 |
/images/archive/gallery/151/394.jpg תמר גלזרמן
ארכיון  |
|
|
|
|
|
|
| תמר גלזרמן חיפשה ב"יומנה של ברידג'ט ג'ונס 2" קצת עידון, אבל מצאה בעיקר איזו דעבה שלא מפסיקה להכנס בעמודים |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אין צחוק משחרר פחות מזה שנגרם מהומור מיוזע. כזה שמתאמץ להצחיק ולא נותן לך לעבוד. "יומנה של ברידג'ט ג'ונס", שיצא ב-2001, היה סרט מצחיק מאוד, ששמר על רוח ההומור היבשושי של ספרה של הלן פילדינג. ההמשכון – "יומנה של ברידג'ט ג'ונס 2" – נוטש את פילדינג ועובר ל"אדקמיה לצחוק". "בבקשה תצחקו", הוא מבקש, "אם לא, יעיפו אותי".
הסרט חוזר אל הרווקה הלונדונית (רנה זלווגר בלוק מעט מבעית), שישה שבועות אחרי תום הסרט הראשון, בעת שהיא חפונה בזרועותיו החיוורות של העו"ד מארק דארסי (קולין פירת). כיאה לביש גדא שהיא, ברידג'ט מתמודדת עם המאוהבות שלו באופן נוירוטי ומביך. עד כאן טוב. הרי מה מענג יותר ממראה אדם נתקע
בעמוד?
אדם שלא נראה כאילו התכונן היטב להיתקע בעמוד, ככל הנראה. רצף הגגים והפאדיחות שמעבירה עצמה ג'ונס נושא קצב כל כך חדגוני וקבוע עד שמימד ההפתעה, הקריטי כל כך לקומדיה, מתבטל. ברידג'ט ג'ונס הפכה מבחורה נוירוטית ממוצעת למר בום. ובינינו, כשמר בום חוטף מכות זה לא כל כך מצחיק, זה פשוט מה שמצופה ממנו.
ברור כל כך שבסופו של מונולוג סקסי בטלפון יתגלה שמן העבר השני הקשיב האדם הלא נכון; שבסופה של הצצה מן החלון תיפול ברידגיט דרך הארובה. כשהיא מתייפיפת שעות וצועדת ברחוב כדי להשיג את גבר חלומותיה, הצופה יכול פשוט לספור: אחת, שתיים, שלוש ו-הופ! אוטובוס מתיז עליה מים ומטנף לה את השמלה.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
"יומנה של ברידג'ט ג'ונס 2"
|
|
|
 |
|
 |
|
אחרון הסיטקומים
|
|
|
 |
|
|
|
סיפור העלילה, שאמור היה לספק מתח בסיסי שיהפוך את שרשרת הפאדיחות לסרט, קלוש ומופרך לחלוטין (ברידג'ט בכלא תאילנדי?!). זה לא נראה כמו קומדיה מטורפת, זה נראה כמו סדרה של תירוצים לפזצטא. הדינמיקה מוכרת מסיטקומים – הרי צופה ב"נשואים פלוס", לשם השוואה, לא נמצא במתח כשאל באנדי זוכה בלוטו. הוא יודע טוב מאוד שבעוד 20 דקות מקסימום תקרה איזו פאשלה, אל יאבד את הכרטיס והכל ישוב לקדמותו. בגלל זה "נשואים פלוס" לא היתה מחזיקה כסרט.
היא לא מתיימרת להיתמך בסיפור עלילה דינמי, היא נתמכת בבדיחות. "נשואים פלוס", לדוגמא, לקחה את המהות הצפויה שלה לכיוון של הומור פטאליסטי חריף. "ברידג'ט ג'ונס 2" לא לקחה את המהות הזו לשום מקום. הסרט מתפקד כאחרון הסיטקומים, פשוט חי לו מבדיחה לבדיחה, וחוץ מזה אין בו כלום.
בעזרת תסריט שליקט את קווי העלילה המשעממים ביותר מספרה הקורע של הלן פילדינג, "ברידג'ט ג'ונס – עובדות החיים", נישלה במאית הטלוויזיה הבריטי ביבן קידרון את ברידג'ט ג'ונס ממעמדה כרווקה בריטית לדוגמא (קארי ברדשו על סופגניות, אם תרצו), והפך אותה לאישיות גבולית שאסור להשאיר לבד עם ילדים.
הסרט עדיין מניב כמה צחוקים בריאים במקומות בהם הוא מצליח להפתיע, אבל זה פשוט יותר מדי. כל אלמנט שהיה חינני בסרט הראשון נסחט עד תום (והרבה הרבה מעבר) בסרט השני. הראשון התאפיין, למשל, בעריכת סאונד נאיבית וליטרלית (ג'ונס בודדה בדירתה, ברקע פורץ "All By Myself” של ג'יימי אוניל). כשזה במינון נמוך, זה יוצר רגע מלודרמטי מצחיק. כשמתחלפים חמישה שירים בסצנה של שלוש דקות, זה כבר יוצר סחרחורת. במילים אחרות, מה שהופך את הסרט לקומדיית חכו-לוידיאו-קלאסית-וגם-זה-רק-ביום-כיפור, היא העובדה שגם עם אקדח לרקה, אי אפשר למצוא בו רגע אחד של עידון.
|
|
|
|
|
|
| | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
