 |
/images/archive/gallery/180/032.jpg פנחס שדה.
צילום: רובי קסטרו  |
|
|
|
|
| גבריאל מוקד פורש את עולמו הרוחני והדתי של המשורר האינדיבידואליסט, פנחס שדה |
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  | |
גבריאל מוקד ,
22/10/2004 11:13 |
|
|
|
|
|
|
|
בראש ספרו של משה גנן על פנחס שדה ("פנחס שדה והשירה הדתית", הוצאת גושן, 2004) מתנוסס ציטוט מיצירת המשורר: "אני נושא את שירי אל הרעב ברוח". המחבר, שהוא משורר ומתרגם חשוב בפני עצמו, אם כי לא ידוע במיוחד, מתרכז בעיקר בעולמו הרוחני של פנחס שדה. העולם הרוחני הזה של המשורר מתאפיין, כידוע, בסוג של אכזיסטנציאליזם דתי, המושפע מקירקגור ומניטשה , אך גם ממקורות דתיים יהודיים ונוצריים שונים.
פנחס שדה נטל מניטשה את תפישת המשורר וההוגה כיחיד עליון, המתגבר על כאב של עצמו ועל אדישות הסביבה והעולם. לעומת זאת, הוא נטל מקירקגור את הרעיון של שיח אני-אתה, בין סובייקט סופי, שאיננו מוצא מפלט בהמון, לבין האל האינסופי ("המתווך" בנצרות על ידי חסדו של ישוע בן האלוהים שמייצג, על פי קירקגור את הסובייקטיביות האינסופית, שבלעדיה כולנו אבודים ביקום חסר פשר של אנרגיה וחומר).
פנחס שדה הביא נימות אלו
לספרות העברית, במקצת בעקבות אכזיסטנציאליזם – חילוני אומנם - של י.ח ברנר, וניטשאניות של מ.י ברדיצ'בסקי, ומיתולוגיה כנענית של שירי י. רטוש. הוא נתן ביטוי לעמדתו הרוחנית הזאת הן בשיריו (החל מקובץ שיריו הראשון, "משא דומה"), והן באוטוביוגרפיה הסיפורית שלו, שנתפרסמה כל-כך והיתה לספר פולחן: "החיים כמשל", וביצירות סיפורת אחרות.
עמדה רוחנית אינדיבידואליסטית זו ניצבה בניגוד כה כולל לסיפורת הריאליסטית, החברתית בכל מאודה, של דור הפלמ"ח, עד כי שדה נחשב לא פעם כנידח וכמורד בודד הקורא תיגר על כל עקרונות הספרות הלאומית והסוציאלית של פעם (בדורם של שמיר, גורי, מוסינזון, מגד, שחם וכו').
אפשר איפוא, לסכם ולומר כי הוא נחשב כמורד וכנידח הגדול, לא רק בגלל הנימות הנוצריות הבלתי-מפוקפקות בשירתו, שנתקיימו אצלו בצד זיקה להפנמה נפשית ולתמאטיקה חסידית, אלא גם בגלל פולחן האינדיבידואליזם שלו.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
מקומו של שדה במודרניזם העברי
|
|
|
 |
|
|
|
משה גנן דוחה בצדק אותן ביקורות כנגד יצירתו ואישיותו של שדה, שהדגישו את זיקת היוצר הזה למלודרמטיות ולקיטש, כי הלהט הקיומי והדתי שלו, התעלה בוודאי מעל מגלומאניה מלודרמטית, שמציינת, למשל, חלקים מ"החיים כמשל".
בכל מיקרה אין ספק כי שדה יצר אחדים מבתי השיר החזקים בשירה העברית, תוך המשך קווי-אופי שיריים מסוימים של א.א. פו, של תרגומי ז'בוטינסקי ושל יצירות אורי צבי גרינברג ורטוש. אולם, מצד שני, גנן מתעלם (אולי בגלל ההערצה שהוא רוחש למושא מחקרו והזדהות איתו) מדילמה מרכזית אחרת לגבי מעמדה של שירת שדה: יחסו למודרניזם העברי הגדול של שירת דור המדינה, ובמידת מה גם לסיפורת דור המדינה.
הבעיה המרכזית המתגלה לגבי מעמדה של שירת שדה איננה בתחום יחסיו עם היצירה החברתית, ברובה הגדול של "דור הפלמ"ח". לא יחסו למשה שמיר בסיפורת, או לחיים גורי ולע. הלל בשירה צריך לעמוד באופן בלעדי בלב הדיון כאן, אלא דווקא יחסו לשירת עמיחי, זך, אבידן, ויונה וולך - ולסיפורת של עמוס עוז, אהרון אפלפלד, א.ב. יהושע המוקדם, וכיוצא בכך. שאלה זו צריכה להתנסח כך: מה מקומו של פנחס שדה במסגרת המודרניזם העברי, ולא מהו מקומו במסגרת פרישתו מהריאליזם, או מהנטוראליזם החברתי.
והנה, מהבחינה הזאת (של יחס שדה למודרניזם עצמו) שדה יכול דווקא להיחשב גם כמשורר שמרן, שנטה לרוב לשפה ארכאית ולמימד של קדושה קודרת, בלי אירוניה ובלי תשומת לב לצדדים הפרוזאיים יותר של המציאות העכשווית של אמצע המאה ה 20 (שרק בעקבותיה, יכול וצריך לבוא הפאתוס המודרניסטי) אכן, עמיחי, זך, אבידן, וולך וויזלטיר וגם א. ב. יהושע המוקדם ועמוס עוז ואורפז וכו' היו מודרניסטים של הזרם המרכזי יותר משדה. אבל גם הם יצרו לא פעם יצירות בעלות השלכה מטאפיסית, וחבל שגנן איננו מרחיב את דיונו החשוב על שדה גם לכיוון הזה.
בכל מקרה לפנינו ספר חשוב ויפה, החייב להיקרא על ידי כל אוהבי השירה העברית, בתוספת לשירי פנחס שדה, שירים מהסוג שגנן מרבה לצטט אותם בספרו.
אסיים רשימה זו בהבאת שניים משירי שדה, האהובים במיוחד על גנן: "המוות רוכב על סוס בשמיים/ בקלות ובהדר רוכב בתכלת, בדממה/ המוות רוכב בשמיים ופני נערה לו/ גוון עיניה כגוון הענבר. כפות רגליה לבנות כחבצלות. לה חרב חתוכה מגוף השמש, חרב/ על ארבע כנפות האדמה".
"לאחר מותנו, בבית העלמין של חולון,/ נשב, את ואני, אל החלון// איזה אושר יהיה זה. נשב דומם, כך/ את תהיי שלי אני שלך// ניזכר/ לא נאמר דבר/ כל שסבלנו, כל שעבר// שנות אור של אחר צהריים אינסופי./ נצחים באים. נצחים חולפים// נחל השאול, שחור- ירוק, לא/ בכל מלוא היקום אני ואת"
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
