 |
 |
|
|
| חבל שכריסטופר ריב לא הספיק לראות את זה |
|
|
|
| אדם אבולעפיה נגנב מ"משפחת סופר-על": אנימציה סופר מקורית שמפוררת לכל הרוחות את מבנה המשפחה הגרעינית ומאיימת לבלוע את הקולנוע המסורתי אל תוך החזון הדיגיטלי |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"משפחת סופר-על" של פיקסאר מרגיש כמו אנימציה תלת-ממדית על ספידים. התנועה שלו בין אקשן, צחוק ושוויצים חזותיים אינטנסיבית בטירוף ומותירה את הצופה בפה פעור ובמבט מהופנט, ואת הפופקורן מיותם בצד. המיומנים בבליסה קולנועית שמאמינים שבכל זאת יצליחו לעמוד בקצב, מוטב להם שיישמרו מהתרברבות - תחלופת הצבעים ההיפר-אקטיבית על המסך הולמת בעיניים כפטיש ומותירה את הצופה מעט סחרחר ומותש, כך שתירס מוקפץ בבטן עלול ללכלך את האולם - וזה ממש לא יפה ולא נעים.
ובכל זאת, לבד מחוויה פיזית, "משפחת סופר-על" מפרגן עוד כמה תקדימים: לאחר חמישה סרטים על כל מיני יצורים לא אנושיים, פיקסאר פונה כאן לראשונה לבני האדם. ייתכן שאחת הסיבות להיעדרות של אנשים מהקולנוע המצויר, קשורה בכך שטכנולוגיית התלת-ממד מתקשה לייצר דמות אדם משכנעת שאינה סובלת ממכניות. לכן הבחירה של פיקסאר לעשות את הספתח שלהם בשנת 95' עם סרט על צעצועים, "צעצוע של סיפור", הייתה נכונה כל כך - אם האנושיות נדמית מכנית, למה לא ליצור דמויות שזו בדיוק מהותם. כזכור, אחרי ההצלחה הראשונה עקרו אנשי פיקסאר
בשנת 98' אל עולם החרקים עם "באג לייף" ושנה אחרי הם כבר הוציאו סיקוול מוצלח ל"צעצוע של סיפור".
בשנת 2001 החבר'ה בפיקסאר פנו לעשות רוויזיה במיתוס המפלצת-שמתחת-למיטה עם הסרט "מפלצות בע"מ", וסגרו את סבב העל-תת-כמו-אנושיים עם העולם המימי בסרט הכי "דיסני" שיצא מאמתחתם, "מוצאים את נמו", בשנת 2003. אגב, חוזה שיתוף הפעולה בין פיקסאר לדיסני הסתיים וסרטם המשותף האחרון בהחלט, "Cars", יוצא בשנה הבאה. בכל מקרה עד כה, אם כבר היו דמויות אדם, הופעותיהן היו חטופות בלבד ולחלוטין לא סימפטיות, ודמות התינוקת החמודה מ"מפלצות" היא יוצאת הדופן היחידי.
התקדים השני שפיקסאר מחדשים בו ב"משפחת סופר על" הוא הפנייה לגיבורי-על. עד כה אף סרט תלת-ממד לא עסק במה שמהווה נושא אהוב כל כך לאדפטציה מקומיקס לקולנוע. אכן, זוהי טריטוריה מסוכנת וצפופה להתברג בה, אך במקרה הזה מסתבר שהיא גם הברקה. המקוריות של פיקסאר מתחילה בעובדה שהם יצרו גיבורי-על משלהם, ממשיכה ביצירת סוג חדש של עולם המאכלס את הגיבורים הללו, ונחתמת ביצירת סוג חדש של גיבורות.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
"משפחת סופר-על"
|
|
|
 |
|
 |
|
השיעמום היומיומי של הנורמליות
|
|
|
 |
|
|
|
הסרט מתחיל בסיפור העבר המיתולוגי שהוביל למציאות האקטואלית של הסרט. סיקוונס הפתיחה שמציג את ההסטוריה האמורה מועבר באווירה עיתונאית - דיווחים טלוויזיונים, כותרות עיתונים שמסתחררות ומתנגשות בפריים, מה שנקרא: הוליווד הקלאסית פוגשת את פוקס ניוז. ואותו "עולם ישן" נראה כמו זה שמתואר בקומיקסים שעוסקים באסופה של גיבורי-על מסורתיים, כאלה שמנהלים חיים כפולים ומסייעים למשטרה בכל הזדמנות. חשוב לציין שאף אחד מהגיבורים המגוונים שאנו נחשפים אליהם בסרט אינו דמות מוכרת.
