 |
 |
|
|
|
|
|
|
| אדם אבולעפיה עם הסרטים של השנה: 10 שהוצגו בישראל ו-10 שלא הגיעו לכאן בהפצה מסחרית |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
 |
|
"רוזטה"
|
|
|
 |
|
|
|
סרטם של צמד האחים הבלגים ז'אן-פייר ולוק דארדן יצא במקור בשנת 99' וזכה בפרס הגדול בפסטיבל קאן של אותה שנה. יחד עם זה, הסרט הגיע לישראל רק בשנת 2004, אחרי שהאחים נהנו פה מפידבקים מפרגנים על סרטם המאוחר יותר והמצוין כשלעצמו, "הבן", משנת 2002.
רוזטה (בתפקיד הביכורים המדהים של אמילי דקן, עליו זכתה בפרס השחקנית בקאן) היא נערה עשוקה המתגוררת עם אמה האלכוהוליסטית בקרוואן ומחפשת נואשות אחר עבודה. הריאליזם העדין, האינטימי והשנוי במחלוקת של האחים, שהמשיך גם ב"הבן", ניכר גם כאן. מצלמת הכתף התזזיתית אך המדויקת נעה בהתמדה בין נקודת המבט של רוזטה עצמה, לבין מבט תקריבי על פניה - מה שיוצר תחושה של הזדהות עמה ובו בזמן מאפשר להתבונן בה מהצד. בסך הכל מדובר בסרט עצוב שהסגנון הקולנועי שלו מעורר אופטימיות כלפי עתידו של קולנוע דל-תקציב.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
"רוזטה"
|
|
|
|
|
|
|
"שבעה צעדים"
|
|
|
|
|
|
|
סרטו של הבמאי הקוריאני צ'אן-ווק פארק, שזכה בפרס חבר השופטים בקאן השנה (השני בחשיבותו בפסטיבל), הוא סיפור נקמה טרגי שמשתמש בכל האמצעים הקולנועיים כדי ליצור קרנבל אינטנסיבי של מציצנות, אכזריות ודם. למעשה, טרנטינו, שהיה יו"ר חבר השופטים בפסטיבל, רצה לשדרג את הסרט למקום הראשון אולם אחת הקולגות שלו התעקשה שהיא תסכים לכך רק על "גופתה המתה" בתואנה שהסרט אלים מידי.
במרכז היצירה, אדם שנכלא במשך 15 שנים בחדר עם מיטה וטלוויזיה מקבל צ'אנס לצאת לחופשי בתנאי שיצליח לגלות את סיבת כליאתו בתוך חמישה ימים. באם לא יצליח למלא אחר האולטימטום דינו מוות, מבלי שיוסבר לו מדוע.
החפיפה בין התוכן והצורה ביצירה האמורה מדהימה. העיצוב, הן של המכלול והן של כל סצינה, מזכיר באופיו תעלומה המבקשת להיפתר בעזרת רמזים קולנועיים, כאשר הקהל כמו הגיבור, מובל לתוך מבוך של קולנועיות מקורית, קצבית, כייפית ומרטיטה באחת.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
"שבעה צעדים"
|
|
|
|
|
|
|
"בוקר טוב לילה"
|
|
|
|
|
|
|
מרקו בלוקיו ("אגרופים בכיס") הוא אחד הבמאים המעניינים שצמחו באיטליה של אמצע שנות השישים (לצדו של ברנרדו ברטולוצ'י) והפחות מוכר מביניהם בארצנו. בשנה האחרונה הוציאו שני היוצרים הללו סרטים שמתכתבים עם סרטו של ז'אן לוק גודאר, "הסינית" משנת 67', שעסק בתא סוציאליסטי-מאואיסטי של סטודנטים צרפתים שמואסים במתינות הקומוניזם הסובייטי ומחליטים לפנות לטרור.
