 |
/images/archive/gallery/226/410.jpg דוגמן עירום.
צילומים: א.ב. דן  |
|
|
| יש לי עיפרון B2 שיכול לעשות לך טוב |
|
| א.ב. דן עשה חיים במרתון רישומי עירום (הכתבה מכילה צילומים חושפניים, אמנם אמנותיים, אבל עדיין צריך להיות בן 18+ כדי להיכנס) |
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  | |
א.ב. דן
22/12/2004 13:42 |
|
|
|
|
|
|
|
לוקיישן: מכון אבני, תל אביב.
שעה: 18:30 בערב, יום שני.
אוטובוס מתקרב. אני יורד ממנו.
בכניסה נמצאת אפרת. אפרת ואני למדנו באותו התיכון. היום היא עובדת בערוץ 3.
ראיתי אותה פעם בטלוויזיה. פגשתי אותה אתמול. היא לא ידעה מי אני. היום כן.
"היי אפרת מה קורה?".
"אז מה אתה עושה פה בדיוק? שכחתי?".
"אני כתב ב-NRG מעריב, רוצה להתראיין?".
"תרשום שהציעו לאפרת אברמוב להיות מודל עירום והיא סירבה".
רשמתי.
לוקיישן: מכון אבני, פנימה, מרתון רישום עירום שפתוח לכל מיני אמנים.
שעה: 18:35, בערבו של יום.
תאורה: בהתחלה מאוד בוהקת, לאחר מכן, בשל נפילת הגנרטורים, קצת יותר עמומה.
בכניסה 3 דוגמניות
עירומות כביום היוולדן. מטח של ציירים עם דיקטים ועפרונות. כולם מה זה מתלהבים מכל הקטע, עירום וכאלה. אבל לי זה לא חדש. רשמתי כבר מספר פעמים. ידידה שלי אמרה לי שאני צריך לנצל את הקטע הזה של כתב NRG כדי לא רק לרשום, אם אתם מבינים למה אני מתכוון. שיהיה.
לוקיישן: בית אבני!
שעה: 18:40.
שאלתי את האחראית בכניסה, אם אפשר לצלם. היא אישרה לי לצלם בחלל הראשון. מישהו על ידה גם אמר שאפשר. ציטוט מדויק: "שילמנו להם פי שלוש מלשאר, אתה יכול לצלם אותם חופשי". בצד צייר גד אולמן, מישהו טרח להכיר בינינו. אני מכיר עבודות שלו, הוא צייר שכנה של חבר שלי, דוגמנית נודעת שלמרבה הפלא מצוירת רק כשהיא לבושה – טליה רווה.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
דוגמנית עירום
|
|
|
 |
|
עוד שתיים
|
|
|
 |
|
 |
|
לא לצלם כשאוכלים
|
|
|
 |
|
|
|
לוקיישן: בית אבני, פנימה, ליד הבייגלה והמיצים.
שעה: 19:05, למרות שמיותר לציין – ערב.
אחד מהצופים, שהתברר כחבר של אחת מן הדוגמניות וענה לשם עופר טל, התברר כחבר של חבר של חבר שמנגן ביחד עם חבר וחזר מאנגליה ועכשיו הוא שוקד על הקלטות חדשות. נשמע כמו סצינה מ"הבורגנים" אבל זה אמיתי. שאלתי אותו אם זה לא מביך אותו כל העניין והוא אמר שלא ושבעיניו החברה שלו היא הבחורה הכי יפה בעולם. ביי דה וויי, החברה שלו, יסמין קדם, סיפרה לי שבבוקר האירוע הספיקה להתראיין אצל ירדנה ארזי ושהיה לה כיף.
לוקיישן: מכון אבני, החלל הראשון, קרוב לכניסה הראשית.
השעה: 19:30, ערבבבבבבבבבבב וקצת קררררר.
צייר אחר בשם גיל קומפורט שצייר ציור אקספרסיבי מעניין, אמד את יכולות הצילום הצולעות שלי ולימד אותי על נפלאות הפלאש. לבסוף, צילמתי אותו מחובק עם חברתו, הציירת יפית סרנגה. גם את יפית צילמתי פעמיים כי בצילום אחד היא טענה שרואים אותה אוכלת. אמרתי לה שנדיר למצוא זוג אמנים כל כך מוכשרים ביחד.
לוקיישן: אותו הלוקיישן, מה לעשות.
שעה: בין 19:00 ל-19:30, מתי מאלדר וסקאלי באים?
