 |
 |
|
|
| אם אעצור לפני גרניקוס יתייבש ההלספונטוס |
|
|
|
| אדם אבולעפיה על "אלכסנדר": אפוס מלחמה ראוותני ומגוחך, על סף הבלתי נסבל |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אפוס מלחמה מיתי-היסטורי נבחן, לרוב, על פי הגרנדיוזיות של סצינות המלחמה ההמוניות והראוותניות שבו - בדיוק מה שלא חסר ב"אלכסנדר", סרטו החדש של אוליבר סטון ("רוצחים מלידה"). מאידך, נטייה מבורכת פחות של סרטים מסוג זה, אחת שסטון כנראה לא עמד בפיתוי שלה, היא להתיימר לעומק דרמטי שמלכד את המכלול לכדי איזו אמירה על ההיסטוריה וטבע האדם. שלא כמו ב"טרויה", שם זה נשאר בגדר מגוחך וזניח, במקרה של סטון זה הופך מגוחך ויומרני, והרי היומרנות ואוליבר סטון כמעט תמיד הלכו יד ביד כזוג אוהבים - הם פשוט כל כך מתאימים זו לזה.
הסיפור פשוט מאוד, פשוט מדי, ביחס לכמות הסצנות שחוזרות ומשכפלות את אותם קונפליקטים בסיסיים. פיליפ מלך מקדוניה (ואל קילמר), גנרל מוכשר שביסס את מעמדה של ממלכתו, מביא לעולם את אלכסנדר (קולין פארל) מרחמה של אולימפיאס (אנג'לינה ג'ולי), אותה הוא כולא בארמון על שום היותה בת לגזע ברברי. אי לכך, גידולו של העלם הצעיר מתפצל בין שני ההורים המתעבים אחד את השני - פיליפ מלמדו את החרדה מנשים ואת האחריות לממלכה, אולימפיאס, מצדה, מעניקה לו אהבת אינסוף ואת כוחו המיסטי של דיוניסוס, אל היין. התוצאה: אלכסנדר גדל להיות
צעיר מוכשר וחתיך שנקרע בין שני הוריו ומגלה נטיות מיניות "רוחניות", כפי שכינו זאת היוונים, כיאה לאדם במעמדו.
לאחר שפיליפ נרצח, אלכסנדר המוכתר במקומו יוצא מזרחה למסע כיבושים אינסופי כדי לצבור תהילה בשמו של איזה אידיאל קולוניאליסטי מקושקש הנוגע לחינוך הברברים. אך בעיקר, אלכסנדר מנצל את הצ'אנס לנוס על נפשו מציפורניה הסקסיות של אימו. מאהבו של אלכסנדר וחבר הילדות שלו, הפייסטיון (ג'ארד ליטו, "רקוויאם לחלום"), מצטרף אליו למסע הכיבושים יחד עם חבורה שלמה של יפיופים (ג'ונתן ראס מאיירס, למשל).
מרגע זה כל מה שקורה בסרט הוא החרפה הולכת וגוברת של כל הדינמיקות שתוארו עד כה: היחס האמביוולנטי של אלכסנדר לאימו, האהבה להפייסטיון ולבסוף, יצר הכיבוש של אלכסנדר, שמעורר עליו, בסופו של דבר, את הקריזה של בני לוויתו בעוד הוא ממשיך לנג'ס להם: 'המשיכו איתי ועם אורגיית המלחמה ההומו-אירוטית הזו ואהפוך אתכם לאגדה' – טוב, ככה לפחות אני זוכר את זה. כך ממשיכים התסריט והסרט לבשל מרק דמים שצריך להגיש אותו קר. אין שום נקודת מפנה מפתיעה, איזה תבלין פיקנטי, הכל ידוע מראש וחוזר על עצמו לעייפה במשך שלוש שעות.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
"אלכסנדר"
|
|
|
 |
|
 |
|
עדיף היה לו להישאר עם הערסים
|
|
|
 |
|
|
|
בסצנת המלחמה נגד הפרסים, סטון זונח לראשונה את הריאליזם המשעמם שמאפיין את רוב הסרט, והמצלמה מתחילה לדאות כלפי מעלה מנאום המוטיבציה שאלכסנדר נושא, לכיוון השמיים. זהו הרגע הראשון שנשמתי לרווחה בסרט. המצלמה כאילו מצטרפת לנשר הטס במהירות לקו בו עומד הצבא הפרסי ומתחילה לרדת שוב כלפי מטה אל צבא האויב. את השוט היפה הזה סטון מיד הורס בעריכה מקבילה בין שני הצבאות המתכוננים לקרב, ועריכה תזזיתית ללא סיבה של הנאומים, כשהוא מוותר על סינכרון הצליל. יותר מכל, הסצנה החלה להזכיר את הטריפ המדברי של וודי הרלסון ב"רוצחים מלידה". העובדה שהדוגמן הישראלי רז דגן משחק את מלך פרס, דריווש, מאופר כמו להצגת סוף שנה בתיכון ומצולם שוב ושוב בפרונטליות מעיקה בזמן שהוא מסמן פעולות לצבאו כאילו היה שחקן בייסבול, בהחלט תרמה לאווירת השטות.