ברטולוצ'י עשה את "החולמים" הגרוע, ובלוקיו את "בוקר טוב לילה"המשובח. "בוקר טוב לילה" מתמקד בסיפורחטיפתו בשנת 78' של ראש ממשלת איטליה דאז, אלדו מורו, על ידי הבריגדות האדומות, שהיו תא מאואיסטי איטלקי. מורו הוחזק בדירה מחבוא במשך כחודשיים, במהלכם הציבו החוטפים דרישות תמורת החזרתו. כשהבינו שלא יקבלו את מבוקשם, החליטו, שלא כמתוכנן, להוציאו אותו להורג.
אנה לאורה בראגטי, חברה בבריגדות, כתבה בכלא את ספרה "האסיר", עליו מבוסס הסרט, ובו היא פורשת את זיכרונותיה מהתקופה ואת תחושות החרטה שנולדו בה בעקבותיו.
בלוקיו ממשיך בסרט את המגמה של "החיוך של אמי", סרטו הקודם: הסיפור מסופר לנו דרך עיניה של הסופרת (בגילומה המדהים של מאיה סאנסה, "קסם הנעורים"), ואנו מתמסרים לעולמה הפנימי בעזרת דימויים ופס-קול ששוברים את הריאליזם בדרכים מקוריות.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
"בוקר טוב לילה"
|
|
|
|
|
|
|
"להרוג את ביל 2"
|
|
|
|
|
|
|
אחרי הקונצ'רטו לחושים של "להרוג את ביל 1", שהציג ערבוביה סכיזופרנית של ז'אנרים והתהדר בסצינות קרב ראוותניות והיסטריות, החזיר אותנו "להרוג את ביל 2" לטרנטינו של הסצינות האינטימיות, הדיאלוגים השנונים, הסרקסטיות החריפה והברקות הליהוק.
"להרוג ביל 2" גם חשף, במיוחד בפני אלו שרטנו על השטחיות של החלק הראשון, את המיתוס באשר לגאולה האימהית-פמיניסטית שכוננה את הפרויקט כולו. דוגמה טובה לכך היא הרגע שלפני רצח האב, ביל, כאשר ביאטריקס קידו בולמת את החרב-פאלוס שלו בכך שהיא עוטפת אותה בכיסוי שלה - אין זה רק ניצחון עם אופי נשי, אלא גם פעולה שמבקשת להניח את כלי המלחמה בצד.
אומה תורמן נראית מרהיב מבעד לעיניו האוהבות של הבמאי שלה, דיוויד קאראדין עשה קאמבק מוצלח תחת ידו של המקאמבק האולטימטיבי (ראו ג'ון טרוולטה ופאם גריר) וטראנטינו הוא המוח היוצר שהצליח למשמע את האפוס השאפתני שלו לכמעט-יצירת-מופת.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
"להרוג את ביל 2"
|
|
|
|
|
|
|
"זאטואיצ'י"
|
|
|
|
|
|
|
היוצר היפני טקאשי קיטאנו ("זיקוקין די-נור", "קיקוז'ירו") הוא ללא ספק אחד מגאוני הקולנוע העכשווי. בסרטו האחרון הוא לקח על עצמו את ההתמודדות עם אחד המיתוסים של יפן - זאטואיצ'י, הסייף העיוור. סדרת הסרטים המקורית הפופולרית מנתה לא פחות מ-24 סיקוולים, מה שאומר שעל קיטאנו הכבידה מסורת ענפה. אבל הבמאי-תסריטאי-עורך-שחקן לא לקח את זה קשה. כבר בסרט המערכונים הטראשי שלו מ-95', "?Getting Any", הוא עשה פארודיה לעגנית במיוחד על המיתוס וב"זאטואיצ'י" הוא המשיך עם זה, אבל בצורה מעודנת יותר.
