 |
/images/archive/gallery/198/693.jpg ג'יימס הת'ר, מתוך: Sonic Vision.
צילום: מתוך הווידאו-זון  |
|
|
|
|
| מה בין וידאו-ארט לקולנוע? אילו מטרות מלוות את הביאנלה ואילו גלריות משתפות פעולה? |
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  | |
אורי דסאו, סטודיו מגזין לאמנות
18/11/2004 10:56 |
|
|
|
|
|
|
|
הביאנלה לווידיאו-ארט, העונה לשם הלועזי וידיאו-זון, תתרחש זו הפעם השנייה בסינמטק תל-אביב (17-24 בנובמבר), ולמעט מספר גיחות תתופעל במתכונת של פסטיבל קולנוע מורחב. גישה זו אינה מופרכת מעיקרה, אך גם אינה מובנת מאליה. מבחינה היסטורית, המהלכים שלימים ייקראו כראשיתה של אמנות הווידיאו מזוהים עם אמני פלוקסוס, בניו הסוררים של הדאדא, ועם מגמות בפוסט-מינימליזם האמריקאי, אבל מעניין להקביל בינם לבין החידושים הקולנועיים של זמנם, ולהבין את דבקותם של מהלכים אלה בגוף, מעבר למסגרת הקריאה שלהם כשלוחות של אמנות המיצג .
אחת מהאמביציות הפואטיות שביסוד הגל החדש הצרפתי סבבה סביב הסרת הגבול המפריד בין דמות לשחקן, כשביטול זה מוביל להתמקדות בשאלת הסובייקט כסוכנות של ייצוג וכנוכחות. אצל גודאר, למשל, מדובר בהתקשרות אובססיבית של הדמות המוקרנת לפרט מטריאלי מסוים או לג'סטה, שפאזוליני, במאמרו על הסמיוטיקה של הקולנוע, התייחס אליה כמצויה "מעבר לסף הפתולוגיה".
התקשרות זו, בהיותה מכוונת לגוף השחקן או השחקנית, מוחקת את הפער בין בדיון לתיעוד, בין התחוללות לדיווח עליה. מכאן ניתן לחשוב על הקשר בין הצבות של דימוי מוקרן והצבות וידיאו, לקולנוע האירופי של שנות השישים. דוגמה מאוחרת יותר היא "הדייר", סרטו של רומן פולנסקי, ובעיקר סצינה אחת, שבה איזבל אדז'ני מנסה לשווא להפשיט את רומן פולנסקי.
בתחילת הסרט פולנסקי עורך ביקור חולים לדיירת הקודמת של הדירה שזה עתה שכר, לאחר ששמע את סיפורה מפי בעלת הבית: הדיירת התפנתה לאחר שנפלה/הופלה מן החלון, נפצעה קשה ואושפזה בבית חולים. ליד מיטת חוליה נפגשים לראשונה פולנסקי ואדז'ני, חברתה הטובה. מאמציה לעורר אותו מינית מביאים אותו כעבור זמן לדירתה. הוא מספר לה על מקרה שקרא בעיתון:
אדם שאיבד את ידו מבקש לקבור אותה. הם עוברים למיטה. כשהיא מורידה לו את המכנסיים, הוא מתחיל לדבר על עצמו. קלוז-אפ על הראש שלו במצב של שכיבה. הוא מנסה להרים את הראש, ושואל: "מה אומר אם תכרתי את ראשי - אני וראשי ((me and my head), או אני וגופי (me and my body)"?
הבחינה המטאפיזית של סצינה זו מקרבת את פולנסקי לאמן כמו ברוס נאומן, ולנסיבות המבתרות שפוקדות ומזינות את גוף עבודתו - מצבים מבודדים של קריסת ההבדלים בין אובייקט, פריים, חלל, גוף ותודעה (בעבודות הקרנה מוקדמות כמו Spinning Spheres, Studies for Holograms).