מסורת הוליוודית היא ללהק גברים מבוגרים מדי, ונשים צעירות מדי. בכל מה שקשור לג'ולי, סטון נצמד לנוסחה, או אפילו הגזים אותה, בעוד שבמקרה השני הוא לגמרי הפך אותה, ובמקום גברים יש לנו כאן ילדים. הסיבה: להציג את כל המשחק המלחמתי כילדותי, רק שהרעיון הזה פשוט יוצא פה אינפנטילי. עדיף לו היה נצמד למאצ'ואיזם של סרטו זוכה האוסקר על וייטנאם מ-86', "פלאטון", הוא מבין בזה יותר.
האווירה הנערית ההומוסקסואלית לא אמינה, וביחד עם הדיאלוגים השמאלציים, סצנות החיזור של הפייסטיון ואלכסנדר נראות כמו משחק אמת-או-חובה מביך. סרטו העלילתי הקודם של סטון, "יום ראשון הגדול" (99'), שעסק במיליטריזם של מגרש הפוטבול, גם הוא סרט על שיטת הלחימה הישנה שמציבה זה מול זה שני קווים מקבילים שחורגים מכל החוקים ומתנגשים, אבל מדובר בסרט מלחמה טוב בהרבה, אולי דווקא בגלל שהוא היה פרוייקט קטן יותר.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
"אלכסנדר"
|
|
|
|
|
|
|
סטון הולך לאיבוד
|
|
|
|
|
|
|
אם ב"יום ראשון הגדול", משחק הפוטבול הקטן הוא משל לנמשל גדול יותר - הדינמיקה המלחמתית שבין אנשים, הרי שיומרנותו של סטון ב"אלכסנדר" באה לידי ביטוי בנסיונו לעסוק בענק - מסע הכיבושים האגדי של מוקדון, כמשל לקולוסאלי: דינמיקת ההתפשטות של תרבות המערב בעולם.
רגע של ניצחון לאנימטורים הוא הכניסה לעיר בבל. הארכיטקטורה מרהיבה וצבעונית, ומאחור מבצבץ מגדל בבל המרטיט על פי ציורו של פיטר ברויגל. בדומה לפרויקט הכושל של המגדל ההוא, סטון מתאר את אלכסנדר מוקדון כראשון לגלובליסטים של רצון טוב, שגריר עתיק של קורפורציות ההווה שנאבד בדרכו אל הגשמת החלום. אבל אם מוקדון ידע לנצח בכל הקרבות, אך שכח את המלחמה על נפשו שלו, הרי שסטון נכשל כאן בכל קרב וקרב בעוד שנדמה לו שיש באפשרותו לעסוק, כמנצח, בהגיגים אלגוריים מעורפלים.
משעשע הרבה יותר להתבונן בדמותו המגושמת, המקומטת והמשוחקת היטב של אנתוני הופקינס, שהוא המספר של האגדה כולה. מצחיק גם כיצד הדמות הנערצת על אלכסנדר היא אכילס המיתולוגי: הדבר נדמה נכון כל כך, פשוט בגלל שפארל מזכיר, אולי מחקה, את בראד פיט בתפקידו כאכילס ב"טרויה". אבל בשביל אנקדוטות שכאלו לא שווה לשבת שלוש שעות באולם. "המזל מעדיף את האמיצים" כתב המשורר הרומאי וירגיליוס, כפי שהוא מצוטט בתחילתו של הסרט, אבל במקרה הזה בהחלט עדיף להתאפק ולהישאר בבית. | | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
|
| | | | מוזיקאי וסטודנט לקולנוע ופילוסופיה | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