לצד העריכה המעניינת, הצילומים המרהיבים והגישה הסלפסטיקית שלו לאמנות הלחימה, קיטאנו מצא זמן לעסוק גם בנושאים מופשטים יותר המשתמעים מטבעו של הגיבור. זאטואיצ'י הוא העיוור שנדמה חסר אונים, ומתגבר על יריביו בזכות כישוריו עם החרב. בכך הוא מממש את האימרה "דבר אינו מה שהוא נראה", או אם להוסיף על זה פלפול קלישאתי אחר: מראית העין כשקר והאמת כבלתי-נראה שניצב מאחוריה. אבל קיטאנו מחבל באלה, וטורח ומראה כי במראית העין, טמונה אמת רבה.
אחרי האכזבה מ"אחי"(2001) ומ"בובות" (2002), ב"זאטואיצ'י" קיטאנו שב להצית את הניצוץ שגלום בו.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
"זאטואיצ'י"
|
|
|
|
|
|
|
"חינוך רע"
|
|
|
|
|
|
|
אחרי שסרטיו הקודמים, "אהבת בשר ודם", "הכל אודות אמא" ו"דבר אליה", ביטאו מגמת מיתון בכל מה שנוגע בגרוטסקיות ובוטות, והדגישו את החיבור של אלמודובר עם מלודרמטיות ואסתטיקה מוקפדת, ב"חינוך רע" אלמודובר חזר לצבעוניות הפרועה, לאווירת הקאמפ ולגישה השובבה עד טירוף.
מדובר במהלך אמיץ ומפתיע מצד אלמודובר, שכן בזכות שלושת הסרטים האמורים שקדמו לו הוא ביסס את מעמדו במיינסטרים וזכה לתמיכה גורפת של צופים ומבקרים. לעומת זאת, לא כולם התלהבו מ"חינוך רע", למעשה גם אני לא הייתי בטוח איך אוכלים אותו עד שהגיעו כתוביות הסיום והבנתי כמה טעים הוא היה לי.
הסרט מספר על שני חברי ילדות, אחד מהם במאי מצליח, שמחליטים לכתוב יחדיו את סיפור ילדותם בפנימיה נוצרית, שם הם היו נתונים להתעללותו המינית של הכומר. המערך הראשוני הזה מתנפץ במהלך הסרט, ואנו תועים מבולבלים בין מציאות.
"חינוך רע" מציג בפנינו תפיסה פאטאליסטית של הקיום שמניחה כי אתה מי שאתה ולא משנה מאיפה באת. ככזה הוא מייצר אמירה כמעט חתרנית שיוצאת נגד ההנחה שחינוך הינו כוח עם פוטנציאל השחתה.
ראוי לציון: גבריאל גרסיה ברנאל ("דרום אמריקה באופנוע") בתפקיד מוחץ של Fag-פאטאל.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
"חינוך רע"
|
|
|
|
|
|
|
"תיבה רוסית"
|
|
|
|
|
|
|
סרטו של אלכסנדר סוקורוב ("אם ובנה") על מוזיאון ההרמיטאז' בסנט-פטרבורג, שהיה בעבר ארמון הצאר, הוא מסע חלומי דרך היסטוריה של 300 שנים, בהשתתפות 2000 שחקנים, 3 תזמורות ושוט בודד אחד של 96 דקות כשהמצלמה מרחפת בין האולמות והזמנים השונים.
זוהי אינה הצצה עניינית אל ההיסטוריה הרוסית, אלא חוויה אסתטית של ריחוף לתוך הלבוש המהודר, הגינונים החצרוניים והארכיטקטורה והאמנות של רוסיה המלוכנית. מביני עניין ודאי יזהו את האירועים המתוארים, אך הם גם ישימו לב שלא מוצעת כאן איזו פרשנות היסטורית, אלא שהדגש הוא על סגנון החיים האריסטוקרטי, הטקסים שכרוכים בו והתוצרים האמנותיים שהוא העלה על נס.
