, וכשם שהוא מתענג בסדיסטיות מלהתבונן בנו תועים בחדר שיש בו רק כסאות ומסך, אנו מתענגים במזוכיסטיות מאותו הדבר בדיוק. למעשה, הדבר שמפריד בינינו לבין הקורבן שבסרט הוא שאנו בחרנו להיות שם; הדבר שמפריד את ווק פארק מהסוטה שמתמרן את הגיבור, הוא שהראשון בכל זאת פועל בגדר הממד הווירטואלי, ואילו השני החליט לקחת צעדים קונקרטיים יותר לסיפוק יצריו.
הקולנוע של צ'אן ווק פארק, אם כן, הוא קולנוע של אכזריות. עם תום הסרט לא תמצאו עצמכם מהרהרים על המשמעות המוסרית של הא או על הגאולה הפרדוקסאלית של דא, אלא תהיו שרויים בחוסר אונים ענוג, בשוק נעים. "שבעה צעדים" יגרום לכם להתענג ואחר כך להיגעל מאותו הדבר, להיכנס למערבולת אסתטית, לצאת ממנה ולהבין שהיא רק חלק מאחת גדולה יותר, להסתחרר, להיבהל, לצחוק ולהתחרמן.
אך על אף הטלטלה החושית-רגשית הזו, ווק פארק חוסך מהצופים את ההזדהות הרגילה-רגשנית עם הגיבור. שהרי מנגנון ההזדהות השכיח מבקש מהצופה לשכוח מהקולנוע, מהמדיום, ולהתרכז בפענוח פסיכולוגי של הדמות המוצגת - ואילו "שבעה צעדים", בסופו של דבר, מבקש מהצופה לשכוח את הדמות, להתמקד בקולנוע עצמו ולפענחו כקוד אסתטי.
|
|
|
|
|
|
|  | | מתוך "שבעה צעדים". צילום: ארכיון | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
|
| | | | מוזיקאי וסטודנט לקולנוע ופילוסופיה | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
