 |
 |
|
|
|
|
|
|
| אדם אבולעפיה על המשל הישראלי-ערבי של "הכלה הסורית" והרוברט אלטמניות הקלאסית של "רקדנים" |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"הכלה הסורית", סרטו של ערן ריקליס ("גמר גביע", "זהר"), הוא דרמה קומית על משפחה דרוזית מרמת הגולן המתאחדת לכבוד חתונתה של הבת. מונה (קלרה חורי), הכלה, מתחתנת עם קרוב משפחתה, כוכב אופרת סבון בסוריה, וכדי לעשות זאת עליה לחצות את הגבול מבלי שתוכל לשוב עוד לישראל. אם כל חתונה היא גם פרידה מהמשפחה, הרי שאזרחותם הלא מוגדרת של הדרוזים בגולן הופכת את הפרידה הזו לממשית עוד יותר. יום החתונה הוא, אם כן, עצוב כמו שהוא שמח, וההתרגשות מלווה בחרדה.
בנוסף, על האירוע מאיימים גורמים שונים: האב חאמד (מכרם חורי, אביה של מונה וגם של קלרה חורי במציאות) רק שוחרר לא מזמן ממאסר בשל פעילות פוליטית פרו-סורית ולכן נאסר עליו להגיע לגבול ולהיפרד מבתו; הבן חאתם (איאד שיתי) התחתן עם אישה רוסיה ומתגורר בחו"ל והשייח של הכפר מאיים על חאמד שלא יכבד את חתונת בתו אם חאתם יהיה שם; ועוד כהנה וכהנה מכשולים ביורוקרטיים ואינטריגות משפחתיות.
הסרט מסופר משתי נקודות מבט שיש להן מתאם מסוים לזהותם של כותבי התסריט, ריקליס וסוהא עראף. נקודת המבט האחת היא זו של אריק (אלון דהן), הצלם הישראלי שנשכר לתעד את החתונה – מבטו הוא חיצוני לסיטואציה, אך מלא חמלה. נקודת המבט השנייה שייכת לאחותה הגדולה של מונה, אמל (היאם עבאס),
המהווה פרספקטיבה נשית שבאה מבפנים. דמותה של אמל, המגולמת נהדר על ידי עבאס המדהימה (מעין לינדה פיורנטינו, רק חזקה ועמוקה יותר), היא גם הדבק של המשפחה כולה. היא מגשרת בין הדורות, מחזקת את אחותה, ובאותו זמן גם נלחמת נגד המבנה המסורתי של המשפחה הדרוזית על ידי כך שהיא נאבקת בבעלה שיאפשר לה ללכת ללמוד באוניברסיטת חיפה. שני השוטים הראשונים של הסרט מדגימים את המבנה הכפול הזה: השוט הראשון מביט על הכפר מרחוק, בכללותו, ואז, ללא התקרבות הדרגתית, נעשה קאט הישר לתקריב קיצוני של אמל.
"הכלה" הוא סרט אנושי שהפוליטיות שלו נובעת בדיוק בשל ההתעקשות שלו להישאר בגבולות הפרטי כמייצג של הכללי. אני ושכמותי, ישראלים יהודים שרגילים להיתקל בהקשר "ערבי" כלשהו בתקשורת, וכמעט תמיד בהצגה שלילית עד דמונית, יכולים להרוויח מבט אנושי על עוד מיעוט מקומי מקופח ואולי אפילו להתפכח מעט ממסך העשן הפוליטי של העיתונות היומיומית. אך מעבר לכך, גם אם סגנונו של הסרט סטנדרטי ומהלכו צפוי מעט, ריקליס הצליח ליצור דרמה פשוטה, אמינה, מרגשת, ויחד עם זאת כזו שאינה סוחטת דמעות בכוח. הליהוק מוצלח, הצילום של הצלם הגרמני מיכאל ויזווג נותן זווית זרה ומעניינת על הגולן וההתרחשויות, והיאם עבאס לבדה, אני חוזר, שווה צפיה.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
"הכלה הסורית"
|
|
|
 |
|
 |
|
אזהרה: מדובר בבלט
|
|
|
 |
|
|
|
"רקדנים", סרטו הכאילו-חדש של רוברט אלטמן (יצא לאקרנים בארה"ב לפני יותר משנה), עוסק אף הוא בדינמיקה קבוצתית. אך במקום קשר הדם של "הכלה הסורית", הקשר שבין הדמויות ב"רקדנים" הוא מקצועי – הם כולם חברים בלהקת המחול "ג'ופרי" של שיקגו.
