 |
/images/archive/gallery/129/658.jpg דפנה לוסטיג.
צילום: נעם וינד  |
|
|
| יש את הבחורות האלה שבא לך לבכות כשאתה חושב\ת על מה שהיית עושה להן |
|
|
|
| דפנה לוסטיג התענגה על המגניבות של גוון סטפאני באלבום החדש והמוקפד שלה ומברכת על הצטרפותו של רגב לעולם הפופ הישראלי |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
גוון סטפאני, "Love. Angel .Music .Baby", הליקון
"Love. Angel .Music .Baby", אלבום הבכורה של גוון סטפאני, הוא אחד מהתקליטים המוקפדים ביותר שהופקו ב 2004 בארה"ב. היא לא פראיירית, סטפאני. היא כל כך לא פראיירית, עד שלרגע עולה ההשערה שבעורקיה זורם דם ישראלי, השערה שנכחדת מיד עם ההאזנה הראשונה לאלבום. איפה היא ואיפה רוני, שרונה, דניאלה ורגב. היא על פיסגת האולימפוס, הם בשיפוליו של הגלבוע.
סיכומי 2004 כבר החלו וכנראה שסטפאני, שאלבומה הראשון כסולנית ללא החממה המגוננת של להקתה נו דאוט יצא רק בשבועות האחרונים, כבר לא תצליח להשתחל פנימה, למרות שמגיע לה. מזמן לא נשמע אלבום מעניין, עמוס ולא מתחנף כמו "L.A.M.B" (אותו שם שנושאת חברת הבגדים של סטפאני).
מאחר וכל קטע באלבום הזה הוא להיט פוטנציאלי, קרדיטי ההפקה הוצאו ממקומם השגרתי, באותיות הקטנות שבחוברת, והודפסו על גב האלבום באותיות מוזהבות. מסתבר שסטפאני אינה מפחדת מהמגמה הברורה במסגרתה הפכו המפיקים לסטארים האמיתיים בתעשיית המוזיקה. להפך, היא מחבקת אותה בשמחה. אולי זה בגלל שהיא יודעת שלא נלי הופר ולא פארל יוכלו להאפיל על פצצת הבלונד המתוקתקת והמסנוורת שהיא גוון סטפאני.
ב-"L.A.M.B" ממשיכה סטפאני לעבוד בדרך בה בחרו נו דאוט באלבומם האחרון והמצוין, "Rock Steady", בו שיתפו
פעולה עם מבחר מפיקים ויוצרים נחשקים כדוגמת סליי ורובי ופרינס. במקום לבחור במפיק עיקרי בולט שיעצב סאונד אחיד לאלבום, האלבום מוצף בעבודתם של מפיקים שונים, שכולם תותחים בזכות עצמם אבל שונים מאד בגישתם למוזיקה ולהפקה. גם באלבום של נו דאוט וגם באלבומה של סטפאני, העירבוביה הזו לא מייצרת כאוס מוזיקלי. היא מייצרת עניין וגיוון.
"L.A.M.B" נפתח עם הסינגל הראשון והמצוין "What You Waiting For", שמלווה באחד הקליפים היפים ומעוררי ההשראה שנעשו השנה. הקליפ מעורר השראה לא רק בגלל ההמחזה היפה שנעשתה בו ל"עליזה בארץ הפלאות", אלא גם בגלל שגוון, שהיא אמנם בלונדינית אבל היא בהחלט לא היפיפייה האמריקאית הקלאסית, נראית בו כוסית עד דמעות.
משמח לגלות שלמרות שסטפאני ויתרה על התנהגויות ג'ניפר לופזיות, ולא נעמדה מעורטלת וזקורת פטמות לסשן צילומים שיפאר את עטיפת האלבום והחוברת הפנימית שלו, היא מצליחה להשאר אחת הנשים המפתות בעסקי הפופ. אל תבינו לא נכון, זה לא שהיא מדגמנת בגדי אבלים ושמלות מקסי, ממש לא. סטפאני לא מפחדת לחשוף עור, היא עושה את זה כשצריך. אבל היא לא עושה את זה בכל מחיר ובניגוד לג'יי לו, קיילי, בריטני, כריסטינה, וכל היתר, הכוסיות שלה היא לא האג'נדה שלה. המגניבות שלה דווקא כן.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
גוון סטפאני
|
|
|
 |
|
 |
|
הנערה הכי חמה
|
|
|
 |
|
|
|
בהיותה הנערה הכי חמה בשכונה, אין איש שסרב לעבוד עם סטפאני על האלבום. לאחר ששיתוף הפעולה הראשון בין נו דאוט לנלי הופר עלה יפה (הופר הפיק ללהקה את החידוש המעולה ל-"Its My Life") המשיכה סטפאני לעבוד עם הופר גם באלבום. הופר אחראי להפקתו של הסינגל הראשון וכן להפקתו של השיר "The Real Thing" אותו כתבה לינדה פרי (אשה עם ביוגרפיה מייגעת שאחראית, בין היתר, ל"ביוטיפול" של כריסטינה אגילרה והיתה הסולנית של פור נון בלונדס) ושבו באים לעשות כבוד לסטפאני – פיטר הוק בבאס וברנרד סאמנר בקולות רקע.
ברור ש-"The Real Thing" נועד להיות שיר של ניו אורדר שמופיע באלבום של גוון סטפאני. למרות זאת, סטפאני מצליחה לשמור בו על ייחוד. זמרות אחרות היו נבלעות תחת שכבות ההפקה הרבות או סתם מאבדות גובה נוכח המצאותם של האגדות הניו אורדריות בסביבה, אבל לסטפאני זה לא קורה. זה לא קורה לה כאן, וזה לא קורה לה באף אחד משירי האלבום האחרים. גם לא תחת הפקות צפויות ולעוסות כשל דר' דרה או תחת ביטים כבדים ושבורים כשל הנפטונז. לאורכו של האלבום סטפאני שומרת על אדג' ברור, וגם אם השירה שלה נוגעת לעיתים קרובות במנייריזם, היא לא נהיית מעצבנת אפילו לרגע.
