 |
/images/archive/gallery/205/553.jpg אלכסנדר סוקורוב.
צילום: ארכיון  |
|
|
|
|
| מאיר שניצר על אלכסנדר סוקורוב, הבמאי הרוסי החידתי שרטרוספקטיבה מסרטיו תיפתח מחר בסינמטקים |
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  | |
מאיר שניצר
18/11/2004 10:12 |
|
|
|
|
|
|
|
ההצלחה המפתיעה של הסרט "תיבה רוסית" חוסכת, אמנם, את השאלה "סוקורוב, מי? ", אך בישראל שמו של אלכסנדר סוקורוב הרוסי איננו עדיין שם מותג כמו, למשל, הדני לארס פון טרייר. ייתכן שעניין פעוט זה יבוא על תיקונו בזמן הקרוב, וזאת בעקבות הרטרוספקטיבה המרשימה של סרטי סוקורוב, שתיפתח מחר בשלושת הסינמטקים העירוניים - ירושלים, תל-אביב וחיפה.
סרטים חידתיים, מאתגרים את סבלנותו של הצופה, ספוגים ברוחניות ובתחושות של אמונה דתית. יצירתו הפילמאית הענפה של סוקורוב, שעשה עד כה למעלה מ-50 סרטים בסגנונות ובפורמטים שונים - עלילתיים, תיעודיים, ניסיוניים, קצרים, וידיאו ופילם - בלתי ניתנת להגדרה קולעת אחת. אך ייתכן שהמונח טרנסצנדנטלי, יש בו כדי להכיל בתוכו את מרבית העבודות של יוצר הקולנוע הבולט ביותר ברוסיה מאז אנדריי טרקובסקי.
ואמנם לטרקובסקי ("סטאלקר", "אנדריי רובלוב", "סולאריס") המנוח היה חלק חשוב בעיצוב אישיותו היצירתית של סוקורוב. מכתב המלצה נלהב שלו סייע לסוקורוב, יליד 51', להתקבל ללימודי קולנוע, והתייצבות נאמנה לימין רעיונותיו החריגים של הסטודנט הטירון, היא שאיפשרה לסוקורוב לקבל עליו בשנת 78' את הפרויקט הקולנועי הראשון שלו - הסרט הארוך "קולו הבודד", שמתבסס על סיפורים מאת אנדריי פלאטונוב. מיד עם סיום העבודות על סרט בכורה זה, הוא נגנז בפקודת הצנזורה הסובייטית של עידן ברז'נייב.
גם יורשיו של החנוט ממוסקבה - אנדרופוב וצ'רניינקו, לא היטיבו עם סוקורוב, ולמעשה עד 87' שום סרט שלו לא נחשף בפני הציבור. במשך שנות ההשתקה שלו על-ידי הצנזורה, הוא הספיק לעשות תשעה סרטים, שהוטלו כולם בבת אחת לתוך השיח הציבורי בברית
המועצות, עם הנהגת משטר הגלסנוסט של גורבצ'וב.
מסע ניצחון בפסטיבלי הסרטים הבינלאומיים, ביסס כבר בסוף שנות השמונים את מעמדו של סוקורוב כקול ייחודי בקולנוע העולמי, קול המעדיף את המטפיזי, הפיוטי והנסתר, על פני הנגלה לעין. סוקורוב אף העמיק בכיוון הזה, כאשר יצר שבעה סרטים - עלילתיים ותיעודיים - שכונו על-ידו "אלגיות", קינות , ובהם הבליט הקולנוען את העדפת העבר על פני ההווה, את הסתום והבלתי ניתן לפירוש, על פני המבע החברתי.
התחביר היצירתי החריג שסוקורוב מחוייב לו, מעדיף סצינות ארוכות, פייטנות על גבול הליריות השירית, ראייה רומנטית של הטבע המעצב את האדם, שתיקות מעיקות, פרפרזות על תמונות ואיקונות דתיות וציטטות חזותיות הלקוחות מעברה של רוסיה. בין שפע סרטיו, ניתן למצוא גם עיבודים לספריהם של פלובר, צ'כוב, דוסטויבסקי או ג'ורג' ברנרד שאו, אך בשום מקרה אי אפשר לטעות גם בהם - כולם סוקורוב.
המינימליזם שסוקורוב כופה על מרבית סרטיו (לא כולל "תיבה רוסית" הראוותני), מלובה בטכניקות סיפור חריגות - מלמולים במקום דיאלוגים בהירים, גיבורים המשוטטים בתוך התמונה כמו תחת השפעה היפנוטית, מעברים תכופים בין צילומי צבע לשחור-לבן, שימוש מרובה בתמונות סטילס ארכיוניות ונוכחות מתמדת של אירועי העבר בתוך ההווה, ואולי העתיד, של הדמויות השונות בסרטיו. מובן שכל ההתניות המוקדמות הללו אינן מקרבות את הקהל הרחב לקולנוע של סוקורוב ובעבר הוא צוטט: "סרטיי לא נועדו להמונים. יש לי קהל משלי, קהל שהוכשר לצריכת תרבות באופן רחב יותר, ולאו דווקא קולנועי. אני מייעד את הסרטים אותם אני יוצר לקהל מסוג מסוים, עירוני בעיקרו".