כתוביות הפתיחה של הסרט מודבקות על רקע מופע של הלהקה, אחריו אנו למדים להכיר את הדמויות השונות. מהלכו של הסרט כולו נע בין החזרות, מגיע עד העלאת המופע, וחוזר חלילה. תוך כדי התנועה הספירלית הזו, אנו מתוודעים יותר ויותר אל הקשרים השונים שהתפתחו ונקטעו בין הרקדנים, לאופיו של המנהל האמנותי, 'מיסטר A' (מלקולם מקדואל), ולסוגים שונים ומוזרים של במאים העובדים עם הלהקה ומעלים את חזונם על הבמה.
נב קמפבל בתפקיד ריי, רקדנית צעירה בלהקה בדרכה לכוכבות, היא הדמות המרכזית בסרט, אך אלטמן משתמש בה כצוהר אל המבט הכולל שלו אל עולם המחול. אלטמן כבר בדק בעבר עולמות מקצועיים שאינו מכיר - "נשוויל" משנת 75' שבוחש בתעשיית הקאנטרי ו"משהו ללבוש" מ-94' שמתחכך בתעשיית האופנה, כולל אחד שדווקא כן קרוב אליו - "השחקן" משנת 92' שמתעסק בתעשיית הקולנוע ההוליוודית. אולם הפעם, יותר מאשר בסרטיו המוזכרים למעלה, הוא מצליח לקשור באחד את אחורי הקלעים עם המוצר האמנותי עצמו.
רגעים ארוכים מהסרט מוקדשים לקטעי הריקוד השונים, ואף שלא התלהבתי במיוחד מאיכותם של אלה, הבימוי העדין של אלטמן המשיך לעניין כל הזמן ואף הסב את תשומת הלב לכך שההתרחשות הקבוצתית שמחוץ לבמה או לחדר החזרות, גם לה יש כוריאוגרפיה. שהרי בכך אלטמן מצטיין, בעיצובה של כוריאוגרפיה נטורליסטית בין ערב רב של דמויות לבין המצלמה, וב"רקדנים" הדבר בא לכדי מימוש: ההקבלה בין הבמה לחיים המתוארים מחוץ לה, מושלמת.
הסיפור שעצמו תואם את המסגרת העלילתית של המיוזיקל'ס המקוריים של שנות השלושים (דוגמת "רחוב 42"): הרקדנית הכוכבת נפצעת, הרקדנית הצעירה מחליפה אותה והאנרגיות מופנות אל עבר המופע הגדול, שמתקיים תוך חשש שהרקדנית הצעירה לא תעמוד במעמסה.
גם הסרט "נערות שעשועים" (95') של פול וורהובן ("אינסטינקט בסיסי") התכתב עם הז'אנר, אך באופן שונה לחלוטין מזה של אלטמן. וורהובן שמר על הדרמה, אך חשף את תעשיית המופעים של לאס-וגאס על הזולות, הזנותיות והגנגסטריות שלה. רק שבעוד וורהובן רצה להקצין את הנמוך, אלטמן בחר דווקא לעלות מעל הסטנדרט של "מופע ברודווי", אל אמנות הבלט.
האתגר שלו בפנייה לז'אנר האמור אינו תוכני אלא צורני בעיקרו – ב"רקדנים" ישנם מופעים רבים, כאשר המופע הגדול אינו מהווה כרגע שיא, וכך יוצא שבמקום דגש על אינטריגות הרגילות, הדגש כאן הוא על כל דמות והאופי שלה והדינמיקה שבין הדמויות. אמנם הסיפורים המוכרים של המתיחויות השונות שנוצרות בין הרקדנים נוכחים גם כאן, אך הם חולפים כיאה לרגעים החולפים שמאפיינים את סרטיו של אלטמן, ושום מקרה אינו מקבל נפח מרכזי באמת.
ישנן סצנות מוצלחות פחות ב"רקדנים", ישנם גם כמה אלמנטים לא אמינים (כמו דירתה המהודרת של הרקדנית הצעירה), אבל למרות זאת זהו סרט אלטמני להפליא שעוטף אותך בקצב, תמונות ודמויות שנעים לשהות בחברתן ומהווה נדבך יחסית זניח אך חיובי במכלול של הגאון הישיש של הקולנוע.
|
|
|
|
|
|
|  | | נב קמפבל, "רקדנים" | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
|
| | | | מוזיקאי וסטודנט לקולנוע ופילוסופיה | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