מעבר לתקדים הטכני, מדובר בעוד סרט של הגאון הרוסי בו הוא הצליח לערבב חוויה אישית והיסטוריה קולקטיבית לתוך מקשה מיסטית-ויזואלית אחת. אם בסרטיו האחרים הצוהר להיסטוריה נעשה בדרך כלל דרך תמונות סטילס וסרטי ארכיון ישנים, הרי שכאן הציור, הפיסול והארכיטקטורה הם שמעידים על העבר האבוד ומחיים את המתים.
סצינת הסיום המרהיבה, כשהמצלמה מצטרפת למאות האנשים בדרכם החוצה מהנשף המלכותי האחרון, היא מחווה של פרידה מההדר של אירופה הישנה. אגב, מומלץ גם לראות את סרטו שעלה לא מזמן לקולנוע, "אב ובנו", וגם להספיק לאחת ההקרנות החד פעמיות של סרטיו האחרים בסינמטקים של ירושלים ותל-אביב, המוצגים כחלק מרטרוספקטיבה לכבודו המסתיימת עם כניסת השנה החדשה.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
"תיבה רוסית"
|
|
|
|
|
|
|
"משפחת סופר-על"
|
|
|
|
|
|
|
פיקסאר יצרה סרט שמנצח את "שרק 2" של דרימוורקס בכל קטגוריה אפשרית: האקשן, הקומדיה והאנימציה המשובחת נערמים זה על זה לגובה. בראד בירד, הבמאי-תסריטאי שגם משתתף בו כמדבב, יצר, יחד עם כמה מאות אנימטורים, עולם של גיבורי-על מומצאים בעלי חזות קריקטורית וריאליסטית במקביל וכתב תסריט שהוא טוב יותר מכל אדפטציה קולנועית של קומיקס מוכר.
במהלך הצפייה נוצרת התחושה שהקולנוע נרצח ונולד מחדש בתוך עולם הפוליגונים של האנימציה הדיגיטלית. ז'אנרים שונים דחוסים בתוך "משפחת סופר-על" כמעט כבדרך אגב וה"צילום" והעריכה מספקים קולנועיות דמיונית. לא ברור איך פרויקט מושקע שכזה מצליח להיראות נונשלנטי כל כך.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
"משפחת סופר-על"
|
|
|
|
|
|
|
"ילדות רעות"\"רוק בבית הספר"
|
|
|
|
|
|
|
שתי הקומדיות המוצלחות של השנה: האחת, "ילדות רעות",מבוססת בעיקר על תסריט מבריק של טינה פיי, הכותבת הראשית ואחת מכוכבות SNL, שגם משחקת בסרט בתפקיד המורה. הברקה אחרת שהופכת אותו לכזה מגניב קשור בבחירת הליהוק בלינדזי לוהן שמתגלמת כמעט בכל הסטריאוטיפים הטינאייג'ריים - היא נערית, חנונית, כוסית, גנדרנית וכל דבר אחר שמדליק אתכם.
הקומדיה השנייה של השנה היא "רוק בבית הספר", שמבוססת בעיקר על הופעה היפר-אקטיבית ומפילה מצחוק של קומיקאי גדול, ג'ק בלאק. לזה מצטרף הבימוי של ריצ'ארד לינקלייטר שהופך את הסרט למשהו שממש כדאי לראות. לינקלייטר, שבדרך כלל עסוק בפרויקטים עצמאיים יותר ("לפני השקיעה" הנוסטלגי והמתוק), הביא אל הסרט מגע מיוחד שפינה את הבמה לבלאק מצד אחד, ומילא ברכות את החלקים בהם הליצן תופס חרופ וההיסטריה נרגעת.