אבל הקרנה באולם קולנוע מעורבת במודעות לאופני עשייה ותנאי צפייה ייחודיים, שגם הניסיון לפרקם אין בו כדי להעלים את הנוסח האונטולוגי שלהם, את הצעת הקולנוע בבנותו עולם, שמעמדו אינו מתמצה בהיותו יקום מקביל, אלא הוא חלק מרצף מרחב-זמני ריאלי ברגע נתון.
בהקשר של גודאר הדברים מתחדדים למרות, ואולי בגלל, הרטוריקה הביקורתית. הדוגמה המובהקת ביותר היא כמובן "הסינית" (67'), שניבא בזמן אמת את מהומות הסטודנטים ואת כשלונן, ועל ידי כך תרם גם הוא לשכפול הייצוגים הטריטוריאליים (מסגור דיאלוג הרכבת, ומנגד הכיתוב סוף - FIN - בשניים שלושה דברים: המלה צבועה בצבעי הלאום כעין תמרור "גבול לפניך").
בניגוד לקולנוע של גודאר ופולנסקי, ולמרכזיות מושג ההיסטוריוּת והזמן ההיסטורי בעבודתם, בחסותה של תפיסת הזמן שקוצב הווידיאו, כפי שהתעצבה במספר עבודות פורמטיביות שעיסוקן בדימוי המוקרן וכפי שאובחנה על ידי רוזלינד קראוס (בהתייחסה לאמנים כריצ'רד סרה, דן גרהאם, ויטו אקונצ'י וברוס נאומן), "מתגבש דימוי של חוויית נתק מוחלט מן ההיסטוריה", של היתקעות בהווה "המנותק כליל מתחושת העבר של עצמו".
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
"ספטמבר השחור", כריסטוף דרגר
|
|
|
 |
|
 |
|
מטרות המבצע
|
|
|
 |
|
|
|
וידיאו זון 2 משובץ בסיכונים, בהתכות בין-מדיומליות שאינן נידונות ברמה המוצהרת, ואינן מסתמנות כמעשה עקרוני. סיכונים אלה עלולים להאפיל על מה שנראה כפסטיבל בעל מאפיינים אדמיניסטרטיביים-הפקתיים רציניים ומרשימים.
בית ההפקות 'ארטאנג'ל', מוסד האמנות הלונדוני, ששיתף פעולה עם סיגלית לנדאו בסרטה 'מוכרת הגפרורים הקטנה', יפגין נוכחות במרוצת ימי הפסטיבל עם מספר סרטים של אמנים, שבכל אחד מהם הושקעו כמיליון דולר- סרטים ערניים למצב הביניים שמכתיב ביטול החיץ וידיאו/קולנוע, אך לא בהכרח כפופים לו: "Feature Film" של דאגלס גורדון, שעניינו בביצוע המוזיקה שהלחין ברנרד הרמן עבור הסרט פסיכו; לאחר 24 שעות פסיכו חוזר גורדון לכור מחצבתו הארכיוני ולטלטלות הדו-ערכיות של עבודתו (כיווץ/פרישה, פירוק/האחדה). הרמן, המלחין הדגול, מהווה את תחנתו הנוכחית של גורדון במשחקיו הפוסט היסטוריים במרחב ובזמן הקולנועיים, ובהתקתם לחלל תצוגה. גורדון מתמסר לגורם הזמן הקולנועי כערובה להתפוררות הדימוי.
עוד סרט שהופק על ידי ארטאנג'ל ויוצג בווידיאו-זון הוא "The Battle of Oregrave", סרטו של ג'רמי דלר, אחד ממועמדי פרס טרנר לשנה זו וכוכב בינלאומי. הסרט הוא שחזור (enactment) של עימות בין כורים לשוטרים ביורקשייר במהלך 84', שנת שביתת הכורים הגדולה בבריטניה, שנהפכה במרוצת השנים סמל לשנות שלטונה של תאצ'ר, סמל למאבקו הגדול האחרון ולתבוסתו של השמאל הבריטי. המשא של הסרט הוא קולנועי, אך המשקל הוא וידיאו. יוצג גם "Fishtank" של ריצ'רד בילינגהם, שהופק אף הוא על ידי ארטאנג'ל. דלר ובילינגהם יגיעו לישראל יד עם ג'יימס לינגווד, מנהל ארטאנג'ל (בשיתוף עם מייקל מוריס).
