 |
 |
|
|
|
|
| לכבוד ספרו החדש של דון דלילו, "מאו II", הנה כמה הארות על הסופר הגדול שהגדיר מחדש את הדבר הזה שנקרא אמריקנה |
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  | |
יעל מאורר
18/10/2004 17:23 |
|
|
|
|
|
|
|
מה יותר אמריקני מלכתוב ספר שלם שסובב סביב כדור בייסבול אחד - ולא סתם כדור, אלא הכדור המכריע במשחק האליפות של 1951? ספרו הידוע ביותר של דון דלילו, "תת עולם" ("Underworld") שנכתב ב-97' עושה בדיוק את זה, ומתעד את החיים באמריקה במשך ארבעה עשורים. הסיבה, דלילו, בן להורים שעקרו מאיטליה לברונקס, כמו יוצרים אחרים שהתחככו בחווית ההגירה, מתמודד עם הניסיון להגדיר את מהות הדבר החמקמק הזה שנקרא "אמריקניות".
כילד שחי בסביבה צפופה במיוחד, שבה, לדבריו "תמיד היה משהו, תמיד קרה משהו, תמיד היתה אגרסיה, תנועה, משהו זז", התחנך על ברכי המיינסטרים הפרברי הכל-אמריקאי של שנות הארבעים, שכלל הרבה בייסבול, קומיקס ורדיו. אל הספרות הגיע רק בגיל שמונה עשרה, שאז נחשף לפוקנר, ג'ויס והמינגווי שגרמו לו להרגיש לראשונה
את "היופי והלהט שיש במילים, את התחושה שלמילה יש חיים והיסטוריה משלה".
בהמשך למד באוניברסיטת פורדהם בניו יורק, "משהו שנקרא תקשורת", כפי שהוא נוהג לספר בציניות, אבל הושפע מהעיר עצמה – מהאמנות הניסיונית , מהג'ז, ובמיוחד מקולטריין , מיילס דייויס וצ'רלי מינגוס, ומסרטים אירופאיים, כשז'אן לוק גודארד מהווה השפעה מרכזית ביצירותיו המוקדמות.
עם סיום לימודיו, עבד דלילו במשרד פרסום כקופירייטר. למרות שהוא מעיד על עצמו שלא אהב את העבודה, הרי שהשפעתה על סגנון הכתיבה שלו, כמו גם על הנושאים בהם הוא עוסק ביצירותיו, משמעותית מאוד. כבר בספרו הראשון, "אמריקנה", שהתפרסם ב-71', מטפל דלילו בנושאי מדיה ותרבות, דרך סיפור מסעותיו של מפיק טלוויזיה שמנסה לגלות מחדש את אמריקה באמצעות צילום סרט.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
"מאו II". צילום: עטיפת הספר
|
|
|
 |
|
 |
|
מסע מרתק
|
|
|
 |
|
|
|
הספר זכה לביקורת מעורבות. ג'ויס קרול אוטס, הסופרת האמריקנית המוערכת (שהיתה, אגב, מועמדת מובילה לנובל השנה) אמנם אהבה את הספר, אך אחרים האשימו אותו בהתחכמות מילולית, סגנון "פרסומאי" ובברק סגנוני המחפה על חוסר תוכן - האשמות שילוו את דלילו לאורך הקריירה הספרותית המאוד מצליחה שלו.
את הפריצה הגדולה שלו עשה דלילו ב-85', עם "רעש לבן", שנהנה מפרגון ביקורתי והצלחה בקרב הקוראים, אולם ספג גם מספר ביקורות קטלניות. למשל, אחד המבקרים, כתב עליו בזלזול: "אם אתם אוהבים את הרומנים שלכם מלאים ב'חטיפים פילוסופיים', בוודאי תאהבו את 'רעש לבן'". האשמה זו, לפיה ספריו יותר "פילוסופיים" מ"ספרותיים", קשים לקריאה וחביבים על אינטלקטואלים פדנטיים ממין זכר, תחזור ותשנה לאורך כל הקריירה של דלילו.
כסופר, דלילו נחשב לגבר שכותב על גברים למען גברים, לא מאצ'ו כמו פיליפ רות או נורמן מיילר, אלא מייצג של גבריות מרוחקת ומהוקצעת, לא מתפקדת וחסרת לב. הוא עצמו, דווקא נוהג לתאר את כתיבתו כמותאמת ל"רמת הרחוב" ואת ספריו כמיועדים "לאדם אנונימי בעיר קטנה".