שני הסרטים הם סרטי ז'אנר (האחד סרט תיכון, השני סרט תחרות) ואפילו שאף אחד מהם אינו ממש מאתגר את המסגרת שלו, ההצלחה שלהם היא בפרטים.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
"ילדות רעות"
|
|
|
|
|
|
|
"עם הראש בקיר"
|
|
|
|
|
|
|
סרטו זוכה האוסקר האירופישל הבמאי הגרמני ממוצא טורקי, פאטי אקין, הוא סיפור אהבה טרגי של גבר ואשה ממוצא טורקי החיים בהמבורג. הסרט מחולק למערכות, ופס הקול שמלווה אותו - להקה טורקית מסורתית שמצולמת על גדות נהר הבוספורוס שבאיסטנבול - מגולל את העלילה כמו הייתה אגדה עממית. כנגד האור הטבעי והשלווה המסורתית של איסטנבול ניצב אור הנאון הדקדנטי של חיי הלילה בהמבורג.
צ'היט (בירול אונל המצוין) וסיבל (סיבל קקילי, כוכבת פורנו לא רך, שליהוקה הפרובוקטיבי התברר כמבריק וגילה שחקנית נהדרת) נפגשים לראשונה בבית חולים אחרי שכל אחד מהם ניסה להתאבד . הם מתחתנים פיקטיבית כדי לאפשר לסיבל להשתחרר מאחיזתה המסורתית של משפחתה, ואחר כך גם מתאהבים.
הסרט עוקב אחר דמויותיו מתוך הזדהות מלאה, והצבעים והמוזיקה מבטאים את רגשותיהם באקספרסיביות רגשנית אך עדינה. יצירתו של אקין היא מלודרמה מקורית, מעניינת ומרגשת שמתגברת על רגעיה הקלישאתיים בעזרת כנות מתמדת וקולנועיות מגובשת.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
"עם הראש בקיר"
|
|
|
|
|
|
|
רשימת הסרטים הזרים
|
|
|
|
|
|
|
עכשיו, אחרי דליית המובחרים מבין אלו שהמפיצים ראו נכון להפיץ, אפשר לפנות לרשימה קצרה של סרטים מומלצים במיוחד שיצאו לעולם בשנה האחרונה, אך לא זכו לפירגון קולנועי בארצנו. הקרשנדו כאן הוא אסייתי במובהק, לפי צו האופנה שמסתדר נהדר גם עם תביעת האיכות.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"Shaun of the Dead"
|
|
|
|
|
|
|
סרט אנגלי שהוא היתוך מוזר בין קומדיה רומנטית וסרט זומבים. "Shaun of the Dead" אינו קומדיה שחורה או פרודיה, אלא סרט בו נכפה על שני ז'אנרים שלא מסתדרים לחלוק את אותו זמן מסך.
שון (סיימון פג, "אנשי המסיבות") הוא לוזר שעובד שנים בחנות למוצרי חשמל וגר עם חברו המובטל אד (ניק פרוסט), אדם שחי את הפלייסטיישן. לחברה של שון, ליז (קייט אשפילד, "אזור מלחמה"), נמאס לבזבז את זמנה בלשבת כל ערב בבר השכונתי עם שון ואד, והיא מחליטה לעזוב. שון גומר בדעתו לעשות מעשה ולהחזיר אליו את אהובתו, אלא שאז מסתבר שהמתים קמו מקבריהם והשתלטו על לונדון כדי לאכול את יושביה.
הבימוי הקופצני של אדגר רייט (מסדרת הטלוויזיה "Spaced"), שגם כתב את התסריט יחד עם סיימון פג, מצליח להציג סלפסטיק מתוזמן לצד אלימות גורית. סרט שמזרים בדיחות מכל הסוגים בקצב אדיר ומהווה מפגן מרשים של משחק קומי. לוסי דיוויס, מסדרת הטלוויזיה המצוינת "המשרד", בתפקיד משני קורע.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
"Shaun of the Dead"
|
|
|
|
|
|
|
"Control Room"
|
|
|
|
|
|
|
סרט דוקומנטרי המתעד את המתרחש במסדרונותיה של תחנת החדשות הפופולרית ביותר בעולם הערבי - אל-ג'זירה.