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
"שני נגני מאראקה", סנטיאגו סיירה
|
|
|
|
|
|
|
התארגנויות עירוניות
|
|
|
|
|
|
|
מספר גלריות נחשבות בתל-אביב תיאמו עמדות עם האירוע ונערכו אליו מבעוד מועד: בגלריה טל אסתר יציג אוהד מרומי תערוכת יחיד, "קיקלופ", כשמו של הסרט שבמרכזה. גרסתו של מרומי לסיפור הקיקלופ ולמחזה הסאטירים נטולת דיבור או קריינות. העבודה מדגישה את הזיקה ההיסטורית בין פרפורמנס לוידיאו, בעודה שומרת על מתח אילוסטרטיבי/פרשני, ומכוונת אל עבר מודלים טלוויזיוניים (ערוץ ההיסטוריה, וגם טלוויזיה חינוכית: טלטאביז, Dr. Halfbaked, עב"מבה. קשה שלא להיזכר גם בסרט "פינק פלויד בפומפיי" ששודר בערוץ הראשון פעמים רבות, במשך השנים). האולפן/סטודיו בו צולם הסרט מהדהד את מערת הקיקלופ, ובה בעת ניכרים בו ובתנועה המתועדת בו קשרים למאפיינים של חדרי חזרות וחדרי כושר, לסוג האינטראקציה הגופנית שמתקיימת בתוכם.
עבודה אחרת של מרומי שעשויה להציע פרשנות לדמות הומרית, ולא מוצגת בגלריה או בווידיאו-זון, היא 'אריגה', סרט קצרצר בו מככב האמן עצמו כמין פנלופה זכרית, עובדה שעורמת על פעילויותיו המהוגנות – אריגה , נגינה על סארוד - מידה של נליזות ופרוורסיה, של חריגה מנוהג תוך העצמתו. מרומי מציג גם ב"על אמנות וחיות אחרות", תוכנית שתוצג בסינמטק תל-אביב, אחת מחמש שאצרו סרג'יו אדלשטיין ודורון סולומונס (18 בנובמבר).
בגלריה זומר תציג יעל ברתנא את "You Could Be Lucky" ( בין ה-16 לנובמבר ל-24 בנובמבר). שמה של ברתנא, שמצויה כעת בעיצומה של בניית קריירה בינלאומית, יצא בישראל עם הצגתה של "מלכי הגבעה" (2003), עבודה שחזות תוכנית התחקירים שלה מחזקת את מופעה המציצני/ביצועיסטי, שמצידו קשור בפעילות מחתרתית, מעין תחרותית, של נהגים בשטח פתוח - אזור דמדומים שבין האטמוספרי לביקורתי, בין הדוקומנטרי לעלום. העבודה מוצגת כעת בתערוכת וידיאו רדודה ב- Tate Modern , ונקנתה לאחרונה לאוסף הטייט בעזרת קרן Frieze.
סרט חדש שלה, "Low Relief", יוצג בתערוכה "מחסן זמן" במוזיאון פתח-תקווה המתחדש (החל מה-25 בנובמבר), וסרט מוקדם יותר שלה, שסוטה מהגישה הסמי-דוקומנטריסטית, מציגה ברתנא בתוכנית "הפיתום הציוני", שאוצר רועי רוזן עבור וידיאו-זון 2. האסופה מורכבת "מעבודות ישראליות מן השנים האחרונות שמבוססות על שירי פופ, רוק וסוגי מוזיקה נוספים. המכנה המשותף לעבודות אלו הוא שבכולן משמשים אופני ביצוע המשקפים כפל-קול: קריוקי, דראג, דיבור מהבטן, דיבוב, תרגום".