גם עם הנפטונז עבדה סטפאני בעבר, כשאלה הפיקו לנו דאוט את "Hella Good", אחד מהשירים הטובים ביותר של הלהקה. הפעם שיתוף פעולה שלה עם הנפטונז מניב את "Hollaback Girl", פצצה של אנרגיה. למרות זאת, את העבודה הטובה ביותר היא עושה עם אנדרה 3000 מאאוטקאסט, שמופיע באלבום תחת השם Johnny Vulture. אנדרה אחראי להפקה ולכתיבה של "Long Way To Go", שיר הסיום הטוב ביותר שסטפאני היתה יכולה לאחל לעצמה, ול-"Bubble Pop Electric", שהוא בעיני השיר הטוב ביותר באלבום וכמובן, להיט היסטרי. איך לא בעצם, כשכל השיר גוון מספרת על איך היא תטחן את חברה ג'וני באוטו, תגביר ותוריד מהירוית במושב האחורי. גם מוכשרת, גם חרמנית, איך אפשר שלא לפרגן לה?
שיא אחר רושמת סטפאני עם "Cool”, בהפקתו של המפיק הותיק והמוכשר דאלאס אוסטין. בלדה שנשמעת כמו שיר יפה של רוקסי מיוזיק מהאייטיז, כובשת ולא מתקתקה מדי. רובו של האלבום נגוע בסאונדים אייטיזיים מאד, עד כי לעיתים עולה החשש שלורה ברניגן עומדת להגיח להופעת אורח ולהתחיל לצרוח, אבל לרווחת הכלל זה לא קורה. סטפאני שומרת על שליטה מוחלטת לכל אורכו של "L.A.M.B", ומוכיחה שיש הרבה דרכים לעשות פופ ב-2004, אבל הדרך שלה היא הכי 2005.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
רגב
|
|
|
|
|
|
|
רגב, "שעת האפס", IMP
|
|
|
|
|
|
|
בסיומה של השנה העברית האחרונה הסכימו כולם שתשס"ד היתה השנה בה פרח הפופ הישראלי. מוצרים כמו האחיות פיק ורוני סופרסטאר אפשרו ליחצני הז'אנר החדש לנופף בהן ולהתנהג כאילו המוטציה הזאת, "פופ ישראלי", חיה ובועטת כמו הליבידו של צביקה פיק.
אבל הזמן עובר ואותה תעשיית פופ הישראלית מתגלה כבלון ריק מתוכן. חודשים כבר לא שמענו להיט ישראלי שרמס את הרדיו, השתלט על הרינגטונים, ולווה בקליפ נוצץ ומחרמן. בזמן שרוני עסוקה בלהתחמק מגיוס (בצדק, כמובן) והפיקיות עסוקות בעשיית פרסומות, הרדיו מתמלא בשירים ישראליים מבאסים וחסרי מעוף, המנונים כמו "דוד" וחידושים למני בגר. דיוות הפופ היחידה שעובדת בהילוך גבוה היא מאיה בוסקילה, ועם כל הכבוד, מאיה בוסקילה היא לא באמת דיווה. היא דיווה מטעם היחצנים שלה ומטעם "ארץ נהדרת", מה שאומר שעברי לידר הוא הרבה יותר דיווה ממה שהיא אי פעם תהיה. וזאת מחמאה, אגב, לשניהם.
אז כשנוחת על ראשנו מוצר פופ עברי מהוקצע, גם אם לא נטול בעיות, צריך קודם כל לברך על קיומו ועל הצטרפותו למועדון החברים המצומם שמרכיב את הפופ הישראלי. למועדון הזה מצטרף עכשיו רגב, ששחרר לאחרונה תקליט ראשון בשם "שעת האפס".
למרות רגעים רבים בהם רגב מזכיר את מיקיאגי, חיית פופ אמיתית ואיש שללא ספק צועד ברשימת הדיוות העבריות הגדולות של כל הזמנים, ולמרות הפקה ראויה של המפיק המבוקש הנרי ונוכחות של כוכבים כמו דודו טסה, יובל מסנר, אבי סינגולדה ואהוד מנור, "שעת האפס" הוא לא האלבום שישנה את פני הפופ בארץ. הוא אלבום ישראלי חדש שמספק שעה של שירים קולעים וקליטים, וזה מספיק טוב בתור התחלה.
הבעייתיות של רגב מתגלה בעיקר בשירתו, הדרמטית מדי, ובלחנים, שחלקם סתמיים מאד. לצד להיטים מוכחים ועשויים היטב כמו "שעת האפס" ו"חבל שחור" מוצף האלבום בשירים שמשרים אוירה משתדלת מדי, אירווזיונית ומצועצעת. שירה מאופקת יותר היתה משרה על האלבום הזה פאסון אינטילגנטי ומתנשא טיפה, שחסר בו.
אבל לא נורא. כי בסופו של דבר קיומו של רגב הוא ברכה לעולם המוזיקה הישראלי. הקליפים המושקעים שלו מעידים על כך שהוא דמות צבעונית ושמבינה שערכו של כוכב הוא ויזואלי לא פחות משהוא מוזיקלי. רגב הוא זמר מוכשר, בכך אין ספק, וכשימי הבוסר שלו יעברו הוא יבשיל להיות ישות פופ אמיתית, כובשת, ששרה בעברית. וזה משמח באמת. | | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