העשייה הקולנועית כאן אינה איכותית במיוחד, אבל היא מהווה ניגוד מבורך לפופוליזם הדמגוגי של "פרנהייט 11.9" של מייקל מור, ומכילה אינפורמציה מפתיעה ומעניינת. בסרט אין קריינות והוא מאפשר לאנשים שמנהלים את התחנה לדבר, כל זאת על רקע פרוץ המלחמה בעיראק.
למרות האופוזיציונריות המוצהרת של אל-ג'זירה, תחנת החדשות מתגלה כתופעה שהיא למעשה חלק מהאמריקניזציה של העולם הערבי. מעבר לכך, כל הנושא של "מלחמת התרבויות" נחשף גם הוא כפרופגנדה שמשרתת את שני הצדדים. כפי שאומר אחד המנהלים: "אם רק הייתי מקבל הצעת עבודה, הייתי מחליף בשמחה את הסיוט הערבי של אל-ג'זירה בחלום האמריקאי של פוקס-ניוז".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
"Control Room"
|
|
|
|
|
|
|
"10 על עשר"
|
|
|
|
|
|
|
הבמאי האיראני הגדול, עבאס קיארוסטמי(“Close Up”, “Taste of Chery”), נותן שיעור בסגנונו הקולנועי - ממש כך. הסרט מורכב מעשרה "שיעורים" בהם מסביר הבמאי האוטודידקט את חיבתו למצלמה דיגיטלית קטנה, שחקנים לא מקצועיים, תסריט פתוח ועוד אלמנטים הנובעים מגישתו הנטורליסטית (הוא מבקש לתעד את מושאיו כפי שהם) והדמוקרטית (הוא מציב אלטרנטיבה כלכלית נגישה לכל, כנגד הקולנוע המסחרי).
את עקרונותיו מדגים קיארוסטמי על סרטו "עשר"(2002), שעלה לפני כשנתיים בסינמטק תל אביב, וצולם כולו בשתי מצלמות דיגיטליות שהוצבו בקביעות בתוך מכונית נוסעת, כשכל מצלמה צילמה את אחד המושבים הקדמיים.
הסרט הנפלא ההוא הורכב מעשר סצנות, כשהגיבורה-נהגת המשתתפת בכולן היא אם בשנות השלושים של חייה המתמודדת עם דמויות שונות (בנה, אחותה, טרמפיסטית) המבטאות במובלע את הערכים הדכאניים של איראן המודרנית.
כדאי, לפני שניגשים לראות את "10 על עשר",אף על פי שזה לא הכרחי, לראות גם את "עשר". את כל השיעורים מגיש קיארוסטמי כשהוא נוהג במכונית ומביט אל המצלמה רק לרגעים (תוך שהוא מסביר גם מדוע מכוניות הם לוקיישן אהוב עליו במיוחד). הסוף מרגש במיוחד. הסרט הוקרן בפסטיבל חיפה.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
עבאס קיארוסטמי
|
|
|
|
|
|
|
"2046"
|
|
|
|
|
|
|
סרטו של הבמאי ההונג-קונגי, וונג קאר וואי ("מצב רוח לאהבה", "צ'נקינג אקספרס"), עשה רעש בפסטיבל קאן האחרון משום שקאר-וואי דחה שוב ושוב את הקרנתו והספיק להגיש את המוצר המוגמר רק כשלוש שעות לפני מועד ההקרנה הסופי.
מלודרמה אקסטרווגנטית עם צילומים מרהיבים של כריסטופר דויל ("גיבור", "פסיכו 98'") האוסטרלי, שכוללת פסקול מרגש המשלב את סינטרה עם שירי סיקסטיז סיניים ועריכה פרועה בין הווה, עבר ועתיד.
הסיפור מתמקד בסופר צללים רודף שמלות בהוג-קונג, הכותב בשנות השישים של המאה שעברה רומן מד"ב עתידני הנקרא "2046", המציין את מספר חדר המלון המשיק לשלו. הסופר עצמו נוהג להציץ בקביעות לחדר 2046 ותוך כך חודר לחייהן של הנשים השונות שחולפות שם.
