 |
/images/archive/gallery/224/510.jpg מחכים בתור למומה.
צילום: אי-פי  |
|
|
| הגלגל"ץ של האמנות המודרנית |
|
| כדאי לבקר ב-Moma החדש בימי שישי בין ארבע ושמונה בערב |
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  | |
עדו פלוק, ניו יורק
20/12/2004 15:07 |
|
|
|
|
|
|
|
בסוף נובמבר הסתיים אחד הפרוייקטים השאפתניים ביותר שידעו חללי האמנות של ניו יורק עם פתיחת המבנה החדש של המוזיאון לאמנות מודרנית במנהטן. רבים ציפו לפתיחה המחודשת הזו.
המוזיאון, ה"מומה" (Moma), אחד הסמלים החשובים של העיר, סגר את שעריו ב-2002 לצרכי הרחבה ועדכון והתארח בסגפנות במבנה בקווינס (רובע שאינו נמצא בראש רשימת ה"חייבים לבקר" של התייר הממוצע). בינתיים, במידטאון, נמשכו העבודות על הבניין החדש והעצום, פרי תכנונו של הארכיטקט היפני יושיו טאניגוצ'י (שזה הפרוייקט האמריקאי הגדול הראשון שלו) בעלות של 425 מיליון דולר.
הרבה סיפורים סבבו את השלמת הבניין:
שמועות לגבי חוסר שביעות הרצון של טאניגוצ'י מדרך העבודה של האמריקאים שניסו לחסוך בחומרים, חוסר שביעות רצון שהתבטא – לדברי אותם מקורות – בהאטה של קצב הבנייה ובעיקר באינספור של איומי התפטרות מצד הארכיטקט. סיפור נוסף ששב וצץ עסק במעורבות של משפחת גמבינו, משפחת מאפייה ניו יורקית נודעת, בחברת הקבלנות שהועסקה. אבל הסיפור המעניין ביותר היה העלאת מחיר הכרטיס למוזיאון לסכום אסטרונומי של 20 דולר למבקר. ובאמת, די היה בסכום הזה כדי להרתיע אותי מלבקר במוזיאון בשלושה השבועות הראשונים. 20 דולר? חשבתי לעצמי, הם השתגעו? ולא הייתי לבד.
מכל רחבי ניו יורק נשמעה זעקה. אתרי מחאה הורמו לאוויר, מבקר האמנות של הניו יורק טיימס, מייקל קימלמן כינה את הסכום "דוחה וציני", אנשים לבשו שלטי ענק בצורת שטר של 20 דולר והפגינו בכניסה, אמן ניו יורקי הגיע למוזיאון עם שק סנטים כבד, בשווי עשרים דולר, וניסה למסור אותו בקופה כדי להסביר את כובד המחיר ודווקא הניו יורק פוסט הטבלואידי, המזוהה עם הצווארון הכחול יצא בכותרת "20 דולר עבור המומה? כן. זה שווה את זה".
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
מבקרים במומה. צילום: אי-פי
|
|
|
 |
|
 |
|
בלינג בלינג
|
|
|
 |
|
|
|
בסופו של דבר גברה הסקרנות על המרד (גם העובדה שהמוזיאון פותח את שעריו בחינם בכל יום שישי בערב עזרה) והגעתי בצהרי יום ראשון לביקור ראשון במומה החדש. רבות דובר על הודו של הבניין החדש של המומה, בניין עצום אמנם, אבל בן שש קומות בלבד שנראה מרחף בלב מנהטן ההומה. זה לפחות התיאור שהתפרסם ברבים. לי זה נראה ממש, אבל ממש, דומה למומה הישן. מבחוץ לפחות. מבפנים, מדובר בסיפור שונה לחלוטין. התכנון הפונקציונאלי של טאניג'וצ'י הפך את המומה ממוזיאון צפוף הבנוי משורה של גלריות בגודל בינוני הכרוכות סביב כמה גרמי מדרגות, להיכל אמנות אמיתי הבנוי משש קומות מרווחות, חללים עצומים, מגמדי אדם אך משתלבים היטב עם הגודל הפיזי של עבודות מודרניות רבות.
האובליסק השבור של ברנט ניומן, למשל, פסל עצום שלרוב "משפיל" את החללים בהם הוא מוצב, מקבל במומה החדש משמעות חדשה דרך החלל העצום שמקיף ומגמד אותו (אני מצפה בקוצר רוח לתערוכה של ריצ'רד סרה בחללים האלה. זה צריך להיות דליקטס אמיתי). הטענות שעלו נגד החללים העצומים הם חוסר האינטימיות והאישיות שבהם, אבל ביקור מעשי במומה ביום ראשון, שבועות מספר מאז הפתיחה, מגלה שהחסרונות האלה מתגמדים אל מול הטיפול האפקטיבי בצפיפות ובמחנק שמאפיינים סוג כזה של מוזיאון בביקור ממוצע בסוף השבוע. במילים אחרות, תענוג.
התערוכה הנוכחית, לרגל הפתיחה החגיגית, מציגה את מיטב הלהיטים מתוך אוסף האמנות המודרנית המרשים ביותר בעולם. זה הגלגל"ץ של האמנות המודרנית: הנה "ליל כוכבים" של ואן גוך, הנה ה"דמואזל ד'אביניון" של פיקאסו, הנה "באלזק" של רודן, "ברודוואי בוגי ווגי" של מונדריאן, "גלגל האפניים" של דושאן, החבצלות של מונה, סזאן, מאטיס, קלימט, שילה, פולוק, רות'קו, וורהול, אלסוורת' קלי – כל התותחים הכבדים, בסדר כרונולוגי פחות או יותר.
סוג כזה של תערוכות, הבלינג בלינג של עולם האמנות, אינו חביב עליי במיוחד, אבל אי אפשר שלא להשתאות אל מול הכמות העצומה הזו של להיטים בלתי נשכחים. גם הביקור בקומת הצילום והוידאו-ארט גרם לנחת רוח. גם פה להיטים: סדרת ה"פילם סטילז" של סינדי שרמן, האודישנים של אנדי וורהול, "וקסיישן איילנד" של רודני גרהאם, כולם בהקרנה דיגיטלית, באיכות סאונד מעולה. ללקק את האצבעות. שווה 20 דולר? יכול להיות, אבל אני עדיין מאמין שאמנות ממסדית צריכה להיות מוגשת להמונים בחינם. בואו בימי שישי בין ארבע ושמונה בערב, כשזה חינם. לא להחמיץ.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