בין לבין גם אני התפניתי לרשום. מישהי שאלה אותי אם אני שמאלי. אמרתי לה שאני מוכן לשנות את האידיאולוגיה לכל המרבה במחיר. היא צחקקה. שאלתי אותה אם בא לה להצטלם. היא סירבה. היא לא היתה משהו אז לא השארתי לה מספר.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
עוד אחת
|
|
|
 |
|
עוד אחד
|
|
|
 |
|
ההיא ממקודם
|
|
|
|
|
|
|
"כל האמנים האלה רוצים להיות ואן גוך?"
|
|
|
|
|
|
|
לוקיישן: הבית של פיסטוק, סתם מכון אבני, ולמה אני כותב לוקיישן, לא שמעתי על המילה מקום?
שעה: "שעה חולפת יום ושעה והוא הבטיח לשוב בחזרה", בין 19:00 ל-20:30.
רשמתי את דיוקנו של יערי גן הדס. המודליסט היחיד שצילמתי, והגבר העירום היחידי בחבורה. יערי לקח הפסקה וניהל איתי שיחה קולחת. התברר ששנינו הקלטנו דיסק באותו אולפן וששנינו אמנים מתוסכלים. שאלתי אותו באיזה סגנון המוזיקה שלו. הוא אמר שבסגנון מתי כספי. "לא האמנתי שתעשה דברים כל כך גרועים", אמרתי, מבלי שאי פעם הקשבתי למי משיריו. הוא חייך במבוכה. שאלתי אותו אם אפשר לצלם ולציין את שמו, הוא השיב בכן בטוח ומפתיע למדי.
לוקיישן: השירותים של מכון אבני.
השעה: 21:00 בערב, בטח חיים יבין מזמזם מהדורת חדשות.
על ידי דוגמנית שחטפה התקפת היסטריה ובצדק כי אני באזור האסור לצילום. חבורת פסלים בהתהוות מפסלים את פשר דמותה\ערוותה, הכל תלוי בעיני המתבונן. אני מחכה כי שני השירותים תפוסים. כשאני נכנס אני מופתע למדי לפשר הניקיון. כנראה שאם אתה אמן, אתה יודע גם לנגב אחריך.
לוקיישן: מחוץ לאבני, בתחנת האוטובוס.
השעה: 21:10, ממתין בדבקות לאוטובוס ותוך כדי בוהה ביפית סרנגה ובחבר שלה מרססים בפיקסטיב את הציור\רישום שלו כדי שלא ימרח. נתקלתי במישהו שהסביר לי איזה קו לקחת חזרה לבית מעריב ואיך לחזור. לפני זה ניהלנו שיחה קצרה.
הוא:
"יש פה בחורות ערומות?".
אני:
"כן אבל זה בקטע אמנותי, אתה יכול לשלם כניסה ולראות".
הוא:
"מה כל האמנים האלה רוצים להיות ואן גוך?".
אני:
"כן וגם הוא מת בלי כלום".
הוא:
"כן גם הוא מת תפרן, כל האמנים האלה הם גואה, הם שרוטים במוח, עדיף שהעירייה היתה עושה פה בית אבות".
אני:
"בית אבות עולה כסף, זה לא בחינם".
הוא:
"גם המקום הזה (מכון אבני) היה מקום של דפוס, מישהו היה חייב להם כסף, נתן להם אותו".
בירידה מן האוטובוס
הוא:
"מתי אתה מפרסם את הכתבה".
אני:
"אולי מחר, לצטט אותך?".
הוא:
"כן ותכתוב שכל הבחורות האלו צריכות לשלם כדי שיראו אותם".
לוקיישן: הבית של כותב שורות אלו, אי שם בהרצליה.
השעה: 16:24, היום שאחרי.
במהלך כל הזמן הזה אני עסוק בלהאריך ולהגדיל כי אמרו לי שיצא קצר מדי. אז כל שנייה אני בודק בכלים בוורד שיצא לי אורך מתאים. אני נזכר באיבר של יערי גן הדס ובסרט ההאסלר האחרון שראיתי ותוהה האם הגודל הוא מה שקובע?
לסיכום ציטוט:
"אז אמרתי לו והוא אמר לי", אתי אנקרי.
ועוד ציטוט:
"חבל שאי אפשר ללכת ערומים", שחר אבן צור.
ובלי קשר:
קר, מזל שיש חימום.
|
|
|
|
|
|
|  | | רישום עירום של א.ב. דן | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