הסרט נע בין המחזה גרוטסקית של הרומן העתידני, לבין מעלליו הרומנטיים של הסופר. אין פלא שקאר-וואי התעכב עם הגשת הסרט, שכן הוא ארוך מדי ולא מצליח להסתיים כמו שצריך. רק שגם אם מדובר בכישלון, זהו כישלון מפואר.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
"2046"
|
|
|
|
|
|
|
"The world"
|
|
|
|
|
|
|
למרות שאנו נותרים בתחומי סין, זהו קולנוע מסוג אחר לגמרי. ג'יה זאנג-קה ("Unknown Pleasures" “Pickpocket”) הסיני מביים סרט על העובדים הקטנים המגיעים מהפרובינציות כדי לעבוד ב-"World Park" בבייג'ינג - פארק בסגנון "אפקוט" של דיסני המכיל מגדל אייפל בחצי גודל, ביג-בן לא קטן, פירמידות, את הטאג' מאהל ואפילו את הוותיקן.
הסרט מצולם בתנועות מצלמה עדינות להפליא בפורמט הדיגיטלי HD, המזרז את גסיסתו של הפילם, ומתאר עולם סינתטי שבו הכל מלאכותי, מנוכר ומגוחך. שיירים של רגשות מובעים ב-SMS או מתפרצים בשרותים. סרט עם אטמוספירה של ריק, שהיה מועמד לפרס הגדול בפסטיבל ונציה.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
"The World"
|
|
|
|
|
|
|
"Taste of Tea"
|
|
|
|
|
|
|
סרט יפני שהוצג בפסטיבל חיפה האחרון והיה אחד המוצלחים. הבמאי קצושיטו אישי, שקיבל תודה מיוחדת ב"קיל ביל", עשה סרט קומי ייחודי על בני משפחה מוזרה אחת.
השימוש באפקטורה הדיגיטלית מרשים ומעניק ביטוי ויזואלי מקורי לעולמן הפנימי של הדמויות, כשהכל ביחד מצטרף לכדי שיר הלל לדמיון האנושי. למשל: רכבת הפורצת מתוך מצחו של הבן או משחקי הדמיון השגורים של הבת שמפנזטת גרסה ענקית של עצמה אשר מלווה אותה. סרט מעניין, משעשע, קליל ומרגש בו זמנית, המסור לדמויותיו ומחמם את הלב.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
"Taste of Tea"
|
|
|
|
|
|
|
"Envy"
|
|
|
|
|
|
|
קומדיה של בארי לווינסון ("בוקר טוב ויאטנם", "איש הגשם"), במאי שימיו הגדולים בהחלט מאחוריו. הסרט נכשל בקופות בארה"ב ולכן גם לא הובא להקרנות בארצנו, ובכל זאת, אי אפשר להתעלם מכך שלמרות חסרונותיו הברורים, הוא מפגיש שניים מהקומיקאים הגדולים הפועלים כיום: ג'ק בלאק ובן סטילר.
בלאק, כראוי לו, נותן כאן את הטון האקסצנטרי, וסטילר מחזיר לו בדמות פרוורטית שהקיצוניות שלה טמונה במתינותה האדוקה.
ביום פרברי ושיגרתי ככל הימים, אחד מרעיונותיו המופרכים של ניק (בלאק) מתברר כגאוני: ספריי להעלמת קקי. ניק הופך מיליונר בין לילה, וטים (סטילר), חברו, מפתח כלפיו קנאה אובססיבית.
