 |
/images/archive/gallery/135/408.jpg אדם אבולעפיה
ארכיון  |
|
|
|
|
|
|
| אדם אבולעפיה חושב שסיפורו של האופוזיציונר גווארה ראוי לטיפול מעט פחות קונופורמי מזה שנותן בו "דרום אמריקה באופנוע" |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
סרטו החדש של הבמאי הברזילאי וולטר סאלס ("תחנה מרכזית ברזיל"), "דרום אמריקה באופנוע", מבקש לספר על ימיו המוקדמים של המהפכן הממותג ארנסטו "צ'ה" גווארה. התסריט מבוסס על "יומני האופנוע" (השם המקורי של הסרט. הספר גם תורגם לעברית) שכתב גווארה במהלך חצייתו את המרחבים הדרום אמריקאיים, כשעל ההגה חברו אלברטו גרנאדו. גם גרנאדו, מסתבר, כתב במהלך המסע המשותף, והסרט מבוסס גם על ספרו שלו.
השנה היא 1952. ארנסטו (גאל גארסיה ברנאל), סטודנט צעיר לרפואה, מחליט לעשות הפסקה בלימודים ולנסוע עם חברו הביו-כימאי והמעט מבוגר יותר, אלברטו (רודריגו דה לה סרנה), לטיול שתמיד חלמו עליו. זה מתחיל, אם כן, כמסע התבגרות סטנדרטי, אך ככל שהסרט מתארך, השניים נחשפים לעוולות כלפי הפועלים האינדיאנים ומפתחים את הפרספקטיבה האמפטית-פוליטית שלהם.
נדמה ששני אלמנטים היו חשובים
ליוצרי הסרט בהתמודדות עם הנושא ההיסטורי: ראשית, תיאורו של גווארה לפני שהפך ל"צ'ה"; ציור דיוקן של "צ'ה" בהתהוותו. כלומר, במקום להתמודד עם המיתוס ההירואי-מהפכני שמיוצג באותה התמונה המשוכפלת, הסרט מבקש לעבות את המיתוס באמצעות סיפור מכונן. שנית, הבלטת האלמנטים הרגשיים, הטרום-פוליטיים, שעיצבו והנביעו את מהפכנותו של גווארה: כמיהה עזה לקירבה אנושית, כאב על החלוקה המעמדית וצורך בהקרבה עצמית. גווארה של סאלס הוא רומנטיקן עד מוות.
האדפטציה לתסריט של חוזה ריוורה מפוקפקת מעט. פשוט קשה לקבל את הקביעה שגווארה וגרנאדו היו ממושמעים כל כך בחייהם בכל מה שקשור לקלישאות של סרטי מסע - גרנאדו כל הזמן שנון וחברמן, וגווארה כל הזמן שקט כנה וצודק. חוץ מזה, הבדיחות מתוזמנות טיפ טופ והדרמה מגיעה לשיאים קצובים ומחושבים. ריוורה כתב את התסריט הזה כמו שאמורים.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
מתוך "דרום אמריקה באופנוע". צילום: ארכיון
|
|
|
 |
|
 |
|
יודה לוי מקסיקני
|
|
|
 |
|
|
|
סאלס, שזכה באוסקר הסרט הזר על "תחנה מרכזית ברזיל", הוא במאי עם רגעים. רוב הזמן אני לא אוהב אותו, כי הוא שקוף - הסימבוליות לא מספיק מעודנת, הצילומים יפים מדי וכוונותיו מופיעות על המסך ומחכות בקוצר רוח שיבינו אותן; אבל במספר מקרים הוא בכל זאת מצליח לייצר קולנוע שמרני מדויק עד כדי רגש. ב"תחנה מרכזית", גם סרט מסע, לרשותו היה תסריט טוב יותר, ולאור נופי מולדתו גם סצינות מעניינות יותר. בסרטו הקודם שהגיע לארץ, "תחת השמש", כבר אפשר היה לחזות בבימוי שלו במלוא יומרנותו המיושנת. "דרום אמריקה באופנוע" מספק כמה רגעים מרגשים, במיוחד בסצנות הסיום, אבל ההתכופפות המיינסרטרימית מדללת את הסרט מכל חריפות שהיא.
השחקן המקסיקני גאל גרסיה ברנאל ("ואת אמא שלך גם", "חינוך רע") מביא בביצוע טוב, וזה מעניין ומפתיע לאור התפקיד הנגטיבי שגילם בסרטו האחרון של אלמודובר. יכולת הטרנספורמציה שלו, מעין יודה לוי מקסיקני, מרשימה ומהנה, ולמרות זאת אני סבור שהליהוק שלו שגוי. הבחור יפה, יפה, כך היה גם צ'ה. אבל היכן החייתיות, הגבריות המובהקת שבמראה החיצוני? התנהלותו הפיזית של ברנאל עדינה מדי, לא משנה עד כמה עדין נפש היה גווארה בעצמו. דה לה סרנה, לעומתו, נדמה כרפליקה מדויקת של גרנאדו האמיתי, ובכך רק מדגיש את שונותו של ברנאל.
רק בגלל הנושא (+ כמה רגעים) ייתכן שהסרט הזה שווה צפייה, אבל דומה שאחת כזאת מחייבת השהייה חמורה של מערכת האמון ההיסטורית. זה אמנם דבר שאפשר לומר על כל סרט היסטורי, שכן תמיד מדובר בפרשנות, אך יש משהו מאכזב במיוחד בסוג הפרשנות שהסרט הזה מציע לנושאו - עיסוק בדמות כה אופוזיציונית בכלים קולנועיים כה קונפורמיים. לא זוכרים כבר את סרט המסע שנעשה לפני 35 שנה, "אדם בעקבות גורלו" (כלומר, “Easy Rider”), שבישר חופש נושאי וצורני ושיכול היה להוות מקבילה צפון אמריקאית ל"דרום אמריקה באופנוע"? סרטו של סאלס לא פורץ ולא רוצה לפרוץ גבולות שנותצו משכבר בשנות השישים. הוא רוצה לספר את סיפורו של הגיבור העממי של אמריקה הלטינית, להשוויץ בנופים ולגרוף שבחים.
|
|
|
|
|
|
|  | | מתוך "דרום אמריקה באופנוע". צילום: ארכיון | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
|
| | | | מוזיקאי וסטודנט לקולנוע ופילוסופיה | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