רק מה, אותו עולם כמעט אוטופי ביכולת שלו לספק מענה לכל מצוקה, עובר טלטלה כאשר אדם חצוף מן השורה תובע פיצויים מגיבור-על שהציל אותו בכח – זאת אומרת, אותו אדם בכלל רצה להתאבד וממש לא היה בא לו שמישהו יחיה אותו ברגע האחרון. חוצמזה, אותו ניג'ס גם טוען כי מאחר ונפצע בפעולת החילוץ מגיעים לו כעת פיצויים על עוגמת נפש וגוף. המקרה הזה גורר אחריו סדרת תביעות אינסופית שעולה למדינה מיליונים, ומביאה את אנשי הממשל להחלטה: משביתים את גיבורי-העל.
כאן מתחילה התוכנית הממשלתית באשר לעתידם של גיבורי-על: מעתה עליהם להתרגל לעובדה שכוחות העל שלהם אינם רצויים עוד והם נדרשים להתברגן בשקט בפרברים. כך, במובן מסוים, "משפחת סופר-על" מתחילה היכן ש"החבר'ה הטובים" של סקורסזה נגמר - בשיעמום היומיומי של ה"נורמליות".
למזלם של בוב (קרייג נלסון), מר סופר-על והלן (הולי הנטר) אשתו, שהיא גם נערת הגומי בכבודה ובעצמה, העומדים במרכז הסרט, הם כבר מצאו אהבת-על אחד אצל השני והקימו משפחה. אלא שהאיסור המוטל עליהם, זה שמונע מהם למעשה להיות מי שהם "באמת", מקשה על הילדים והילדותיים, ובמיוחד על בוב שנמצא בסופר-משבר גיל הארבעים.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
"משפחת סופר-על"
|
|
|
|
|
|
|
חזון דיגיטלי
|
|
|
|
|
|
|
המהלך העלילתי המרכזי של הסרט הוא סיפור ההתהוות המחודשת של זכותו של הסופר-גיבור להיות על-אדם, אך במתכונת מחודשת: מתורבתת, מבורגנת ובמסגרת הסופר-משפחה. האב הוא השרירן, האם היא האלסטית, הבן הוא הספרינטיונר והבת מתאפיינת בשתי תכונות שהן בדיוק הגזמת הסימפטומים של מקומה במערך המשפחתי (כך גם אצל האחרים), זה של "הנערה מתבגרת"- היא יכולה להיעלם, או לחילופין, לעטות בועת מגן ששום דבר אינו חודר דרכה. תארו לכם את שיתוף הפעולה של שני הילדים: הבן סוחב את אחותו בריצה שהיא סוג של טיסה, והיא מצידה עוטה סביב שניהם את בועת המגן - זה סוג הדברים ש"משפחת סופר-על" משתעשע בהם. מה שמתרחש כאן אינו אלא ביקועה של המשפחה הגרעינית לכדי קרינה קונסרבטיבו-אקטיבית.
יתרון מסוים מצוי בהתמקדות דווקא בגיבורי-על כגיבורים של הסרט האנושי הראשון, שכן זה מאפשר בנייה של דמויות קריקטוריות יותר, המקילות מעט על האנימטורים. ועדיין, הסביבה היא ריאליסטית ביותר ובוודאי הרבה יותר קולנועית מקומיקסאית, עד כדי כך שהסרט כולו נדמה כמו מחווה לקולנוע בכללותו. חוץ מזה אפשר לציין כי לסרטי אנימציית התלת-ממד יש באופן כללי נטייה לצטט מהקולנוע, ובאופן ספציפי יותר, מאגדות וממיתוסים – בצורה ישירה ומשובשת. הדבר ניכר במיוחד בשני סרטי "שרק" של דרימוורקס, המתחרה הדיגיטלית של פיקסאר, אך גם בסדרת "צעצוע", ב"מפלצות" וב"נמו", סרט שאינו אלא ואריאציה על האודיסאה.
מה שמעניין ב"משפחת סופר-על" הוא שבמקום המחוות והציטוטים הספציפיים שמפוזרים לכל אורך "שרק" ("מטריקס", "ספיידרמן", "היפהפיה הנרדמת" ועוד), אנשי פיקסאר, ובראשם במקרה זה הבמאי-תסריטאי בראד בירד, יצרו מיתולוגיה משלהם שרוויה התייחסויות למיתוסים קיימים אך גם שומרת על אוטונומיה. כך גם המחוות הקולנועיות השזורות בו אינן מציינות, בדרך כלל, אפיזודות ספציפיות מיצירות מסוימות, אלא מהוות מחוות ז'אנריות שפונות אל המוסכמות הקולנועיות הרחבות יותר. כך ברגע אחד נדמה שאנו בסרט אקשן סבנטיזאי, ספק ג'יימס בונד ספק "שאפט", ומיד אחר כך יש כבר אווירת אינדיאנה ג'ונס וברגע נוסף זהו סרט קומיקס מטרופוליני קלאסי, ונדמה שהקולנוע הפופולרי נדחס כאן כולו לתוך החזון הדיגיטלי. בסופו של דבר, כל זה מרגיש גם כאיום לעתיד שמסמן את ההיבלעות של הקולנוע בתוך טכנולוגיית התלת-מימד. | | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
|
| | | | מוזיקאי וסטודנט לקולנוע ופילוסופיה | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