למרות שהוא סופר כה אמריקני, הרי שספריו מציגים דווקא את הצד האפל של אמריקה, ועוסקים בתיאוריות קונספירציה, בפרנויה, לאומית ואישית, ובתרבות ההמונים המבנה את תפיסתנו את ה"מציאות". דלילו הואשם לכן באנטי אמריקניות, בהיותו "סופר טוב אך השפעה רעה". כל אלו משתקפים בספרו "מאו II" (זמורה ביתן) שיצא לאור בעברית בימים אלו.
הספר מתמקד בסופר מצליח ומתבודד בשם ביל גריי, התקוע שנים ארוכות בניסיון לסיים כתיבת רומן, שנסחף, כמעט בעל כורחו, למסע בעקבות בן ערובה שוויצרי בביירות. דלילו עומד בספר על הקשר הבעייתי בין דמות הסופר לדמות הטרוריסט כ"גיבורי תרבות". כך אומר ביל גריי, לצלמת שמגיעה למחבוא שלו כדי לצלם אותו,"לפני שנים חשבתי שסופר מסוגל לשנות את החיים הפנימיים של התרבות. עכשיו יצרני פצצות וצלפים השתלטו על התחום הזה". התחושה שהסופר איבד מכוחו כ"אלוהים" הבורא ומשנה עולמות , והפך ל"בובה מפורסמת", שולטת בספר לאורכו.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
"מאו II". צילום: עטיפת הספר
|
|
|
|
|
|
|
הסופר כמריונטה
|
|
|
|
|
|
|
חוסר האונים לשנות את המציאות המדממת בה חיות הדמויות, מצד אחד, והדרך בה ה"מציאות" הזאת נחווית רק דרך דימויים טלוויזיוניים המרחיקים את עוצמת החוויה, מצד שני, הם הפרדוקס המבנה את הספר. הדימוי המרכזי, שהוא גם שמו של הספר, מתייחס ליצירתו של אנדי וורהול המשכפלת את דמותו של מאו טסה טונג, ומסמנת את הפיכת המנהיג לידוען - לדמות משוכפלת בסגנון מרילין מונרו.
עוזרו הנאמן של גריי, סקוט, מאבחן את הקשר בין מאו לבין ביל גריי. כמו מאו, ביל גריי יוצר את המיתוס של עצמו על ידי היעלמות מצד אחד, והיחשפות מצד שני. סקוט נזכר בתצלום של מאו "אשר צולם בגיל 72, לאחר היעלמות ארוכה. ראשו עטור השיער של מאו הזקן... דמוי אל ומגוחך". אותה כפילות, אלוהות לעומת גיחוך, קיימת גם בדמותו של גריי. הסופר, כמו המנהיג המהפכני, חי רק כשהוא מת (או שכשחושבים שהוא מת) - רק אז הוא יכול לדבוק במסתורין המגדיר את דמותו כ"סופר".
שניות זו מטרידה את גריי, המרגיש שכוחו אובד ככל שהוא הופך מפורסם יותר, "ככל שהם מפרסמים יותר ספרים, אנחנו נעשים חלשים יותר. הכוח הסודי שמניע את התעשייה הוא ההכרח להפוך את הסופרים לבלתי מזיקים".
גריי גם דומה למאו בהיותו "יצרן משפטים", יוצר ה"ספר" שעל פיו חיים ההמונים, כמו ה"ספר האדום" של מאו - או כך לפחות רואה אותו מנהיג ארגון טרור לבנוני בעל אוריינטציה מאואיסטית, המנסה לגייס את ביל למטרותיו. למרות שנראה שגריי מתנגד להקבלה בין המהפכן (האלים) לסופר- הרי שהאניגמטיות של "מאו II", המתבטאת בעיקר בסופו החידתי, משאירה את השאלה לא פתורה.
דלילו טוען שלו היה כותב את הספר היום היה יותר דיפלומטי בקישור בין האמן לטרוריסט, ומשאיר את קוראיו עם (עוד) חידה לא פתורה - האם הסופר נשאר באמת "בלתי מזיק"? הספר הוא מסע מרתק בנושאי כתיבה, זהות במשבר וחיים שהם תמיד על הסף, וכשמגיעים לעמוד האחרון, נותר רק לומר, דלילו הוא סופר גדול. נקודה. | | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