הבעיות האמיתיות מתחילות כאשר מתארגנות הפגנות מחאה נגד המצאתו של ניק, תחת הסיסמה:
“!?Where does the shit go”. התשובה לשאלה זו היא, כמובן, "הישר לספריית הווידיאו הקרובה". כריסטופר ווקן נותן גם הוא תפקיד ענק.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
"Envy"
|
|
|
|
|
|
|
"Tropical Malady"
|
|
|
|
|
|
|
סרטו של הבמאי התאילנדי אפיצ'אטפונג ויראסטאקול (“Blissfully Yours”) שזכה בפרס מיוחד של חבר השופטים בפסטיבל קאן. זהו סרט שמבוים בגאוניות ומכיל סצנות מופלאות ומפתיעות.
חציו הראשון הוא מעין סיפור אהבה בלתי אפשרי בין חייל לנער כפרי המצולם מסביב ובתוך בנגקוק. חציו השני, ששונה לחלוטין מהראשון, הוא אדפטציה חופשית של מיתוס תאילנדי על אודות נזיר שלומד להפוך לנמר.
אותו החייל נכנס לסבך הג'ונגל במצוד אחר חיית אדם שחטפה כפריים מקומיים. החייל מאבד עצמו בין החורשות, או אולי מוצא משהו אחר, והסרט מוביל את הצופה למסע קולנועי מסתורי, שבור ומרתק.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
"Tropical Malady"
|
|
|
|
|
|
|
"חמש מכשלות"
|
|
|
|
|
|
|
אחרי ההצלחה של "דוגוויל", הבמאי הדני לארס פון טרייר ("לשבור את הגלים") פנה לפרויקט ניסיוניומוטרף לא פחות, או בעצם יותר.
פון טרייר תמיד העריץ את סרטו האקספרימנטלי של יורגן לת' מ- 67', "האדם המושלם", והוא מחליט להזמין את לת' לאתגר. כפי שפון טרייר מסביר בעצמו למצלמה, מטרתו היא להכשיל את לת' כדי להוכיח לעצמו שהבמאי הנערץ עליו אינו הבמאי המושלם.
בפגישתם הראשונה מסביר פון טרייר ללת' את האתגר: עליו לצלם את סרטו המיתולוגי האמור מחדש, חמש פעמים, וכל פעם על פי הגבלות מיוחדות שפון טרייר יחליט עליהן בשרירותיות, מבלי שלת' יוכל לערער.
לת' מסכים ופון טרייר מגיש את התנאי הראשון: עליו לצלם את סרטו בקובה, תוך כמה ימים, עם צוות שחקנים מקומי, כשאורכו המקסימלי של כל שוט הוא 12 פריימים בלבד(!!!). לת' עומד במשימה, וכך הטירוף ממשיך. התוצאה היא כמה סרטים קצרים מצוינים והצצה למערכת יחסים סאדו-מזוכיסטית בין שני במאים.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
"The Five Obstructions"
|
|
|
|
|
|
|
"שלום לפונדק הדרקון"
|
|
|
|
|
|
|
סרטו של הבמאי הטיוואני טסאי מינג-ליאנג ("תחי האהבה" "הנהר") מתמקד באולם קולנוע ענק מהסוג הישן, ומתרחש במהלך הקרנה של סרט הסמוראים של הבמאי קינג הו משנת 66', “Dragon Inn". פרט לקופאית/מנקה ומפעיל המקרן, רק צופים ספורים ומוזרים, דמויי רוחות רפאים, מאכלסים את האולם ומספקים סיטואציות ביזאריות.
הקופאית הצולעת היא גיבורת הסרט ותנועות המצלמה האיטיות עוקבות אחריה כשהיא מהלכת במסדרונות השוממים או מציצה לתוך האולם. ליאנג הוא במאי שלוקח את הזמן במלוא מובן המילה, אך הסבלנות משתלמת. כאן הוא מגיש שיר קינה חרישי לקולנוע, ומי שיטה אוזן, יטה-גם-יטה את כל פניו.
|
|
|
|
|
|
|  | | "שלום לפונדק הדרקון" | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
|
| | | | מוזיקאי וסטודנט לקולנוע ופילוסופיה | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