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
"אב ובנו", אלכסנדר סוקורוב
|
|
|
 |
|
 |
|
טרילוגיה על דיקטטורים
|
|
|
 |
|
|
|
"קולו הבודד", סרטו הארוך הראשון, שיוצג בארץ במסגרת הרטרוספקטיבה, ממצה בחובו את מרבית האלמנטים שייאפיינו גם את עשרות הסרטים שסוקורוב יביים לאחר מכן. הסרט המוקדש לטרקובסקי, עוקב אחר חייו של מהפכן בולשביקי, כזה שחוזר לכפרו עם סיום מלחמת האזרחים ב-21' ונתקל בלגלוגי אביו ("הרגת כבר את כל הבורגנות?") ובאשה אוהבת, אך בעלת נטיות התאבדותיות. הצנזורה הסובייטית אסרה את הפצת הסרט, משום שסוקורוב, לדעת אנשי ברז'נייב, הינו קונטרה-רבולוציונר, המוציא לשון הרע על הקומוניזם.
20 שנה לאחר שעשה את "קולו הבודד", נפגש סוקורוב לסדרה של שיחות מצולמות עם הסופר אלכסנדר סולז'ניצין, אולי המתנגד העיקש ביותר לבולשביזם. התוצאות הארוכות למפגש זה (104 דקות ), ייחשפו אף הן במרוצת הרטרוספקטיבה בסינמטקים וזאת בסרט "קשר". למרות שבסרטיו סוקורוב מצטייר כשייך למחנה הפאן-סלאבי הלאומני על סף הפאשיזם, שסוז'ניצין הנהיג, הוא מתעקש לאפיין את עצמו כשולל כל עמדה פוליטית וכאחד המבטא את עצמו אך ורק באמצעות אמנותו.
סרטים בולטים נוספים ברטרוספקטיבה הם "ימי המאפליה", " אם ובנה" ו"דולצ'ה". שני הראשונים עלילתיים והשלישי סרט תעודה. "ימי המאפלייה" (88'), עוקב אחר רופא רוסי צעיר, שהוא, אולי, בן דמותו של אבי הבמאי שנולד בסיביר וגדל בטורקמניסטן, הנשלח לשרת את המולדת בערבות אסיה התיכונה. רוסי יחיד בין טורקמנים וטאג'יקים, שאינו מוצא לעצמו פינה שלווה וחזיונות של סיוט על אודות הגולאגים של סטלין טורפים את דעתו. מההיבט הצורני זהו סרט מופת. מההיבט העלילתי, קשה להבין מה בדיוק קורה שם. מה עוד שסוקורוב מתבסס כאן על מקור ספרותי של האחים סטרוגאסקי, שקודם לכן סיפקו את ההשראה ל"סטאלקר" הנערץ והסתום כל כך של טרקובסקי.
"אם ובנה" (97') פשוט יותר, אך דורש סבלנות רבה מהצופה. שניים מכילים את עלילתו הרזה של הסרט - אם גוססת ובן המטפל בה עד מותה. הנוף העגום, החדרים האפלים, הצילום הרך והשתיקות המלוות את פרידת הבן מאמו, טווים יחד הרהור מטפיזי כובש.
"דולצ'ה", סרט תעודה שצולם ביפן לפני ארבע שנים, דומה ל"אם ובנה", למרות שמדובר בו באם ובתה. האם, אלמנתו של משורר יפני חשוב, נעה על הגבול שבין השפיות לחוסר השפיות ואילו הבת, בגיל 30, לוקה במחלה חריגה המכתיבה לגופה הבשל התנהגות של תינוקת. הסרט מתמקד באמונה, נאמנות ואמנות, וצפייה בו מקבילה במובנים רבים לטראנס היפנוטי.
סרט נוסף של סוקורוב באותו הסגנון, "אב ובנו", יגיע לבתי הקולנוע הרגילים בעוד שבועיים. עוד מכילה הרטרוספקטיבה שני כשלונות בולטים של סוקורוב, "מולך" (99') ו "טאורוס" (2001), שהם שני החלקים הפותחים טרילוגיה על אודות דיקטטורים בולטים במאה העשרים. "מולך" עוקב אחר 24 שעות בחייהם של היטלר ואווה בראון שלו ו"טאורוס" מתעד את גסיסתו המתמשכת של לנין. סרטים אלה מכריחים את סוקורוב להסתייע בדיאלוגים, במשחק אמין ובהעמדת מצלמה שגרתית יותר, והדברים הללו זרים לו ככל הנראה. בימים אלה משלים היוצר את טרילוגיית הרודנות בסרט המטפל בקיסר היפני הירוהיטו.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