בעבודה הראשונה בקובץ, הבלדה על ברוך ג'מילי, "משלש ברק רביץ את דמותו שלו כדי לגלם את שלמה ארצי ושני זמרי הליווי שלו" בשיר שבוצע מחוץ לתחרות פסטיבל הזמר 74', שנה לאחר שקטף ארצי את המקום הראשון. גיבור השיר הוא ברוך ג'מילי, אמן הכתב והגרפיטי, שאף זכה לפרק שלם בספר החדש של אורלי קסטל בלום. ברק רביץ, שלמעט עריכה וצילום בסיסיים "רק עשה עם השפתיים", מזמן את הופעתו הקלאסית של ארצי הצעיר לקרב, תוך ניסיון לפורר את הפרסונה והפרסונליות של קולו, ומתבזה. בערב של רוזן, שמלווה בטקסט ששורות ממנו צוטטו לעיל, יוצגו עבודות של אמנים נוספים, ביניהם שי צורים, גיא בן-נר, בועז ארד, דורון סולומונס תמי בן-תור ועוד (18 ו-24 בנובמבר סינמטק תל-אביב).
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
"קיקלופ", אוהד מרומי
|
|
|
|
|
|
|
יוצרים אפריקאים באירופה, חטיבה אקזוטית, סמי-רטרוספקטיבות
|
|
|
|
|
|
|
בגלריה נגא יציגו מירב היימן ("The Villa") וטליה קינן ("מרחק הליכה"), שזכורה בזכות מיצב הווידיאו שהציגה בתערוכת הבוגרים בבצלאל (21 באוקטובר 2004 - 20 בדצמבר 2005) וזכתה השנה בפרס גבעון.
בגלריה נלי אמן תציג יעל קנרק ("השתקפות משתאה> הקוד: עור", 16 בנובמבר - 6 בדצמבר), שכאוצרת הרכיבה עבור וידיאו-זון תוכנית של "עבודות שנעשו במיוחד למחשב ולרשת האינטרנט".
בגלריה רוזנפלד יציג ליאור שמריז ("ליחה של הצלחה, הבזבוז שבמזמוז, ילדים ותחנונים" 11-25 בנובמבר), ובגלריה By Art Projects, חללה החדש של יפה ברוורמן, תציג לראשונה נירה פרג ("קניקול", 16 בנובמבר - 17 בדצמבר).
סרג'יו אדלשטיין, האוצר הראשי של וידיאו-זון, יאצור בגלריה ע"ש קלישר תערוכה בהשתתפות גיא בן-נר, מירי סגל, דנה לוי, פיליפה סזאר, כריסטיאן ינקובסקי וג'ון פילסון - מפגש כמו-רטרוספקטיבי עם עבודתם של השניים ייערך במרוצת ימי הביאנלה - ומרסל אודאנבך יציג בסינמטק, תחת השם "Body/Vision", תוכנית של יוצרים אפריקאים שפועלים באירופה.
התוכנית של אודאנבך תהיה חלק מהחטיבה האקזוטית, שאת התוכניות בה יערכו אוצרים מאזורים שונים בעולם, כגון צפון אמריקה, דרום אמריקה, המזרח הרחוק ומערב אירופה.
חטיבת המפגש הסמי-רטרוספקטיבי תכלול מקבץ מעבודותיו של סנטאיגו סיירה המקסיקאי, אחד האמנים החשובים הפועלים היום, שמציג בימים אלה תערוכה במוזיאון הרצליה ( עד ה-9 באפריל 2005). הכוחניות הבוטה של סיירה נובעת בין השאר מהאופן שבו הוא מנפה מציר המבט את התנאים הפרטיקולריים שאיפשרו את השפלתם של פועליו/מיוצגיו- סימני הזמן ששכר- ומַדמים היבטי חיים וגוף שאינם נתונים להתפלגות המעמדית (אם ישנם כאלה).
וידיאו-זון 2, 24-17 בנובמבר, אוצר: סרג'יו אדלשטיין.
כתבתו של אורי דסאו מתפרסמת בגיליון החדש של "סטודיו", מגזין לאמנות | | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
