 |
 |
|
|
| זוכת פרס נובל לספרות מבריזה מהטקס |
|
| הסופרת האוסטרית אלפרידה ילינק לא תוכל להגיע לאירוע מאחר והיא סובל מ"חרדה חברתית" |
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  | |
NRG מעריב
8/11/2004 10:38 |
|
|
|
|
|
|
|
אלפרידה ילינק, הסופרת האוסטרית זוכת פרס נובל לספרותלשנת 2004, לא תגיע לטקס חלוקת הפרס שייערך בחודש הבא, אלא תשלח את נאום התודה שלה בקלטת וידאו שהוקלטה מראש. "הקלטתי את נאום התודה שלי בווינה, בשבוע שעבר", סיפרה הסופרת, כפי שהיא מצוטטת בסי. בי. אס ניוז. "עשיתי את זה מאחר ואני סובלת מחרדה חברתית, ואני לא סובלת קהלים גדולים".
סרט הווידאו שצולם על ידי הטלוויזיה השבדית יוקרן במהלך הטקס שייערך ב-10 בדצמבר בשוטקהולם. חברי ועדת פרס נובל בחרו בילינק כזוכת פרס נובל לספרות ב-17 באוקטובר השנה, מה שזיכה אותה ב-1.7 מיליון דולר. בהודעה לעיתונות שפירסמה האקדמיה השבדית, נומקה זכייתה בשל "הזרימה המוזיקלית של הקולות וקולות הנגד שבספרים ובמחזות שלה, שבעזרת להט לשוני חושפים את האבסורד שבקלישאות החברה ואת הכוחות המשעבדים שבהם".
למרות שילינק כינתה את הפרס "הכבוד הכי גדול", היא סיפרה גם שהיא לא תגיע לאירוע עצמו בגלל שהיא לא יכולה להתמודד עם תשומת הלב שמלווה את הזכייה. הפרס לדבריה גרם לה לחוש יותר חסרת בטחון וספקנית באשר ליכולותיה. "השמחה תגיע מאוחר יותר", היא חזתה. "אני מקווה שכל המהומה סביבי תסתיים מתישהו ואוכל לשוב לחיי. אני רוצה את חיי בחזרה".
ילינק, הסופרת השנויה במחלוקת מזוהה בחייה עם שנאה עזה למולדתה, ובכתיבתה מנסה לחשוף את כיעורה של הבורגנות האוסטרית ואת המנגנונים והמוסדות הדכאניים שמניעים אותה. יצירותיה, שרבות מהן עשו בלגנים עם פירסומן, מרבות לעסוק גם באלימות פיזית ונפשית כלפי נשים, כמבנה עומק עליו מושתת החברה של ימינו.
בסוף שנות השישים, מצאה ילינק את זהותה הפוליטית, ובמשך שנים ארוכות, עד ראשית שנות התשעים, היתה חברה במפלגה הקומוניסטית האוסטרית, ומשורותיה לחמה, בין השאר, בעד זכויות מהגרים ומיעוטים. בהתאמה, לבשה כתיבתה של ילינק גוון חברתי ברור. בשנים האחרונות נמנתה ילינק עם מבקריה החריפים והקולניים ביותר של מפלגת החירות האוסטרית של היידר.
את פריצתה הספרותית עשתה ילינק עם צאת הרומן "המאהבות" ב-75' (הספר ראה אור בהוצאת בבל לפני שנים אחדות), שעסק בחייהם של נשים העובדות במפעל לייצור חזיות. זהו אחד מהטקסטים הפמיניסטיים הנועזים ביותר שפורסמו, וכבר בו ניכר הסגנון האישי המיוחד של ילינק: כתיבה ישירה, חפה מסנטימנטליות וחמלה, אפילו אכזרית, שמפרקת לגורמים את היחסים שבין המינים ואת המנגנונים הסמויים שמפעילים אותם.
"הפסנתרנית", ספרה מ-83' (שראה אור אף הוא בעברית, ועל פיו נעשה סרטו של הקולנוען האוסטרי מיכאל הנקה, "המורה לפסנתר"), המבוסס במידה חלקית על חייה של ילינק, ועוסק בקשרי אנוש מעוותים בין גיבורת הספר לאמה והמאהב שלה, הביא מגמה זו לאחד מביטוייה המטלטלים ביותר בספרות העכשווית.
לדברי המפיץ הגרמני של ספריה, למעלה מ-200 אלף עותקים של הרומנים של ילינק נמכרו מאז זכתה בפרס הנובל. "זאת התקדמות גדולה", מסר דובר מטעם חברת ההפצה. "במהלך יריד הספרים הגדול בפרנקפורט, חתמנו חוזים עם מפיצים בנורווגיה, פינלנד וספרד, וקיבלנו בקשות מארצות הברית, בריטניה, יוון ואיטליה".
|
|
 |
|
 |
|
|
|
| |
| |
|
| |
|
|
|
